עדכון אחרון : 28 יוני 2026
אהובים-יקרים, בשנה הראשונה למסעם במדבר, בחנותם ברפידים, בני ישראל מתלוננים שאין מים לשתות:
"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות יז, א)
העם רב עם משה ומאשים אותו באשמה נוראה, שלא לומר מגוחכת – שהוא גאלם ממצרים כדי להמיתם במדבר:
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה, וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא"(שמות יז, ב-ג)
בצר לו, משה זועק אל ה' וחושף בפניו שהוא חש איום ממשי על חייו:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות יז, ד)
בתשובתו למשה, ה' מצווה עליו לאסוף את זקני ישראל – החלק הבוגר בעם והמפותח רוחנית, ולעיניהם בלבד להכות במטהו את הסלע ולהוציא ממנו מים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם…" (שמות יז, ה-ו)
נשמע לה', משה עושה בדיוק את שנצטווה – מחולל את נס הוצאת המים מן הסלע לעיני זקני ישראל, ולא לעיני כל העם:
"…וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, ו)
משה אף מעניק למקום שם חדש – "מסה ומריבה" – תזכורת לספק שהטילו בני ישראל בהשגחה העליונה:
"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז).
אהובים-יקרים, אירוע דומה להפליא מתואר כעבור שלושים ותשע שנים – בשנת הארבעים למסעם במדבר, כשחנו בקדש ולאחר מות מרים, לא היה לבני ישראל מים לשתות:
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א-ב)
בדיוק כמו אז, גם הפעם העם רב עם משה ומאשים אותו שהוא הוציא אותם ממצרים כדי להמיתם במדבר:
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה, וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ג-ה)
נוכח האשמות הנוראות, משה ואהרן אובדי עצות ופונים לה':
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם" (במדבר כ, ו)
אלא שבפעם הזו הציווי האלוהי להוציא מים מן הסלע שונה במהותו – שכן ה' מצווה לדבר אל הסלע ולחולל את הנס לעיני כל העם:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ, ז-ח)
משמע, הפתרון זהה אך הדרך שונה מהותית, וזאת כדי ללמד את בני ישראל שיעור חשוב – הדיבור הוא כוח מוליד ומפרה, מניע ומחולל שינוי במציאות החיים, לפיכך השפעתו זהה לזו של המעשה.
אין להחשיב את המעשים בלבד ולהקל ראש במילים. על האדם מוטלת החובה להשתמש בכוח הדיבור כדי להשפיע טוב בעולם, שכן הבורא בכוח הדיבור ברא את העולם ואת כל אשר בו – הצומח, החי והמדבר:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…" (בראשית א, ג, ו, ט, יא, יד, כ, כד, כו)
מצער להיווכח שאף בשנת הארבעים למסעם במדבר כלום לא השתנה – בני ישראל, כילדים קטנים התובעים את סיפוקם המיידי, נוהגים בכפיות טובה ומטיחים במשה ובאהרן האשמות קשות.
למרות ששלושים ותשע שנים מפרידות בין תלונת העם ברפידים, המכונה "מסה ומריבה", לתלונת העם בקדש, המכונה "מי מריבה", בני ישראל אינם מתעוררים לתקן את הדיבור.
הציווי האלוהי להוציא מים מן הסלע בדיבור ולא בהכאה, נועד להמחיש לבני ישראל ביתר שאת את העיקרון שלפיו "מילים בוראות מציאות" – כלומר, השפעת הדיבור זהה בעוצמתה להשפעת המעשה, ולכן חובה לגלות אחריות על הטון ועל המילים.
אהובים-יקרים, לעיתים קרובות, חוסנם הפנימי של עובדי האור ושליחי הרוח עומד למבחן בהתמודדות עם ביקורת וספקנות, ציניות ולעג מהסביבה.
כך קרה באירוע השני של "מי מריבה", שבו נכחו כל שכבות העם, לרבות האספסוף – האווירה הצינית חלחלה למשה ולאהרן וגרמה להם לסטות מן ההנחיה המקורית לדבר אל הסלע:
"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם, וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ, י-יג)
היחס המתריס מצד השוליים שבעם עורר אצל משה ואהרן מרירות ותסכול – כפי שנרמז בצופן "המורים": מלשון מֶרִי (מרד) וגם מַר ומריר.
מצב שבו האספסוף נותן את הטון ואילו היתר עומדים מנגד ומחרישים, עלול לסדוק את חוסנם של הטובים ביותר ולהכשילם.
אהובים-יקרים, דעו כי דיבור המאזן חמלה ואהבה עם אמת ומוסר מעלה אל המדרגה המבורכת של "האדם האלוהי".
בעוד שדיבור הנע בין שני הקצוות – גסות רוח וציניות לצביעות וחנופה – גורם לנסיגה בסולם האור ולירידה למדרגה של "האדם הבהמי".
זאת ועוד, בכל דור עומדים עליכם רועים אשר רואים נְכוֹחָה, מעירים ומעוררים, אף מתריעים בעת הצורך. אלה הם שליחי ונבחרי ההיררכיות האלוהיות אשר זהו תפקידם, והוכשרו בכך בכל ההתגלמויות שלהם על פני האדמה.
על כן, אופן ההנהגה הנכון הוא הליכה אחריהם והתמסרות להובלתם בהלך נפש של פשטות וענווה:
"אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" (תהילים קה, טו)
יש לקרוא "אל תלעגו למשיחי ולנביאי אל תָּרִיעוּ" – כלומר, בפסוק זה טמון איסור כפול: איסור להשתלח במורי האמת ובנבחרי ה', אך גם איסור להאדירם ולקיים סביבם פולחן אישיות.
שתי ההתנהגויות, ההתרסה וההערצה, פסולות באותה המידה.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת האמת.
לו יהי