עריכה חדשה: 3 פברואר 2026
אהובים-יקרים, לאחר המכה השתיים עשרה, פרעה, בעל כורחו, שולח את בני ישראל לעבוד את ה' במדבר.
כדי למנוע תרחיש שבו בני ישראל ייבהלו וישובו למצרים אם הפלשתים יתקפו, ה' מורה למשה להוליך את העם במסלול עקיף:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה, וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף…" (שמות יג, יז-יח)
ברגע היסטורי ומכונן זה של יציאת מצרים, משה מקיים את צוואת יוסף הצדיק להעלות את עצמותיו:
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט)
כפי שהארנו מוקדם יותר, מרים הנביאה, שביחד עם משה ואהרן מנהיגים את העם ביציאה ממצרים, היא למעשה גלגול נשמתי ישיר של יוסף הצדיק! מדובר בסגירת מעגל עוצמתית המאירה זיק מהתבונה של מסע הנשמה.
אהובים-יקרים, עם יציאתם ממצרים, ה' מצווה על משה להורות לעם לחנות על שפת הים:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם" (שמות יד, א-ב)
אהובים-יקרים, עצמי הנפש הילדי, הלוא הוא אישיות האגו, הפכפך ובלתי יציב בטבעו. כך פרעה ועבדיו נתקפים חרטה כאשר הם מבינים שבני ישראל, אותם הם העבידו בפרך, ברחו:
"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שמות יד, ה)
בזמן שפרעה וחילו רודפים אחריהם, האמון והכרת התודה של בני ישראל כלפי ה' ומשה עומדים למבחן מעשי:
"וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ… וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ…" (שמות יד, ו, ח-ט)
ברם, ברגע האמת מתגלה תמונה קשה ומכאיבה בלשון המעטה. בשעת הגאולה, בני ישראל אינם נרתעים מלהשמיע דברי נאצה כלפי משה. הם מטיחים בו שהוציא אותם ממצרים במטרה להמיתם במדבר, ושלא הניח להם להישאר עבדים:
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם, הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, י-יב)
למרות הנאצות, משה מפגין גדלות רוח. אין הוא נופל למלכודות האגו של הפגיעות והזעם על כפיות הטובה. במילים חמות ומעודדות משה פונה אל העם ונוסך בהם אמון וביטחון:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יג-יד)
צופן יַם סוּף צליל הגייה סוֹף – כאשר נדמה כי הסוף קרב ואפסה כל תקווה, מתחולל נס כביר ויחידי במינו בתולדות האנושות:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם… וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כא-כב)
ברובד הסמוי, בקיעת ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו מסמלת לידה מחדש – מטאפורה לפקיעת שק מי השפיר ולמעבר התינוק בתעלת הלידה.
ואכן, ברגע היסטורי זה נולדה אומה חדשה שנועדה להניח את הזרעים לכינונו של סדר עולמי חדש, המושתת על צדק ומשפט, שוויון ואחווה. עשרת הדיברות שבתורת משה הן חוקי האור האוניברסליים התקפים לכל אדם באשר הוא אדם. מכאן שמעמד הר סיני היווה שער לחניכת אור עבור בני ישראל והאנושות בכללותה.
אהובים-יקרים, קיבעון מביא לאבדון – המצרים, שסגדו לכוח ולחומר, המיטו על עצמם חורבן:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות יד, כז-כח)
בזמן שקציניו וחייליו טבעו בים, פרעה הציל את עצמו. ואולם, לאחר זמן מה הוא לקה בטירוף הדעת בעקבות התבוסה שנחל.
ברבות הימים, הידע הרוחני שהיה נחלתה של מצרים העתיקה 'שקע' ונשכח מהתודעה הקולקטיבית. כתוצאה מכך, מצרים איבדה את מעמדה המיוחד כמובילה רוחנית ותרבותית, מדינית וכלכלית.
אהובים-יקרים, המעבר בתוך הים, כשהמים מימינם ומשמאלם, מרמז על ייעודו הרוחני של עם ישראל – להורות את דרך האמצע המאגדת אמת עם אהבה, גבולות עם הכלה. עיקרון זה מוצפן בתואר "העם הנבחר" – הנבחר מלשון נא חבר, כלומר העם שתפקידו לחבר ולאחד:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם… וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, כט, לא)
אלא שכפי שמתברר בהמשך הפרשה, בני ישראל מתקשים לשמור על גישה בוגרת וראייה מאוחדת ומאוזנת. העם נע בין שני קטבים מנוגדים – הודיה ואמונה גמורה מחד, התמרמרות וייאוש מוחלט מאידך.
