עריכה חדשה: 17 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, האחים משליכים את יוסף לבור ומוכרים אותו לעבד בהיותו בן 17 שנה. כעבור 22 שנה מתרחש המפגש הניסי המחודש בין האב לבן האובד. לאחריו, יעקב זוכה לחיות 17 שנים נוספות בקרבת יוסף במצרים:
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מ"ז, כ"ח)
המספר 17 מבטא אחדות האנושי עם האלוהי: הספרה אחד מלשון אַחְדּוּת, והספרה שבע כנגד שבעת הרקיעים העליונים וגם מלשון שְׁבוּעָה לרוח. כפילות המספר 17 מרמזת כי ליעקב וליוסף מכנה משותף – אצל שניהם השבועה לרוח, דהיינו קיום רצון הבורא, הוא ערך עליון. יעקב ויוסף רותמים את כל רובדי החיים הארציים למען שירות הבורא.
אהובים-יקרים, בין האב לבן שורה אהבת אמת המושתתת על סולם ערכים זהה וחזון משותף. יעקב ויוסף חיים זה לצד זה סה"כ 34 שנים: 17 שנה מלידתו של יוסף ועד מכירתו לעבד, ועוד 17 שנה מהמפגש המחודש ועד מותו של יעקב. המספר 3 מייצג את הממד הרוחני המשפיע והאקטיבי, ואילו המספר 4 את הממד האדמתי המושפע והסביל. בצורה זו מתקבלת המשוואה: רוח משפיע על חומר = נס, הלוא הוא סוד המפגש הניסי המחודש ביניהם.
אהובים-יקרים, צופן יעקב בהיפוך אותיות עקבי. יעקב ממשיך בעקביות את דרכם של אבות האומה, אברהם ויצחק, ודבק בחזון הארץ המובטחת. טרום מותו, יעקב משביע את יוסף להעלות את עצמותיו לארץ כנען ולקוברו במערת המכפלה, מקום קבורת האבות והאימהות:
"וַיִּקְרְבוּּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ, וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מ"ז, כ"ט – ל"א)
הירך הוא האזור של ההולדה ולכן מסמל המשכיות. הפעולה של הנחת היד תחת הירך מסמלת שבועה נצחית שלא ניתנת להפרה. יעקב משביע את יוסף, ולא את ראובן הבן הבכור או את יהודה הבן הדומיננטי, משום שסומך על טבעו המסור והנאמן של יוסף.
אהובים-יקרים, משנודע ליוסף שיעקב אביו חולה, הוא מזדרז לבקרו ביחד עם שני בניו, מנשה ואפרים:
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם, וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (בראשית מ"ח, א' – ב')
צופן ויתחזק מלשון חָזָה, מרמז שאין מדובר במפגש פרידה סטנדרטי, אלא במעמד רוחני של חזון ונבואה.
אהובים-יקרים, יעקב מתנבא שבעתיד לבוא לנכדים, מנשה ואפרים, יוענק מעמד שווה לזה של הבנים, הווה אומר אף להם תינתן נחלה בישראל. האחים, שבעבר מכרו את יוסף לעבד בניסיון להיפטר ממנו, נאלצים לחלוק את ירושת הארץ עם שני בניו:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי, וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם, וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם" (בראשית מ"ח, ג' – ו').
אהובים-יקרים, יעקב אינו רק מתנבא שבניו של יוסף, מנשה ואפרים, יִכָּללו בחלוקת הארץ לנחלות, אלא גם שמעמדו של אפרים, הבן הצעיר, יהיה גדול מזה של מנשה, הבן הבכור. כיוון שברכת הבכור נעשית על ידי הנחת יד ימינו של נותן הברכה על ראש מקבל הברכה, יעקב, בבואו לברך את בני יוסף, מתודרך בזמן אמת על-ידי האלוהות לשכל (להצליב) את ידיו. בדרך זו, ברכת הבכור ניתנת לאפרים ולא למנשה:
"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו, וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם, וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח, י"ג – כ')
הכוונת הרוח ליעקב, לשכל את ידיו בזמן הברכה על-מנת שאפרים, הבן הצעיר, יקבל את ברכת הבכור, מהווה מודל מתקן להתחזותו של יעקב לעשיו כדי לקבל את ברכת הבכור. גם בשעה שנידמה כי הכול אבוד, לרוח דרכים יצירתיות בשביל להבטיח את התממשות החזון. "הדרך היא המטרה" – הנכם נבחנים בשמירה על הסטנדרטים המוסריים ובאמון בהשגחה העליונה.
