אהובים-יקרים, בפרשה הקודמת "חוקת" מתואר שמשה שלח שליחים אל סיחון, מלך האמורי, כדי לבקש רשות לעבור בגבולו, תוך הבטחה שלא לקחת מתנובת ארצו וממימי הבאר:
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר, אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר כא, כא-כב)
אלא שסיחון מסרב ונלחם בישראל:
"וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כא, כג)
סיחון, שמעדיף מלחמה על פני שלום, נוחל תבוסה – ישראל כובש מידו את חשבון, שקודם לכן הייתה בידי מואב:
"וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ, כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (במדבר כא, כד-כו)
בלק, מלך מואב, שרואה את תבוסת סיחון, נמלא פחד ושנאה כלפי ישראל:
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ב-ג)
אף שלא נשקפת לו ולעמו סכנה ממשית, בלק המבוהל שולח שליחים אל בלעם בן בעור כדי שיקלל את ישראל:
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר… לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי, וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ…" (במדבר כב, ה-ו)
מהדברים אשר בלק שם בפי שליחיו מתברר שבלעם ניחן בכישורים רוחניים, אך הוא נעדר עכבות – תמורת כסף הוא מוכן לקלל ולהרע לאחר:
"…כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק" (במדבר כב, ו-ז)
אלא שהפעם בלעם נזהר – שכן הוא מודע לניסים ולנפלאות שה' חולל לישראל בצאתם ממצרים ובמסעם במדבר.
בסתר ליבו בלעם מקווה שה' יתיר לו לקלל את ישראל – תשובתו לשליחים מרמזת שרצונו מנוגד לרצון הבורא:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (במדבר כב, ח)
למורת רוחו של בלעם, ה' אוסר עליו באופן נחרץ לקלל את ישראל:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב, יב)
מדבריו לשרי בלק ניכר שבלעם מצר על כך שה' אסר עליו לקלל את ישראל:
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (במדבר כב, יג)
מלך מואב אינו מרפה ושולח שליחים נוספים אל בלעם:
"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה" (במדבר כב, טו-יז)
אף שקיבל תשובה נחרצת, בלעם פונה לה' בשנית בתקווה שיתרצה ויתיר לו לקלל את ישראל:
"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה, וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כב, יח-יט)
"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (בבלי, מכות י:ב) – לנוכח רצונו העיקש של בלעם לקלל את ישראל, ה' מתיר לו ללכת אל בלק:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כב, כ)
כשאדם מתעלם מההכוונות העליונות ומתעקש ללכת בדרך שאינה מוסרית, ההשגחה העליונה מתירה לו ללכת בה ולשאת בתוצאות הכואבות – שכן "מה שלא נלמד בדרך האהבה וההבנה יילמד בדרך הכאב והקושי".
וכך בלעם, שמתאווה לקלל ולקלקל לישראל, אינו מבחין בתמרורי האזהרה שהרוח מציבה בדרכו:
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב, וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּו" (במדבר כב, כא-כב)
בעוד שבלעם עיוור למלאך ה' הניצב בדרכו כשחרבו שלופה, אתונו מבחינה בו וסוטה מהדרך:
"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה…" (במדבר כב, כג)
טבעו האכזרי של בלעם מתגלה כאשר הוא מכה באתונו שסטתה מהדרך:
"…וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶך" (במדבר כב, כג)
מלאך ה' ניצב בשנית בדרכו של בלעם, ולאחר שרגלו נלחצת אל הקיר הוא שב ומכה את אתונו:
"וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ" (במדבר כב, כד-כה)
בפעם השלישית שמלאך ה' ניצב בדרכו, בלעם מוסיף ומכה את אתונו שהתיישבה ארצה:
"וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" (במדבר כב, כו-כז)
התיאור של בלעם והאתון גדוש בשעונים מעוררים:
• צופן אתון מלשון "תן אות" – כלומר "הרוח מדברת בסימנים, באותות ובמופתים".
