צופן פרשת מִקֵּץ: בלעדי עֲרֵבוּת יש רְעָבוּת, בלעדי גְּאֻלָּה יש גָּלוּת

עדכון אחרון: 30 נובמבר, 2025

אהובים-יקרים, בקרב אחיו, בבית פוטיפר ואף בבית הסוהר, נוהגים בכפיות טובה כלפי יוסף. אלוהים, שצופה בעוול הנורא, מתערב באופן נחרץ. כתוצאה מכך, בהמשך הפרשה, גורלו של יוסף מתהפך לטובה – בבת אחת הוא מועלה מהבור אל האור.

אהובים-יקרים, שנתיים לאחר חלומות שר המשקים ושר האופים, המלך פרעה חולם שני חלומות, בלילה אחד:

בחלום הראשון, עולות מן היאור שבע פרות שמנות, ולאחריהן שבע פרות רזות. הפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות:

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר… וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר… וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה" (בראשית מא, א-ד)

פרעה, שחוזר לישון, חולם חלום נוסף. בחלום השני, עולות שבע שיבולים בריאות וטובות, ולאחריהן שבע שיבולים דקות ושדופות. השיבולים הדקות בולעות את השיבולים הבריאות:

"וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן, וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (בראשית מא, ה-ז)

פרעה, שנסער מן החלומות, חש אינטואיטיבית כי אין מדובר בחלומות רגילים. לכן, הוא מכנס את כל חרטומי וחכמי מצרים, כדי לפענח את משמעותם:

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ…" (בראשית מא, ח)

ברם, מכל חרטומי וחכמי מצרים, לא נמצא אחד שמצליח לפענח את חלומות המלך:

"…וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (בראשית מא, ח)

בשעה שנדמה כי המבוי סתום, שר המשקים נזכר לפתע ביוסף. הוא מספר לפרעה, שפתרונות יוסף לחלומותיהם – שלו ושל שר האופים – התממשו בדיוק מופלא:

"וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא…   וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי… וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה" (בראשית מא, ט-יג)

בזריזות רבה, יוסף מועלה מן הבור. הוא מובא אל פרעה, לאחר שגילחו והחליפו את בגדיו:

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (בראשית מא, יד)

פרעה מציין בפני יוסף, ששמע עליו שהוא מומחה בפתרון חלומות:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (בראשית מא, טו)

יוסף, שאינו מסתחרר מגודל המעמד, מבהיר לפרעה שהוא רק השליח, הכלי והצינור:

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מא, טז)

בעומדו לפני פרעה, יוסף איננו עוד הנער התמים, אלא גבר מפוכח שמודע לסכנת הקנאה בו, ולרדיפה אחריו משום מעמדו הרוחני.

לפיכך, יוסף נוקט במשנה זהירות. בפותרו את חלומות המלך, הוא משתמש בלשון שמרוממת את מעמד פרעה אצל האלוהים:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה"  (בראשית מא, כה)

יוסף מבהיר לפרעה, ששני החלומות הם בעלי משמעות אחת – מסר נבואי, שלפיו שבע השנים הבאות יהיו שנות שובע, ואילו שבע השנים שלאחריהן יהיו שנות רעב:

"שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא, וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" (בראשית מא, כו-כז)

יוסף מציג תפיסה חדשנית ומתקדמת, שלפיה המסר הנבואי לא נועד לזרוע פחד, אלא ההפך. הוא מבטא קשר אמיץ של שותפות ואכפתיות בין הבורא לבני האדם. שכן, המסר הנבואי מעניק הזדמנות להיערך בזמן לקראת אתגר שבפתח:

"הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה, הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן… וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (בראשית מא, כח-ל, לב)

בדומה לשני חלומות יוסף (חלום האלומות וחלום השמש, הירח והכוכבים), שהיו בעלי מסר זהה (לעורר את אחיו להתמסר להובלתו הרוחנית), כך לשני חלומות פרעה משמעות אחת. בשני המקרים, הישנותם של החלומות, נועדה לאותת שאין מדובר בחלום סתמי, אלא במסר אלוהי.