אהובים-יקרים, הפיזי אינו מעיד על הרוחני! לאורך כל ספר בראשית – מקין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, האחים ויוסף – חוזר ונשנה המוטיב שלפיו בחיר האל הוא הבן הצעיר ולא הבכור. עיקרון זה נועד להעיר ולעורר אתכם 'לצאת מהאוטומט' ולחדול מלהישען על פרמטרים גשמיים. יש לבחון כל אדם לעומקו, ללמוד את הטבע הפנימי-האמיתי של כל בריה, ובמילים אחרות – להחשיב את הפנימי לפני החיצוני, את הרוחני מעל הגשמי.
אהובים-יקרים, צופן יוסף בהיפוך אותיות פיוס, מרמז כי המהות של יוסף הצדיק היא פיוס ושלום, אחווה ואהבה, חמלה ומחילה. לראשונה מאז בריאת האדם, נפרץ דפוס העברה בין דורי של יחסי קנאה ורדיפה בין אחים. אף על פי שאפרים מקבל את ברכת הבכור ולא מנשה, אין הדבר יוצר מתח וגורם ליריבות ביניהם.
אהובים-יקרים, לעת זקנתו יעקב לוקה בראייתו:
"וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (בראשית מ"ח, י')
העיוורון הפיזי של יעקב הוא מראת אמת לעיוורון הרוחני. אף בערוב ימיו, שנים רבות לאחר מותה של רחל, יעקב אינו משכיל להתפקח מן האשליה ולראות את רחל באור האמיתי הנכון (כפי שהארנו בתמסורתנו הקודמות). יעקב ממאן להכיר באמת המרה שלפיה רחל מעולם לא הייתה ראויה לאהבתו. במקום להיות רעיה ואם מסורה, רחל חתרה ללא לאות להשיג לעצמה מעמד ושררה: רחל לקחה חלק במזימת לבן אביה להחליפה בלאה, קנאה והתחרתה בלאה אחותה, וגנבה את התרפים מלבן אביה. גניבת התרפים מעידה על היאחזותה בעולם הישן ואי-נכונותה להמיר את האמונה באלוהי נחור באמונה באלוהי אברהם. במעשיה הרעים קלקלה רחל לעצמה את המזל והגורל הטוב, ומתה צעירה בלידת בנה השני, בנימין.
אהובים-יקרים, סמוך למותו, יעקב אוסף את 12 בניו ומברך אותם. אין מדובר בברכות סטנדרטיות של איחולי הצלחה, בריאות ואריכות ימים, אלא בדברי אלוהים חיים, חזון ונבואה לאחרית הימים:
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הִקָּבְצוּ וְשִמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מ"ט, א' – ב').
אהובים-יקרים, הברכות של יעקב לשנים-עשרה בניו, עתירות בדימויים ובשפת סתרים. ברצוננו להאיר מקצתן:
~בברכות לשמעון ולוי נרמז שעם התממשות חזון הארץ המובטחת לשבט לוי לא תהייה נחלה:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט, ה' – ז')
~בברכת יהודה נרמז כי בנחלתו עתיד לשכון בית המקדש ושמזרעו יקום המלך המשיח:
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ, גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ, לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ"ט, ח' – י"א)
שלמה המלך, החכם באדם, מוצאו משבט יהודה, וכשם שהארנו מוקדם יותר הוא "המשיח".
~ברכת יוסף עולה על כל הברכות. בברכה נרמז שאף בדורות הבאים ייסורים ורדיפות יהיו מנת חלקה של נשמה זו, אולם תמיד תזכה להגנה ולישועה של בורא עולם. במועד הזה של ימות המשיח וקץ העידן בן 6,000 השנה, נשמה זו של יוסף נועדה להוביל את גאולת עם ישראל והאנושות:
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מ"ט, כ"ב – כ"ו)
המשמעות החבויה במאמר חז"ל, שלפיו "משיח בן יוסף" יגיע לפני "משיח בן דוד", היא שתפקידו הייעודי של מי אשר הנו היום גלגול נשמתי ישיר של יוסף הצדיק, הוא לסלול את הדרך להתממשותו פעם נוספת של החכם באדם, שלמה המלך.