• החרב ביד המלאך מסמלת את "חרב האמת" המקודשת שנועדה לחתוך את מסך האשליה ולעורר את ההבחנה בין אמת לשקר, טוב לרע.
• האתון שסוטה מהדרך אל השדה משקפת את סטייתו של בלעם מדרך האור אל דרך החושך – כפי שנרמז בצופן שדה מלשון שֵׁדָה (רוח רעה).
• הרגל של בלעם שנלחצת אל הקיר מרמזת על דפוסים של עקשנות וקיבעון – כפי שנרמז בצופן רגל מלשון הרגל, והקיר שמסמל קיבעון ונוקשות.
• מלאך ה' שאינו מאפשר לסטות מן הדרך, לא לימין ולא לשמאל, הוא קריאת השכמה לבלעם להתיישר אל דרך האור.
אלא שבמקום לשעות לתמרורי האזהרה, בלעם מנצל את עליונותו ומכה את אתונו שלוש פעמים.
אהובים-יקרים, כל ברוא ובריה – בדומם, בצומח, בחי ובמדבר – מקורו במקור האחד העליון. לפיכך, ה' מחולל נס ופותח את פי האתון שמתעמתת עם בלעם על שהיכה אותה שלוש פעמים:
"וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח)
אלא שבלעם, שרחוק מלהתעשת ולבחון את מעשיו, מקצין את אכזריותו כלפי אתונו:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיך" (במדבר כב, כט)
דבריו מעוררים חלחלה משום שהוא משליך את רשעותו ומאשים את אתונו בהתעללות – זוהי דוגמה קלאסית של תוקפן שהופך עצמו לקורבן.
באופן אירוני ומעציב, האתון מלמדת את בלעם שיעור בהכרת טובה:
"וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא" (במדבר כב, ל)
ברם, בלעם, שמתבצר בעמדתו, אינו מעלה בדעתו לבקש מאתונו למחול לו.
אהובים-יקרים, לנוכח אטימות ליבו של בלעם, מלאך ה' בכבודו ובעצמו נגלה בפניו:
"וַיְגַל יְהוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו" (במדבר כב, לא)
מלאך ה' מוכיח את בלעם על ניצול מעמדו והתאכזרותו כלפי אתונו הנתונה לחסדיו:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (במדבר כב, לב-לג)
אף לאחר תוכחת מלאך ה', אין בלעם מגלה חרטה או חמלה כלפי אתונו. בלעם מתרץ את התאכזרותו כלפי אתונו, שלוש פעמים, בנימוק שלא ידע שמלאך ה' ניצב בדרכו:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ…" (במדבר כב, לד)
"לא ידעתי" הוא התירוץ הקלאסי של הרשעים – שכן דרכם של תאבי הכוח והשררה היא להתנער מאחריות.
בלעם, המבוהל ממלאך ה', מנסה לרצותו ומביע נכונות לשוב על עקבותיו:
"…וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (במדבר כב, לד)
"אם רע בעיניך" – כרוצה לומר: "אין הדבר רע בעיני".
מלאך ה', שמבחין בהתחכמותו של בלעם, מתיר לו ללכת עם שרי בלק, אך מתריע בפניו לומר רק את שיצטווה על ידי ה'. מובלע כאן רמז לבאות – רצון ה' עתיד להכריע את השתלשלות האירועים ולגבור על רצון בלעם:
"וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (במדבר כב, לה).