אהובים-יקרים, רוחניות אמיתית משלבת תיאוריה ופרקטיקה. מורה רוח של אמת נודע לא רק בהעברת המסרים מהעליונים, אלא גם בהצגת פתרונות מעשיים לבעיות סבוכות.

כך נוהג יוסף – הוא לא רק מפענח את חלומות פרעה, אלא מציג תוכנית מעשית, סדורה ומפורטת. לפי המתווה, יש להקים מנגנון לאיסוף התבואה אל מחסני המלך בשבע שנות השובע, ולחלקה לעם בשבע שנות הרעב. לשם כך, חיוני למנות פרויקטור (מנהל ראשי) לניהול המיזם, ופקידים שיהיו אחראים על הביצוע והאכיפה:

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת… וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב" (בראשית מא, לג-לו)

לעומת האחים, דווקא פרעה, מלך מצרים, מכיר במעמדו הרוחני של יוסף:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מא, לח-לט)

פרעה, בשונה משר האופים שפקפק בפתרון החלום וחיכה להיווכח אם יתממש, מאמין ליוסף ומעניק לו סמכויות בלעדיות. מיד הוא ממנה את יוסף לסמכות הרוחנית הראשונה במעלה, ולשר הכלכלה של מצרים:

"אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם… וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מ-מא, מד)

בניגוד לאחים, שמדביקים ליוסף כינוי מעליב – "בעל החלומות", הכינוי שפרעה נותן ליוסף, מעיד על יכולתו היוצאת דופן לפענח את צפני החלומות:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (בראשית מא, מה)

המקרה של יוסף – שאחיו לא הכירו במעמדו הרוחני, אך זרים כן – נפוץ גם היום.

לעיתים קרובות, היציאה לשליחות כרוכה במחיר אישי כואב – מגינוי ועד נידוי מצד המשפחה והסביבה הקרובה. הפתגם הידוע, "אין נביא בעירו", מקורו בדברי ישוע (ישו) לתלמידיו:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ אֵין הַנָּבִיא נִקְלֶה כִּי אִם בְּאַרְצוֹ וּבֵין קְרוֹבָיו וּבְבֵיתוֹ" (מרקוס ו, ד)

אחי ישוע, בדומה לאחי יוסף, סירבו לשתף עמו פעולה, ולהתמסר להובלתו הרוחנית.

אהובים-יקרים, במצרים, יוסף מנהל ביד רמה את מנגנון איסוף התבואה, לקראת שבע שנות הרעב:

"וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (בראשית מא, מט)

עם תחילת הרעב, אנשים מארצות שכנות, מגיעים למצרים לקנות אוכל:

"וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם… וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מא, נד, נז)

לאחר שנתיים של רעב כבד, יעקב מאיץ בבניו לרדת למצרים לקנות אוכל:

"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בראשית מב, א-ב)

האחים, ששומעים בקול אביהם, יורדים למצרים. אולם, את בנימין, הבן היחיד שנותר לו מרחל, יעקב מסרב לשלוח עמהם, מחשש לשלומו:

"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם, וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" (בראשית מב, ג-ד)

עם הגיעם למצרים, האחים משתחווים בפני יוסף, בדיוק כפי שחזה בחלומותיו:

"וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית מב, ה-ו)

בעוד שיוסף מזהה את אחיו, אף אחד מבין העשרה אינו מזהה אותו:

"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח)

אמנם, חלפו עשרים ושתיים שנה, במהלכן, יוסף הפך מנער לגבר, וכן לבש בגדי מלוכה. ועם זאת, אי אפשר שלא לתהות: איך ייתכן, שלא עברה בלב האחים תחושת מוכרות כלשהי?

היעדר הזיהוי של האחים את יוסף, משקף את השינוי העמוק, החיצוני והפנימי, שחל בו. בעוד שיוסף עבר טרנספורמציה ולידה מחדש, אחיו קפאו על שמריהם.

אהובים-יקרים, לעיתים תכופות, במצבים של קונפליקט משפחתי, אתם 'עוברים הלאה', מבלי להפיק לקחים ולתקן את הנדרש.

