עדכון אחרון: 1 דצמבר, 2025
אהובים-יקרים, האחים משליכים את יוסף לבור, ומוכרים אותו לעבדות בהיותו בן שבע עשרה שנים. כעבור עשרים ושתיים שנה, מתרחש המפגש הניסי המחודש בין האב לבן האובד. לאחריו, יעקב זוכה לחיות שבע עשרה שנים נוספות במצרים, בקרבת יוסף:
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח)
ברצוננו לבאר את המשמעות הרוחנית המגולמת במספרים:
- המספר שבע עשרה, המורכב מהמספרים אחד ושבע, מבטא אחדות וברית רוחנית בין האדם לבורא עולם: המספר אחד מלשון אחדות, והמספר שבע מלשון שבועה.
- הישנותו של המספר שבע עשרה, מרמזת שליעקב וליוסף יש מכנה משותף – עבור שניהם השבועה הרוחנית, כלומר קיום רצון הבורא, היא ערך עליון.
- יעקב ויוסף, חיים זה לצד זה בסך הכול שלושים וארבעשנה (שבע עשרה שנים מלידת יוסף ועד מכירתו לעבדות, ועוד שבע עשרה שנים מהמפגש המחודש ביניהם ועד מות יעקב). המספר שלושים וארבע מורכב מהמספרים שלוש וארבע. המספר שלוש מייצג את הממד הרוחני המשפיע-האקטיבי, ואילו המספר ארבע מייצג את הממד האדמתי המושפע-הסביל. יחד מתקבלת המשוואה: רוח משפיע על חומר = נס – הלוא הוא סוד המפגש הניסי המחודש בין יעקב ליוסף!
מכאן שהאהבה המיוחדת שבין יעקב ליוסף, נובעת מסולם ערכים זהה ומאמת משותפת.
אהובים-יקרים, צופן יעקב בהיפוך אותיות עקבי – רמז לאופיו העקבי והמתמיד של יעקב, שדבק בדרכם של אבות האומה, אברהם ויצחק, ובחזון הארץ המובטחת.
לפני מותו, יעקב משביע את יוסף, להעלות את עצמותיו לכנען ולקוברו במערת המכפלה, מקום קבורת האבות והאימהות:
"וַיִּקְרְבוּּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ, וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מז, כט-לא)
הירך מסמלת הולדה והמשכיות, לכן הנחת היד תחת הירך מסמנת שבועה נצחית, שלא ניתן להפר. יעקב משביע את יוסף, ולא את ראובן, הבן הבכור, או את יהודה, הבן הדומיננטי, משום שסומך על טבעו המסור והנאמן של יוסף.
אהובים-יקרים, כעבור זמן, נודע ליוסף שיעקב אביו חולה:
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה…" (בראשית מח, א)
יוסף ממהר לבקר את אביו עם שני בניו, מנשה ואפרים:
"…וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מח, א)
הכתוב מציין שכאשר נודע ליעקב שיוסף מגיע לבקרו, הוא נטען בכוח רוחני מיוחד:
"וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (בראשית מח, ב)
צופן ויתחזק מלשון חָזָה, מרמז שאין מדובר במפגש פרידה סטנדרטי, אלא במעמד רוחני של חזון ונבואה.
במעמד מיוחד זה, יעקב מתנבא כי בעתיד הרחוק יוענק לשני הנכדים, מנשה ואפרים, מעמד שווה לזה של הבנים. כלומר, גם להם תינתן נחלה בישראל:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי, וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם, וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם" (בראשית מח, ג-ו)
כך קורה שהאחים, שבעבר מכרו את יוסף לעבדות בניסיון להיפטר ממנו, עתה נאלצים לחלוק את ירושת הארץ עם שני בניו.
במעמד הברכה, יעקב מתנבא גם כן שמעמדו של אפרים, הבן הצעיר, יהיה גדול מזה של מנשה, הבן הבכור.
לפי המנהג, המברך מניח את ידו הימנית על ראשו של הבן הבכור. לכן, יוסף נערך מבעוד מועד – הוא מציב את אפרים, הבן הצעיר, לשמאלו של יעקב, ואילו את מנשה, הבן הבכור, לימינו של יעקב. סדר זה נועד להקל על אביו, להניח את יד ימינו על ראשו של מנשה הבכור:
"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו" (בראשית מח, יג)
אלא שבזמן אמת, יעקב מונחה על ידי ההשגחה העליונה, לשכל (להצליב) את ידיו כדי שברכת הבכור תינתן לבן הצעיר, ולא לבן הבכור:
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח, יד)
יוסף, שנחרד מן ה'טעות', מנסה 'לתקן' את אביו:
"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (בראשית מח, יז-יח)
ברם, יעקב, שעקבי ונאמן להכוונה הרוחנית, מבהיר ליוסף, שאפרים הצעיר הוא בחיר ה':
"וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם, וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, יט-כ)
ברכת יעקב לאפרים ומנשה ממחישה שלושה לקחים אוניברסליים:
- הדרך היא המטרה – אתם נבחנים בשמירה על הסטנדרטים המוסריים, ובאמון בהשגחה העליונה. גם אם ניראה שהכול אבוד, לבורא אינסוף דרכים יצירתיות ליצור תפנית בעלילה. לעומת יעקב, שמתחזה לעשיו כדי לקבל את ברכת הבכור, אפרים מקבל את ברכת הבכור בדרך טבעית, בבחינת "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים".