אהובים-יקרים, ברצוננו לפקוח עיניכם באשר לתפיסה המוטעית הרווחת שלפיה אהבה אמיתית הנה רק רוך וחמלה, הבנה ואמפטיה, קבלה והכלה. יש לדעת כי אהבת אמת חדורה היא באכפתיות עמוקה ודאגה לשלומו הרוחני וטובתו העליונה של מושא האהבה, על כן בשעת הצורך לא תמנע מהבאת האמתבעוצמה הנחוצה, לא תמנע מחובת ההוכחה, ההתרעה והצבת מראת האמת. הורה אוהב ומסור מסייע לילדו להיות מודע לחסרונות אשר בו, לאותם היבטי צל הנובעים מעצמיותו הנפשית, הלוא היא אישיות האגו, מתריע בפניו מפני המכשולים והבורות אשר עלול ליפול בם בדרכו, ומורה לו היכן עליו להתיישר ולתקן את עצמו. יעקב אבינו, בבואו לברך את הבנים, מזכיר את הפגמים והליקויים שבהם, בדרך זו מעניק להם ברכת אמת שהיא ההזדמנות לשיפור העצמי:
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מ"ט, ג' – ו')
יעקב מוכיח את ראובן על ששכב עם בלהה פילגשו, ואת שמעון ולוי על טבח שכם בן חמור ואנשי עירו כנקמה על מעשה האונס של אחותם דינה.
אהובים-יקרים, יוסף בוכה ומנשק את אביו המת, וביחד עם המצרים מתאבל עליו 70 ימים:
"וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ , א' – ג')
מחשש שמא הדבר ייתפס בעיני פרעה והמצרים כניסיון בריחה מצדו, יוסף פונה תחילה למעגל הקרוב לפרעה ומשכנע אותם לשכנע את פרעה להעניק לו רשות לקבור את אביו בכנען. יוסף מדגיש שבכוונתו לשוב למצרים:
"וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר, אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (בראשית נ', ג' – ו')
אמנם פרעה מתרצה, אך נוהג בחשדנות. על מנת להבטיח את חזרתו של יוסף למצרים, פרעה מצוות לו משמר לוחמים:
"וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד" (בראשית נ', ז' – ט').
אהובים-יקרים, האחים, אשר ממשיכים להשליך על יוסף את היבטי הצל שלהם עצמם, משוכנעים שיוסף בשביל לא להרוס את תדמית ה"בן הטוב", מתכנן לנקום בהם לאחר מות אביהם:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ', ט"ו)
החרדה של האחים מתגובת נקם היא כה גדולה, עד כי הם ממציאים 'חלק' לצוואתו המקורית של יעקב, ואף מציעים עצמם להיות עבדים ליוסף:
"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו, וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ', ט"ז – י"ח)
תשובת יוסף לאחיו, מחדדת ביתר-שאת שיוסף רואה עצמו כפוף לחוקי המוסר וערכי האמת של הבורא, ולכן דרך הנקם כלל אינה באה בחשבון.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב, וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ', י"ט – כ"א)
בדבריו, יוסף משקף לאחיו שאלוהים מכיר בטבעו הטהור, בניגוד אליהם שבעבר ובהווה מייחסים לו כוונות זדוניות. מאכזב להיווכח, שהאחים לא באמת עשו טרנספורמציה והתמירו את דרך הכוח והנקם בדרך החמלה והפיוס. השינוי של האחים הוא קוסמטי וחיצוני, לא עמוק ופנימי.
אהובים-יקרים, יוסף, שנאמן לחזון הגאולה והארץ המובטחת, מורה בצוואתו להעלות את עצמותיו לארץ כנען:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ', כ"ד – כ"ה).
אהובים-יקרים, יוסף מת בן 110 שנה:
"וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ', כ"ו)
צופן המספר 110 מרמז על מקדש, המהווה מרחב גשמי עבור תהליכי חניכה והתקדשות, להלן ההבהרה:
~הצורה של המספר 11 מדמה את שני עמודי השער שבהיכל, יכין ובועז –
"וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז" (מלכים א', ז', כ"א)
~הצורה הרחמית של הספרה 0 מדמה את פתח הכניסה להיכל.
בדומה לחלומותיו, שכפי שביארנו מוקדם יותר, היוו קריאות השכמה להתמסר להובלה הרוחנית של יוסף, אף גיל פטירתו מעין 'קריצה' קוסמית לכך שייעודו הרוחני, אז כמו גם היום, הוא להוות שער אמת לגאולה.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בפסיעה בנתיב הנשמה הוא נתיב האחווה.
לו יהי