עדכון אחרון: 30 יולי 2026
אהובים-יקרים, בפרשת "וילך", לעיני כל ישראל, מגבה משה את יהושוע שעתיד לרשת את מקומו:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (דברים לא, ז)
בדבריו אל יהושוע, מנסה משה לרומם את רוחו – לחזק אצלו את האמון בבחירת ה' בו להנהיג את העם בכניסה אל הארץ המובטחת:
"וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (דברים לא, ח)
בהמשך, ה' מצווה על משה להתייצב ביחד עם יהושוע באוהל מועד:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים לא, יד-טו)
במעמד זה, מבשר ה' למשה וליהושוע שבני ישראל עתידים לסטות מן הדרך ולהפר את הברית הרוחנית:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא, טז)
עוד מבשר להם ה', שבעקבות הפרת הברית הרוחנית, עתידות לפקוד את עם ישראל אסונות וצרות רבות:
"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת.." (דברים לא, יז)
אלא שבמקום לגלות בגרות רוחנית וליטול אחריות על כך שסטו מן הדרך, בני ישראל עתידים לשקוע ברחמים עצמיים ולהאמין שה' נטש אותם:
"…וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יז-יח)
לכן מורה ה' למשה וליהושוע לכתוב שירה שתתעד את האמת עבור הדורות הבאים – לא ה' נטש את ישראל, אלא ישראל נטש את ה'!:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (דברים לא, יט-כא)
נאמן לאשר ציווה אותו ה', משה כותב את השירה ומלמדה את בני ישראל כדי להבטיח שהסיפור האמיתי והנכון ייחרט לעד בליבו של העם היהודי:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, כב)
למרות הנבואה הקשה, משה מעביר אותה בשלמותה לבני ישראל ומוסר להם את אשר עתיד לקרות להם באחרית הימים:
"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (דברים לא, כח-כט)
משה מקהיל את כל חלקי העם ומשמיע באוזניהם את השירה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (דברים לא,ל)
וכך בכל פעם שבני ישראל יסטו מנתיבם הייעודי, השירה תעמת אותם עם האמת ותעורר אותם להתיישר חזרה אל הברית הרוחנית – כפי שנרמז בצופן "שיירה" מלשון "ישר ה'".
אהובים-יקרים, עם ישראל נועד לשאת את לפיד האור של האהבה והאמת, האחווה והשוויון ולהאיר את הדרך להתעלות האנושות.
ייעוד נשגב זה של התייצבות בראש שיירת האנושות והובלתה אל השלב הבא בסולם ההתפתחות, נרמז בצופן הכפול של המילה "שירה" מלשון "ראש" וגם "שיירה".
כיוון שמצויים אתם בימות המשיח ובאחרית הימים, המלאכה רבה והשעה דוחקת.
ככל שבוחרים אתם להתעכב בהתיישרות אל תפקידכם הייעודי, כך המציאות טופחת על פניכם עד אשר תיאותו לקיים את חתימתכם הרוחנית.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם באהבת ה'.