- הגשמי אינו מעיד על הרוחני -לאורך ספר בראשית, חוזר ונשנה המוטיב, שלפיו בחיר ה' הוא הבן הצעיר, ולא הבכור: מקין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, האחים ויוסף. עיקרון זה נועד לעורר אתכם לשבור תבניות, ולשחרר את ההישענות על מדדים גשמיים. יש לבחון כל אדם לעומקו, וללמוד את טבעו הפנימי-האמיתי. שכן, הסדר הנכון הוא הפנימי לפני החיצוני, הרוחני לפני הגשמי.
- ריפוי הפצע הבין-דורי – לראשונה מאז בריאת האדם, נפרץ דפוס ההעברה הבין-דורי של קנאה ורדיפה בין אחים. למרות שאפרים מקבל את ברכת הבכור ולא מנשה, אין הדבר גורם למתח וליריבות ביניהם.
אהובים-יקרים, לעת זקנתו, יעקב לוקה בראייתו:
"וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (בראשית מח, י)
עיוורונו הפיזי של יעקב הוא מראת אמת לעיוורונו הרוחני.
אף בערוב ימיו, שנים רבות לאחר מותה, יעקב אינו משכיל להתפכח, ולראות את רחל באור האמיתי-הנכון.
יעקב ממאן להכיר באמת המרה – רחל מעולם לא הייתה ראויה לאהבתו. במקום להיות רעיה ואם מסורה, רחל חתרה ללא לאות להשיג לעצמה מעמד ושררה: לקחה חלק במזימת לבן אביה להחליפה בלאה, קנאה והתחרתה בלאה אחותה, גנבה את התרפים מאביה, וסיכנה את שמו הטוב של יעקב. כאמור, במעשיה הרעים רחל קלקלה לעצמה את המזל והגורל הטוב, ומתה צעירה בלידת בנה השני, בנימין.
אהובים-יקרים, לפני מותו, יעקב אוסף את שנים עשר בניו ומברך אותם.
אין מדובר בברכות סטנדרטיות של איחולי הצלחה ואריכות ימים, אלא בדברי אלוהים חיים ונבואה לאחרית הימים:
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הִקָּבְצוּ וְשִמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א-ב)
הברכות של יעקב לבניו עתירות בדימויים ובשפת סתרים. ברצוננו להאיר מקצתן:
- בברכות לשמעון וללוי נרמז, שעם התממשות חזון הארץ המובטחת, לשבט לוי לא תהיה נחלה:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז)
ואכן בדורו של משה, שבט לוי מובדל מהעם. אלוהים מפקיד אותו לשרת בבית המקדש, ולא ניתנת לו נחלה בארץ ישראל:
"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ" (דברים י, ח-ט)
- בברכה ליהודה נרמז, שבנחלתו ישכון בית המקדש, ושמזרעו יקום האדם שיעשה משפט צדק בעם:
"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, י)
ואמנם מוצאו של שלמה המלך הוא משבט יהודה. הכתוב מציין ששלמה המלך ניחן בחוכמה רוחנית מיוחדת, מעבר לראייה האנושית הרגילה, בעזרתה שפט את העם:
"וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, כח).
- בברכה ליוסף נרמז, שהוא נועד לעמוד בחוד החנית של ההובלה הרוחנית באחרית הימים:
"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט, כה-כו)
רעיון זה מיושר עם קביעת חז"ל, שלפיה "משיח בן יוסף" יגיע לפני "משיח בן דוד", כלומר יכין את הקרקע לביאת המשיח ולגאולת ישראל והעולם.
אהובים-יקרים, ברצוננו לפקוח את עיניכם באשר לתפיסה הילדותית הרווחת, שלפיה אהבה אמיתית הנה רק רוך וחמלה, הבנה ואמפטיה, קבלה והכלה.
יש לדעת כי אהבת אמת חדורה היא באכפתיות עמוקה, ודאגה לשלומו הרוחני, וטובתו העליונה של מושא האהבה. על כן, בשעת הצורך, לא תמנע מהבאת האמתבעוצמה הנחוצה, לא תמנע מחובת ההוכחה, ההתרעה והצבת מראת האמת.
לפיכך, הורה אוהב ומסור, מסייע לילדו להיות מודע לחסרונות אשר בו, היינו לאותם היבטי צל הנובעים מעצמיותו הנפשית, הלוא היא אישיות האגו. הוא מתריע בפניו מפני המכשולים והבורות אשר עלול ליפול בהם בדרכו, ומורה לו היכן עליו להתיישר ולתקן את עצמו.
