עריכה חדשה: 17 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, הפרשה הקודמת, פרשת מִקֵּץ, מסתיימת בשיאה של הדרמה, בשאלה: האם העשרה יפקירו את אחיהם הצעיר או ישכילו ללמוד את הלקח ולערוב לבנימין?
אהובים-יקרים, יהודה, דובר האחים, מתעורר לקשר הרוחני הסמוי שבין החטא העברי לצרות אשר פוקדות אותם בהווה. יהודה אינו מנסה להצטדק ולהוכיח את חפותם אלא נכנע לפעולה של יד הגורל. יהודה מציע כי כל העשרה יערבו לבנימין ויהיו עבדים ליוסף. יוסף, שמעוניין להביא את מבחן הערבות ההדדית לידי הכרעה, מתעקש לאסור רק את מי שמצאו אצלו את הגביע:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מ"ד, ט"ז – י"ז).
אהובים-יקרים, פרשת וַיִּגַּשׁ נפתחת בסצנה עוצמתית ומכוננת, שכן יהודה, האח אשר 22 שנה קודם יזם את מכירת יוסף לעבד כדי להיפטר ממנו ולתפוס את מקומו, עתה מציע עצמו עבד ליוסף במקום בנימין:
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח, וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ, וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו, וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת, וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי, וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי, וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה, וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה, וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (בראשית מ"ד, י"ח – ל"ד).
אהובים-יקרים, משרואה יוסף כי לקח הערבות לאח הצעיר נלמד על ידי האחים, אין הוא יכול עוד לכבוש את רגשותיו. יוסף מצווה על המשרתים לצאת, ובמעמד אינטימי עם אחיו, סוף סוף יוסף חושף את זהותו בפניהם:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו " (בראשית מ"ה, א' – ד')
האחים מבועתים מהגילוי עד כי אינם מסוגלים לענות ליוסף אשר מבקש לוודא, פעם נוספת, שאביו יעקב חי.
אהובים-יקרים, יוסף, אשר מבחין בחרדה של האחים, ממהר להבהיר כי פניו לשלום. בדרך מעוררת השראה, רגישה ותבונית, יוסף פותר מפגש משפחתי טעון וסבוך זה:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה, וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"ה, ד' – ח')
במקום להיצמד לכפיות הטובה והעוול הנורא מצד אחיו, יוסף בוחר לשים את הפוקוס על ראיית התמונה הרחבה והתכלית העליונה. יוסף ממיר את סיפור אי-הצדק והקורבנות ב'סיפור חדש' של הכוונה עליונה וישועה. ארבע פעמים יוסף מדגיש באוזני האחים שהכול הוא חלק מהתוכנית האלוהית הגדולה. יוסף מצליח להרגיע את האחים ואף פותר את הפחד שלהם מתגובתו של אביהם יעקב, לכשייוודע לו את אשר הסתירו ממנו למעלה משני עשורים:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד, וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ, וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (בראשית מ"ה, ט' – י"ג).
אהובים-יקרים, יוסף הוא סמל ומופת לאצילות לב. אין יוסף מתפתה לנצל את המפגש המחודש עם אחיו כדי לבזות אותם ולהשפילם, להראות להם שטעו בגדול כשלעגו לו על חלומותיו, ולנקום בהם על שמכרו אותו לעבד. יוסף מתעלה מעל רגשות הפגיעות והזעם, הטינה והנקם, ומעניק לכל אחד מהאחים יחס אישי אוהב וחם:
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו, וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מ"ה, י"ד – ט"ו).
אהובים-יקרים, גודלו הרוחני ותבוניותו של יוסף משום שתמיד רואה את האופק ויודע לאמוד מספר צעדים קדימה. יוסף אשר מכיר את טבעם התחרותי והמתנער מאחריות של האחים, מורה להם לבל יריבו בדרכם חזרה לכנען, ומצווה אותם שלא להפנות אצבע מאשימה אחד כלפי השני:
"וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מ"ה, כ"ד).
אהובים-יקרים, יעקב, אשר נפעם מגודלו של הנס, מתקשה להאמין לשמע הבשורה כי יוסף חי ואף מושל בכל ארץ מצרים:
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מ"ה, כ"ו – כ"ט).
אהובים-יקרים, יעקב, אשר משתוקק לראות את יוסף לאחר שבמשך 22 שנה התאבל עליו בחושבו כי נטרף, חרד שמא הירידה למצרים אינה מיושרת לרצון הרוח והתוכנית האלוהית. האלוהות, אשר עדה למאבק הפנימי שמתחולל בקרבו, נגלית ליעקב, פעם נוספת, ומעניקה לו 'אור ירוק' לרדת מצרימה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מ"ו, ב' – ד').