אהובים-יקרים, בסתר ליבו, בלעם תולה תקווה שבאמצעות הקרבת קורבנות ה' יתרצה וייתן לו רשות לקלל את ישראל:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים… וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (במדבר כג, א, ג)
אלא שכל ניסיון לשחד את ה' מתהפך על האדם. וכך ה', שקודם לכן פתח את פי האתון, שם כעת את דבריו בפי בלעם – ובמקום קללות יוצאות ברכות:
"וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה, כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, ה-ט)
בלק, שרואה שמזימתו התהפכה עליו, נוזף בבלעם, אך בלעם מצידו מיתמם – כדרכם של רשעים:
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כג, יא-יב)
קיבעונו ועקשנותו של מלך מואב נרמזים בצופן שמו בלק מלשון בלוק (לבנה לבנייה) – הוא משוכנע שאם יקריב קורבנות בראש הפסגה, מיקום גיאוגרפי קרוב יותר לעליונים, אזי ה' יתרצה:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם, וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כג, יג-יד)
אמנם לבלעם ערוץ תקשורת ישיר עם ה', אך אופן הנהגתו הוא של עבודה זרה – הוא משוכנע שעל ידי זבחים ומנחות אפשר לשחד את ה', ולהכפיף את רצון הבורא לרצון שלו ושל לקוחותיו.
לפי עצת בלק, בלעם שלוש פעמים מקריב שבע קורבנות, כל פעם במקום אחר – ברם, בשלושת הפעמים, בעל כורחו ולמורת רוחו של בלק, הוא מברך את ישראל.
אהובים-יקרים, בתחילת הברכה השלישית, ה' שם בפי בלעם כינוי המתייחס לפרט אישי עליו – היותו עיוור בעין אחת:
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג)
צופן שְׁתֻם (העין) צליל הגייה שָׂטַם (שנאה) – מרמז שעיוורונו בעין אחת היא מראת אמת לשנאה הגואה בתוכו.
יש כאן לקח אוניברסלי – השנאה מעוורת רוחנית ומרדימה את התודעה, כפי שנרמז בצופן שנאה מלשון שינה.
מחדל השביעי באוקטובר נגרם כתוצאה מכך שהחברה הישראלית והדרג המדיני והצבאי לקו בשלושת השינ"ים – שנאה (פנימית וחיצונית), שאננות ושינה תודעתית.
"הכתובת הייתה על הקיר" – בחודשים ובשבועות שקדמו לטבח הנורא היו לא מעט סימני אזהרה כגון:
• גורמי ביטחון ומודיעין שהזהירו שהאויבים עלולים לראות במשבר הפנימי שנוצר על רקע הרפורמה המשפטית הזדמנות עבורם לתקוף.
• תצפיתניות שהתריעו על אימונים ופעילות חריגה סמוך לגדר.
• מסיבת עיתונאים שקיים יו"ר האופוזיציה שבועות בודדים לפני הטבח (20.9.23) שבה התריע מפני הסלמה ביטחונית ועימות רב-זירתי.
חיוני להבחין בין תגובה מיידית ועוצמתית לנוכח איום וסכנה ממשיים – בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו" – לבין ליבוי רגשות של שנאה, התנשאות וגזענות כלפי האויב.
יש ועליכם להפנים ששנאה מכל סוג שהוא, מרחיקה אתכם מהבורא שמהותו אהבה – כפי שנרמז בצופן שמו יהוה צליל הגייה אהבה.
אהובים-יקרים, השנאה של בלעם כלפי ישראל שורשה ביחידת החיים הקודמת בדמות עשיו – לאחר שיעקב קיבל במרמה את הברכה, עשיו נמלא שנאה כלפיו וזמם להורגו לאחר מות אביהם:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא)
להלן כמה סימנים המלמדים שבלעם בן בעור הוא גלגול נשמתי ישיר של עשיו:
• מטבעות הלשון הדומות בשני הסיפורים – "וישטום" בהקשר של עשיו, "שתום העין" בהקשר של בלעם.
• עשיו מסתיים באות ו' ואילו בלעם מתחיל באות ב' הקרובה בצליל שלה לאות ו' – בהתאם לחוק הקוסמי שלפיו "כל סוף הוא התחלה, וכל התחלה היא סוף".
• מוטיב הברכות שמופיע בשני הסיפורים, של עשיו ושל בלעם, מהווה סגירת מעגל קארמתית – שכן הברכות שבלעם נאלץ לברך בהן את ישראל מלמדות שהברכה ליעקב הייתה מיושרת לרצון הבורא.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם באהבת השם.
ביבליוגרפיה
תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י, עמוד ב.