עריכה חדשה: 17 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, הורים מורישים לילדיהם את מכלול תכולתם הפנימית, כלומר את התכונות הטובות והרעות, המעלות והמגרעות. בני יעקב גדלים באווירה של קנאה ותחרותיות בין שתי האימהות, רחל ולאה, ומושפעים מכך. רמיית הבנים את שכם וחמור אביו, וטבח אנשי העיר בעודם כואבים מברית המילה, מלמדת שלמרות מאמצי יעקב להקנות להם ערכים ומוסר, הבנים מחקים את דרכן של רחל ולאה ורודפים אחר הכוח והשררה.
אהובים-יקרים, ברקע מוסריותם הקלוקלת של הבנים, ההיררכיות העליונות בוחרות ביוסף להיות להם מורה אור, בלשון הכתוב "רועה את אחיו":
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן…" (בראשית ל"ז, ב')
בשפת הרוח מורה האור נקרא רועה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר, יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ו – י"ז)
טרום מותו, משה, החרד לגורל עם ישראל, מבקש מאלוהים למנות מנהיג אחר תחתיו.
אהובים-יקרים, צופן יוסף בהיפוך אותיות פיוס וגם אסף ו-מוסיף, מרמז כי ייעודו הרוחני של יוסף להורות לאחיו את דרך האור של ההתפייסות והשכנת שלום, היכן שכשלו מוסרית במעשה דינה ושכם בן חמור. תפקידו הייעודי של יוסף לאגד את האחים יחד למעגל של חניכת אור בהובלתו, בצורה זו לחבר כל אחד מהאחים אל שליחות האור הייחודית שלו, שכן אין נשמה זהה לנשמה אחרת. לכל נשמה התכלית והייעוד, הגוון והתדר הייחודיים לה.
אהובים-יקרים, יעקב ממנה את יוסף להשגיח על הבנים מחשש שמא שוב יכתימו את שמו הטוב ויסכנו את גורל המשפחה. ברם, האחים אשר אינם מעוניינים בשמירה ומעקב, מדביקים ליוסף תווית של משמיצן מעליל עלילות שווא:
"…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית ל"ז, ב')
האחים, משום שמתקנאים למעמדו הרוחני של יוסף, מדביקים לו תווית של ילד מפונק המקבל יחס מועדף בשל היותו האח הצעיר כביכול. האחים מציגים תמונה מסולפת של המציאות (בשפה של היום פייק ניוז), שהרי בנימין הוא הקטן ולא יוסף:
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג').
אהובים-יקרים, יעקב, אשר מזהה אינטואיטיבית את מעמדו הרוחני של יוסף, מלבישו בכותונת פסים כפי שנהגו בחניכות העתיקות להלביש בכותונות פסים את מתקדשי האמת. הפסים שעל הכותונת, בשלל צבעי הקשת, מסמלים את שבעת הרקיעים עד בורא עולם. צופן פסים בהיפוך אותיות מְפֻיָּס, שכן טהור הוא מי שמצוי ביחסי שלום ואחדות, אהבה ושותפות עם הבריאה והאל.
אהובים-יקרים, בדומה לקנאת קין בהבל, ישמעאל ביצחק, עשיו ביעקב, האחים מתקנאים למעמדו הרוחני של יוסף. במקום לחבור אליו ולהתמסר להובלתו, הם מְגַנִּים אותו ומטפחים שנאה כלפיו:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית ל"ז, ד')
נוכח הִתְכַּחְשׁוּתָם של האחים למעמדו הרוחני של יוסף, ההיררכיות האלוהיות מפעילות 'שעונים מעוררים' באמצעות חלומות שהם למעשה התגלויות.
אהובים-יקרים, בחלום הראשון, יוסף צופה באלומות אחיו סובבות סביב אלומתו ומשתחוות לה:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית ל"ז, ו' – ז')
בשפת הרוח מרחב של למידה וחניכת אור מכונה "שדה". איסוף השיבולים לאגודה אחת היא מטאפורה לאחדות פנימית בין עצמי הנפש הנמוך לעצמי הנשמה הגבוה. תנועת הסיבסוב במעגל מסמלת את ספיראלת ההתעלות והטרנספורמציה. מחוות ההשתחוויה מסמלת התמסרות להובלה הרוחנית בצורה זו, לגשר בין שמיים לארץ, רוח לחומר.
אהובים-יקרים, יוסף, נפעם מעוצמת החיזיון, מספר אותו בתום לב לאחיו. אלא שהאחים, במקום לשעות לקריאות הרוח להתיישר לתוכנית הבריאה ורצון האל, מפרשים את החלום דרך היבטי הנפש שלהם עצמם ומאשימים את יוסף ברצון לשלוט עליהם:
"וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית ל"ז, ח').