אהובים-יקרים, לאחר נס קריעת ים סוף והמעבר בתוכו, משה והעם שרים שירת הודיה והלל לבורא:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א)
מרים הנביאה, שניחנה בלב תבוני ובראיית הנולד, ביציאה ממצרים לקחה עמה 'צידה רוחנית' למסע – תופים להרמת המורל ולחיזוק הסולידריות. וכך, בהובלתה, הנשים הצטרפו ויצאו בשירים ובמחולות:
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כ-כא)
ברם, כעבור שלושה ימים בלבד, האווירה משתנה מן הקצה אל הקצה. האמון והתרוממות הרוח מתפוגגים, ובני ישראל מתמרמרים על טעמם המר של המים:
"…וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה, וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות טו, כב-כד)
בדומה לילד קטן, העם תובע את מילוי צרכיו כאן ועכשיו. בני ישראל אינם משכילים לראות את התמונה הגדולה ולהתחבר למשמעות הגבוהה של החזון.
לפתרון המשבר, אלוהים מורה למשה להמתיק את המים באמצעות הכנסת עץ לתוכם:
"וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה)
ברובד הרוחני הגבוה, מים מסמלים חיים ועץ מסמל ערכים ומורשת. משמע, באירוע במרתה מובלע לקח לכל הדורות – המפתח לחיים מתוקים ומשגשגים הוא שמירת חוקי ה', כפי שמובא מיד בפסוק שלאחר מכן:
"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו).
אהובים-יקרים, טבע עצמי הנפש הילדי (אישיות האגו) נעדר עכבות, וללא היסוס מחליף אמת בשקר ובכזב.
כאשר אוזלת הצידה שלקחו ממצרים, מתחוור שבני ישראל לא למדו דבר מהתנסויותיהם הקודמות. פעם נוספת הם מנאצים את משה ואהרן, וללא שמץ בושה משכתבים את ההיסטוריה ומעוותים את המציאות ("פייק ניוז" בלשון עכשווית):
"וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ב-ג)
בעזות מצח ובכפיות טובה בני ישראל ממציאים שבמצרים היה להם מזון בשפע – לחם ובשר לשובע.
לנוכח תלונות העם והאשמות הקשות כלפי משה ואהרן, אלוהים מתערב:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות טז, יא-יב)
"דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (שמות טז, יב-יג)
לשון הכתוב: "ויהי בערב ותעל השלו" – מרמזת שהערב מייצג את העיקרון הנקבי ואת "משולש החומר" (עם הקודקוד הפונה מעלה), כלומר את האנושי הנע בספיראלת ההתעלות כדי להתאחד עם האלוהי.
מנגד, לשון הכתוב: "ובבוקר הייתה שכבת הטל" – מרמזת שהבוקר מייצג את העיקרון הזכרי ואת "משולש הרוח" (עם הקודקוד הפונה מטה), כלומר את האלוהי המואצל מטה כדי להתאחד עם האנושי.
השלו לעת ערב והמן לעת בוקר נועדו להורות לבני ישראל את המשוואה המאוזנת והשלמה – ברית אהבה ושותפות ביניהם לבורא.
אהובים-יקרים, צופן המן מלשון אמון (אמונה) מרמז על תפקידו המרכזי – לאמן את בני ישראל לתת אמון כל יום מחדש בהשגחה העליונה, כלומר שבזמן אמת כל צרכיהם הגשמיים יזכו למענה. מהטעם הזה נאסר עליהם לאגור את המן:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא, וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ד-ה)
אלא שבני ישראל שוב אינם שומעים בקול משה, ואוגרים מן המן למרות האיסור המפורש:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, יט-כ)
בני ישראל, כילדים קטנים, בודקים גבולות ומנסים את אלוהים ואת משה.
ביום השישי ניתן ציווי מיוחד – ללקט כמות כפולה של המן. באורח פלא, שלא כמו במשך ימות השבוע, המן שנאגר ליום השבת אינו מבאיש:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה… וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ" (שמות טז, כב, כד)
צופן לחם משנה הוא: לחם נשמה וגם חלום נשמה. צופן כפול זה מרמז שהפרישה בשבת מהעיסוק בענייני דיומא נועדה להזנה רוחנית ולבחינה עצמית דרך השאלה: האם הכוונות והמעשים בשבוע שחלף משקפים היערכות עם חזון הנשמה?
אהובים-יקרים, עצמי הנפש הילדי (האגו) מונע מהרצון 'להיות הבוס' ומהדחף 'לעשות דווקא' – לעשות ב' כשאומרים לו א', וההפך. כך בני ישראל, שקודם לכן אגרו את המן במקום ללקט חדש למחרת, כעת יוצאים ללקטו בשבת במקום לאכול ממה שאגרו בשישי:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות טז, כז-ל)
ניראה שהדפוסים הילדותיים וההתנגדויות אינן פוסקים ולו לרגע, ואף מתגברים.