אהובים-יקרים, לאחר 22 שנה, מתרחש האיחוד המחודש בין האב והבן בסצנה מרגשת וסוחטת דמעות:
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (בראשית מו, כ"ט – ל').
אהובים-יקרים, אף-על-פי שליעקב אבינו חיבור ישיר לבורא, אין אלוהים חושף בפניו שהאחים ביימו את מותו של יוסף ומכרו אותו לעבד. נשאלת השאלה: מדוע אלוהים מניח ליעקב להתאבל לשווא במשך 22 שנה על מותו כביכול של יוסף?
אהובים-יקרים, אלוהים, בדומה לאבא מסור ואוהב, חפץ בהתפתחותם העליונה של ברואיו. הבורא אינו מגלה ליעקב את האמת אודות האחים ויוסף, בתקווה שהוא יפקח את עיניו, וישים לב לסימנים המרמזים כי האחים מסתירים ממנו את האמת. פעמים רבות, בדומה ליעקב, בוחרים הנכם בעצימת עיניים, נמנעים מלדרוש מהיקירים שלכם תשובות מספקות שאינן מתחמקות. סימנים כגון: קושי להישיר מבט, התקפה כצורה של התגוננות, הסתודדויות, תשובות חלקיות ולא מלאות, הסטת השיחה לשאלות מאשימות (כגון "אתה לא מאמין לי?") במקום מתן תשובות ענייניות, שתיקה רועמת ועוד, הם איתותים שהקרובים אליכם אינם ישרים וכנים עמכם. במצבים מעין אלה אהבת האמת כערך ראשון במעלה היא שעומדת למבחן – האם מקדשים הנכם את האמת ללא פשרות, או שמא את הנוח והמלטף את האגו?
אהובים-יקרים, עבור יוסף, המחויבות לשמירת המורשת והזהות הרוחנית היא ערך עליון. יוסף, מבעוד מועד, מתדרך את אחיו להשיב לפרעה כי הם רועי צאן, בדרך זו לקבוע את מגוריהם בארץ גושן במטרה להבדילם מהמצרים ולמנוע את התבוללותם:
"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מ"ו, ל"ג – ל"ד).
בזכות ראייתו של יוסף את הנולד, מורשתו וזהותו הרוחנית של עם ישראל נשמרות במשך 430 שנות גלותם במצרים:
"וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד" (בראשית מ"ז, כ"ז)
ועוד, מכות מצרים פוקדות אך את הבתים והשדות של המצרים ולא את של בני ישראל אשר יושבים בארץ גושן:
"וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי, וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר, רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמות ט', כ"ד – כ"ו).
אהובים-יקרים, בתואם לתוכנית אשר רקם יוסף, אביו ואחיו משתכנים בארץ גושן. יוסף דואג להם ולבני משפחותיהם ביד רחבה:
"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (בראשית מ"ז, י"ב)
בד בבד, יוסף ממשיך לנהל ביד רמה את הכלכלה המצרית במהלך שנות הרעב, ומבצע שורה של מהלכים: לאחר שהכסף אוזל, המצרים נותנים את מקניהם ואת אדמותיהם בתמורה לאוכל. יוסף משתית מערכת מיסים לפיה ניתן לעם זרעים כדי לעבוד את האדמה, ובתמורה העם מחזיר חמישית מן היבול. יוסף, אשר מציל את המצרים מתמותה מרעב, מבטיח את יציבות שלטון פרעה ומונע הפיכה בעקבות המשבר הכלכלי:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה, וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ז, כ"ג – כ"ה).
אהובים-יקרים, צופן שם הפרשה וַיִּגַּשׁ הוא שָׂגָה, שפירושו עשה שגיאה, וגם גִּישָׁה, שמובנה דרך/מעבר, ללמדכם שההכרה בשגיאה פותחת את השער לגאולה! בעת הזו של סיום עידן, יכולים הנכם, אם בוחרים בכך, ליישב את כל אותם קצוות וזנבות מחייכם האחרים, הווה אומר לסיים את מערך שיעורי הנשמה ומסכת הקרמה ולהגיע לגאולה האישית, קרי מחיקת כל יתרות החובה מעידן זה ומימוש מלא בכל הרבדים ביצירה במשותף עם הרוח.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם ביישום הלקחים האישיים והלאומיים.
לו יהי