מדובר בדפוס מזיק ובלתי בריא בעליל. שכן, שום דבר לא באמת נפתר, נרפא או מיושר, אלא מצטבר עד למריבה הבאה. עליכם לדעת, שמשקעי הפגיעות והכעס, משבשים את זרימת האנרגיה וגובים מכם מחיר נפשי ובריאותי כבד.

יוסף מהווה מופת והשראה להתמודדות נכונה עם סכסוך משפחתי ולפתרונו האמיתי. ער לכך שההשגחה העליונה הובילה למפגש המחודש עם אחיו, יוסף אינו מתפתה לבחור בדרך הקלה והנוחה של הטאטוא מתחת לשטיח.

עמוק בתוכו, יוסף מבין, כי עליו לסייע לאחיו לעבור תיקון פנימי. משמע, לתת להם הזדמנות ללמוד את שיעור האחווה. לשם כך, הוא פועל בניגוד לטבעו הרחום והחומל, ומאשים את אחיו בריגול לכאורה:

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב, ז, ט)

האחים, שנחרדים מהאשמה החמורה,  מצהירים (באופן אירוני) על אחדותם וכנותם:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית מב, י-יא)

 אלא שיוסף אינו מרפה, ומוסיף לדחוק באחים. הלחץ שמפעיל עליהם עובד, ולראשונה מזה עשרים ושתיים שנה, הם נאלצים לפתוח את תיבת הפנדורה, ולהישיר מבט אל החטא הנורא:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת, וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מב, יב-יג)

בלית ברירה, האחים נאלצים להודות בפני יוסף, שאחדותם איננה באמת שלמה, שכן אח אחד חסר. 

יוסף, שרוצה לוודא שאחיו למדו את הלקח, והטמיעו את עיקרון הערבות לאח הצעיר, מעמיד אותם בפני מבחן מעשי. הוא פוקד לאסור אח אחד, עד אשר תוכח חפותם על ידי הבאת בנימין, האח הקטן: 

"בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ… אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם, וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ…" (בראשית מב, טו, יט-כ)

האחים, שסוברים בטעות שיוסף אינו מבין עברית עקב נוכחות המתורגמן (המליץ), מדברים ביניהם בחופשיות. משיחתם ניכר, שהם מתעוררים לקשר הרוחני-הנסתר שבין החטא מן העבר לצרה שפוקדת אותם בהווה. הם מביעים אשמה וחרטה על שהשליכו את יוסף לבור, ולא שעו לתחנוניו:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ, וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כא-כג)

לשמע החרטה של האחים, יוסף אינו יכול לשלוט ברגשותיו. הוא מסתובב, כדי שאחיו לא יבחינו שהוא בוכה. לאחר שנרגע, הוא שב אליהם ואוסר את שמעון:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (בראשית מב, כד)

יוסף מצווה למלא את שקי האחים במזון, ושלא בידיעתם, הוא מורה להשיב להם את כספם:

"וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן" (בראשית מב, כה)

בדרכם חזרה לכנען, האחים נחרדים לגלות שכל כספם הוחזר:

"וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם, וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בראשית מב, כו-כח)

בהגיעם לכנען, האחים מספרים ליעקב את כל אשר קרה אותם במצרים, ואת התנאי להוכיח שאינם מרגלים – הבאת בנימין. ברם, יעקב מגיב בסערת רגשות, וממאן לתת להם את בנימין:

"וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (בראשית מב, כט, לו)

תגובתו הקשה של יעקב מלמדת, שלמרות השנים הרבות שחלפו, עדיין לא התאושש ממשבר האמון בבניו, ומהאובדן של יוסף.

אפילו כשראובן, הבן הבכור, מוכן לערוב בחיי שני בניו לשלום בנימין, יעקב אינו מתרצה:

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ, וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מב, לז-לח)

לאחר שהמזון שהביאו ממצרים אזל, יעקב מאיץ בבניו לשוב למצרים, ולהביא משם אוכל:

"וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (בראשית מג, א-ב)

הפעם, יהודה, הבן הדומיננטי, מבטיח ליעקב, שיערוב אישית לשלום בנימין:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ח-ט)

בלית ברירה, למרות חששו הכבד לשלום בנימין, יעקב מתרצה:

"וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מג, יג-יד).