ברפידים, בדיוק כמו במרתה, העם רב עם משה ומאשים אותו על כך שאין מים לשתות:
"…וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה… וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז, א-ג)
בני ישראל ממאנים להתבגר ומתנהגים כפעוט המכה בידיו בכל פעם שצרכיו אינם מסופקים במיידי.
לראשונה מאז שיצאו ממצרים, משה חש איום ממשי על חייו – מבני ישראל, לא מפרעה:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות יז, ד)
לשמע זעקתו, ה' מורה למשה לאסוף את זקני ישראל – החלק הבוגר והמפותח רוחנית שבעם. לנגד עיניהם בלבד, להכות במטה את הסלע כדי להוציא ממנו מים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, ה- ו)
ברובד הסמוי, הצור (סלע) מסמל קיבעון ואי תזוזה, ואילו המים מסמלים תנועה והתחדשות.
מכאן שנס הצור שיצאו ממנו מים היה קריאת השכמה לבני ישראל להעביר את שרביט ההובלה מהאגו אל הנשמה – מעצמי הנפש שאינו חפץ לצאת מאזורי הנוחות, אל עצמי הנשמה המקדשת התפתחות ותנועה אל החדש.
אהובים-יקרים, התוצאות המרות של הפה המשתלח והדיבור המנאץ לא איחרו לבוא.
עמלק, שראה בעימותים הפנימיים בין העם למשה סימן לחולשה, פתח במתקפה:
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח)
צופן עמלק מלשון עם מקלל – נועד לעורר את בני ישראל לכוח הבורא של הדיבור וללקיחת אחריות על מה שיוצא מהפה. דיבור הוא אנרגיה, ואין להמעיט בהשפעתו על המציאות.
הקארמה פועלת כמראה המשקפת ליחיד ולכלל כאחד את השיח הפנימי והחיצוני. זהו חוק קוסמי עליון התקף בכל הדורות.
בזמנכם, טבח השביעי באוקטובר שיקף את השחיטה המילולית שפשתה בחברה הישראלית על רקע הרפורמה המשפטית. חמאס, בדומה לעמלק בזמנו, ראה בסכסוכים הפנימיים ובסדקים בתוככם שעת כושר לתקוף, ולא נרתע מלטבוח באזרחים חפים מפשע.
אהובים-יקרים, בעקבות מתקפת עמלק, משה ממנה את יהושע בן נון לעמוד בראש הלוחמים. בעיצומה של המלחמה, משה עולה אל ראש הגבעה ביחד עם אהרון וחור:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי… וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק… וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד…" (שמות יז, ט, יא-יב)
הכתוב מתאר כיצד הדינמיקה בקרב הושפעה מתנועת הידיים של משה – בשעה שהרים את ידיו ישראל גבר, ואילו בשעה שהוריד את ידיו עמלק גבר.
הרמת הידיים מסמלת אחדות האנושי עם האלוהי, בעוד שהנחת הידיים מסמלת היפרדות האנושי מהאלוהי – כלומר, המציאות היא שיקוף של התודעה.
לאחר שעמלק נסוג, ה' מצווה להשמידו בעתיד לבוא:
"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יג-יד)
עמלק הביא על עצמו קארמה של השמד ומחיקתו מעל בימת ההיסטוריה. זאת לאחר שניצל בציניות את הרגע השברירי של יציאת מצרים ולידת אומה חדשה – משל לאדם מבוגר המכה תינוק שאך יצא מהרחם.
אהובים-יקרים, כפי שהארנו מוקדם יותר, דמויות המפתח בספר בראשית שבות ועולות לבמה בספר שמות. לפיכך, ספר שמות מתאר את המפגשים הקארמתיים המחודשים שבין 'השחקנים הראשיים':
- משה, שהוא גלגול נשמתי ישיר של האדם הראשון, עולה לראש הגבעה עם אהרן, שהוא גלגול נשמתי ישיר של הבל – קשר קארמתי של "אב ובן" מראשית עידן זה.
- משה, שהוא גלגול נשמתי ישיר גם של אברהם אבינו, עולה לראש הגבעה עם חור, שהוא גלגול נשמתי ישיר של יצחק אבינו – קשר קארמתי של "אב ובן" מיחידת חיים קודמת.
- משה,שהוא גלגול נשמתי ישיר של אברהם אבינו,מציב בראש הלוחמים את יהושוע בן נון, שהוא גלגול נשמתי ישיר של נפתלי (הבן של יעקב אבינו, הנכד של יצחק אבינו והנין של אברהם אבינו) – קשר קארמתי של "סבא ונין" ממחזור חיים עברי.
על כך נאמר: הכול נשאר במשפחה!
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בשמירת המילה.
לו יהי