כך נוהג יעקב אבינו בשעה שהוא מברך את בניו. ממקום של אהבה ואחריות, אין הוא מכסה על חסרונותיהם. יעקב מעניק לבניו ברכה אמיתית – את ההזדמנות לשיפור העצמי, ולהתיישרות לנתיב הנשמתי.
תחילה, הוא מוכיח את ראובן על ששכב עם בלהה פילגשו:
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט, ג-ד)
לאחר מכן, הוא מוכיח את שמעון ולוי על טבח שכם בן חמור ואנשי עירו, כנקמה על מעשה האונס של אחותם דינה:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ה-ו).
אהובים-יקרים, יוסף בוכה ומנשק את אביו המת, וביחד עם המצרים, מתאבל עליו שבעים יום:
"וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ… וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ, א, ג)
מחשש שמא הדבר ייתפס בעיני פרעה והמצרים כניסיון בריחה, יוסף פונה תחילה למעגל הקרוב אל פרעה. הוא מבקש מהם לדבר אל ליבו של המלך, ולשכנע את פרעה להרשות לו לקבור את אביו בכנען. למען הסר ספק, יוסף מבהיר, שלאחר קבורת אביו, הוא מתחייב לשוב למצרים:
"וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר, אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (בראשית נ, ד-ה)
פרעה משתכנע, ומרשה ליוסף לעלות לכנען כדי לקבור את אביו:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (בראשית נ, ו)
אמנם פרעה התרצה, אולם נותרה בו חשדנות מסוימת, האופיינית לשליטים ולמלכים. לפיכך, הוא נוקט במשנה זהירות – כדי להבטיח את חזרתו של יוסף למצרים, הוא מצמיד לו משמר גדול, המורכב מעבדים, מכובדי העם ולוחמים:
"וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד" (בראשית נ, ז-ט)
מכאן, שלמרות מעמדו הרם של יוסף כמשנה למלך, אין הוא חופשי באמת. בדומה לכל הממלכה, אף הוא כפוף לפרעה.
אהובים-יקרים, לאחר מות יעקב, מתגלה תמונה כואבת ומאכזבת במיוחד.
מתחוור, שהאחים לא עשו תיקון אמיתי, וראייתם כלפי יוסף לא השתנתה משמעותית.
האחים, שממשיכים להשליך על יוסף את היבטי הצל (האגו) שלהם, משוכנעים שהמחילה שלו אינה אמיתית. הם חושבים שליוסף חשובה התדמית של "הבן הטוב", ולכן הוא לא נקם בהם כל עוד אביהם היה חי. עתה, לאחר מות אביהם, הם חרדים שמא יוסף מתעתד לנקום בהם:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו)
החרדה של האחים מתגובת נקם היא כה גדולה, עד כי הם ממציאים 'תוספת' לצוואתו המקורית של יעקב:
"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיך…" (בראשית נ, טז-יז)
יוסף, שמזועזע לגלות מה אחיו חושבים עליו, פורץ בבכי:
"…וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית נ, יז)
אלא שהאחים, שעיוורים לבכי של יוסף, מתחננים בפניו ואף מציעים להיות עבדים שלו:
"וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ, יח)
תשובת יוסף לאחיו היא נחרצת – הוא מצהיר בפניהם על מחויבותו לחוקי ה' וערכי האור של האהבה והחמלה:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי" (בראשית נ, יט)
יוסף משקף לאחיו את הפער המצער שנותר על כנו – ההבדל התהומי שבין ראייתם אותו לבין ראייתו של אלוהים:
"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ)
למרות הגילוי שהאחים עדיין חושבים עליו רע, יוסף מתעלה מעל הפגיעות, וממשיך לנהוג בהם בחמלה ובנדיבות:
"וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, כא).
אהובים-יקרים, בדומה ליעקב, יוסף גם כן נאמן לחזון הגאולה והארץ המובטחת. לפיכך, בצוואתו הוא מורה להעלות את עצמותיו לארץ כנען:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כד-כה)
יוסף מת בהיותו בן מאה ועשר שנה:
"וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ, כו)
ידוע, שאין שום דבר מקרי, ולכל תופעה, קטנה כגדולה, ישנה סיבתיות עליונה.
ברצוננו להאיר את צופן מניין שנות חייו של יוסף – המספר מאה ועשר מורכב מהמספרים אחד עשרה ואפס:
- למספר אחד עשרה ישנה צורה של שני עמודים – 11. לפיכך, הוא מסמל את שני עמודי השער, יכין ובועז, שבכניסה אל בית המקדש:
"וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז" (מלכים א ז, כא)
- למספר אפס ישנה צורה של רחם – 0. לפיכך, הוא מסמל את מרחב ההתכנסות והעבודה הפנימית בתהליך החניכה וההתקדשות.
משמע, גיל פטירת יוסף מרמז על ייעודו הרוחני – להוות שער אמת לגאולה, אז כהיום.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בפסיעה בנתיב האהבה.
לו יהי