אהובים-יקרים, במצרים, איש מטעמו של יוסף, מקבל את פני האחים. הם מובאים לביתו של יוסף, שם האיש מרגיע אותם, באומרו שאלוהים השיב להם את כספם. לאחר מכן, הוא מוציא אליהם את שמעון:

"וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף… וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן" (בראשית מג, יז, כג)

בעומדו בשנית מול אחיו, יוסף משגר להם רמזים אודות זהותו האמיתית:

• מגלה עניין רב בשלום יעקב אביהם, ומוודא עימם, פעם נוספת, שעודנו בחיים:

"וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי, וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוו" (בראשית מג, כז-כח).

• בניגוד למקובל, יוסף מארח את האחים לארוחה בביתו. לתדהמתם, הוא מושיב אותם לפי סדר גילם, והם אוכלים ומשתכרים עימו:

"…וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם… וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ… וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (בראשית מג, לא, לג-לד).

• יוסף מפגין יחס מיוחד כלפי בנימין – מברך אותו באופן אישי, ומעניק לו מנה גדולה פי חמש מזו של אחיו:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי" (בראשית מג, כט)

"וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" (בראשית מג, לד).

אף בפעם הזו, כשהוא בחברת אחיו, יוסף מתקשה לשלוט ברגשותיו. הוא נכנס לחדרו ובוכה:

"וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (בראשית מג, ל).

אהובים-יקרים, למרות הרגש העמוק כלפי אחיו, יוסף יודע שמבחן אמת אינו בתאוריה, אלא במעשה. לפיכך, הוא מורה למשרתו, להחביא את גביע הכסף האישי שלו בשק של בנימין:

"וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (בראשית מד, ב)
בדרכם חזרה לכנען, משרתו של יוסף רודף אחר האחים, ומאשימם בגנבת הגביע. לחרדת האחים, הגביע אכן נמצא בשק של בנימין:

"וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן, וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מד, יב-יג)

זו הפעם השלישית, שהאחים נצבים מול יוסף. מוכי הלם, הם נופלים ארצה לפניו:

"וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (בראשית מד, יד)

יוסף, שמוכיח אותם על גניבת הגביע לכאורה, משגר להם רמז אחרון אודות זהותו האמיתית:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (בראשית מד, טו)

"גביע הכסף" נודע בשמו הנוסף "הגביע המקודש", שכן הכסף הוא הצבע של האהבה העליונה. זאת ועוד, צופן הביטוי "נחש ינחש" מלשון שוכן ה' (העיקרון הזכרי של האלוהות), וגם שכינה (העיקרון הנקבי של האלוהות) – רמז להיותו של יוסף צינור ישיר לאורם של הבורא והשכינה. זוהי תזכורת סמויה, לחלום השמש (האב הקוסמי), הירח (האם הקוסמית) והכוכבים שמשתחווים לו.

יהודה, דובר האחים, מבין שהעוון המיוחס להם בהווה, למרות חפותם, הוא תשלום על העוון מן העבר. על כן, אין הוא מנסה להצטדק, אלא מקבל בהכנעה גמורה את הדין:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (בראשית מד, טז)

אלא שיוסף, שמעוניין לבחון את ערבות האחים כלפי האח הצעיר, מניח בפניהם פיתיון – להשאיר את בנימין להיות לו לעבד, ואילו הם יצאו לחופשי: 

"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מד, יז)

הפרשה מסתיימת בשיאה של הדרמה, בשאלה: האם האחים יעדיפו את טובתם האישית ויפקירו את בנימין, או יקריבו עצמם ויערבו לו?

אהובים-יקרים, בסיפור יוסף ואחיו מובלע לקח אוניברסלי – ירידה רוחנית מביאה לירידה פיזית. בהתנכרותם ליוסף, למי שנועד להוות עבורם מקור הזנה רוחני ושער לגאולה, האחים מביאים על עצמם קארמה של רעב וגלות. שכן, ללא עֲרֵבוּת יש רְעָבוּת, וללא גְּאֻלָּה יש גָּלוּת!

בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בפסיעה בנתיב האמת.

לו יהי