אהובים-יקרים, כיוון שהאחים ממאנים להתעורר, האלוקות מפעילה 'שעון מעורר' נוסף באמצעות חלום שני:
"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז, ט')
השמש כנגד הרוח הפן הזכרי של האלוהות, הירח כנגד השכינה הפן הנקבי של האלוהות, הכוכבים כנגד שאר חלקי הבריאה. המספר 11, שצורתו כשל שני עמודים, מסמל את השער לגאולה. הדימויים הרוחניים בחלום, נועדו להעיר ולעורר את האחים שיוסף נבחר על ידי האבא והאימא הקוסמיים ושאר חלקי הבריאה להוות עבורם את השער לגאולה.
אהובים-יקרים, משמבחין יעקב בעוינותם הגואה של האחים, הוא מנסה לטשטש את המשמעות האמיתית של החלום ונוזף ביוסף:
"וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית ל"ז, י')
יעקב נוצר בליבו את המשמעות האמיתית של החלום במקום לעמת את האחים עם האמת – עליהם לשתף פעולה עם יוסף באשר הוא בחיר ה', הנציג בפיזי של ההיררכיות הגבוהות. שלא במתכוון יעקב מעניק לגיטימציה לרדיפת האחים את יוסף:
"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז, י"א).
אהובים-יקרים, לאורך העידן שמסתיים, אף אדם מלבד יוסף לא חלם חלומות מעין אלה. אמת זו מעידה כי אין מדובר בחלומות אשר נובעים מעצמיות הנפש הארצית, הלא היא אישיות האגו, אלא בחלומות אשר מקורם בהיררכיות האלוהיות. בשפת הרוח חלומות שהם התגלויות רוחניות נקראים חלומות חן – ראשי תיבות של חזון נבואי. ואמנם, בחלוף 13 שנה, את שחזה יוסף בחלומותיו מתממש בדיוק מופלא. באחת גורלו של יוסף מתהפך, והוא מועלה ממעמד של עבד ואסיר עברי למשנה למלך פרעה. יוסף נעשה למנהיג הרוחני ולשר הכלכלה של מצרים. כעבור 22 שנים, במפגש המחודש בין יוסף לאחים, הם כורעים ומשתחווים לו. בעל כורחם, האחים נאלצים להכיר במעמדו הרוחני של יוסף.
אהובים-יקרים, יעקב, אף-על-פי שיודע שהאחים מתקנאים ליוסף ושבעצמו נרדף על ידי אחיו עשיו, אינו מעלה על דעתו כי אורבת ליוסף סכנה ממשית. יעקב אינו נוקט באמצעים הבטיחותיים הדרושים על מנת להגן על יוסף, ושולח אותו לשכם כדי לוודא שהאחים אינם מסתבכים שוב במעשים לא ראויים:
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר…" (בראשית ל"ז, י"ג – י"ד).
אהובים-יקרים, למרות היחס הרע של האחים אליו, יוסף מפגין כלפיהם דאגה ומסירות יוצאים מגדר הרגיל. יוסף אינו חוסך מאמץ ועושה כמיטב יכולתו על-מנת לוודא שהכול כשורה עמם:
"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ, וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" (בראשית ל"ז, ט"ו – י"ז)
דווקא יוסף, האח הצעיר, הוא זה שדורש בשלום אחיו המבוגרים ממנו ולא להפך! יוסף יודע בחושיו האינטואיטיביים הפנימיים שעם המעמד הרוחני באים גם האחריות, ההקרבה והמסירות, שכן "תפקיד הגבוה לשמור על הנמוך", כלומר להושיט יד למי שנמצא תחתיו בסולם ההתפתחות, ולהוות עבורו דוגמה אישית ומודל השראה.
אהובים-יקרים, מחרידה הקלות הבלתי נסבלת של האחים אשר מניחים לרגשות הקנאה והכעס למשול בהם, ומחליטים לשפוך את דם אחיהם הצעיר:
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז, י"ח – כ')
בעקבות התערבות ראובן האח הבכור, ההחלטה להרוג את יוסף מומרת למעשה שפל של הפשטתו והשלכתו לבור:
"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז, כ"א – כ"ד)
הפשטת כותונת הפסים מעליו, מבטאת את הבעיטה של האחים במעמדו הרוחני של יוסף וברצון האלוהות. מזעזעת לא פחות, קֵהוּת הלב של האחים אשר מתיישבים לאכול בעוד אחיהם מוטל מטה בבור, מתחנן על נפשו:
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בראשית ל"ז, כ"ה).
אהובים-יקרים, התוכנית המקורית של ראובן להציל את יוסף ולהשיבו לאביו אינה מתממשת. באופן תמוה ומסיבה שאינה ברורה, בשיאה של הדרמה, ראובן נוטש את המקום. כעבור זמן מה ראובן שב, אולם אז מתחוור לו שאיחר את המועד:
"… וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו, וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה, וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית כ"ה – ל')
יהודה, בניסיון לרשת את מקומו של יוסף מבלי להצטרך ללכלך ידיו בדם אחיו, הוגה את רעיון מכירתו לישמעאלים.
אהובים-יקרים, למעלה משני עשורים שהאחים מרמים ומסתירים מיעקב אביהם את האמת. אין האחים חסים על אביהם יעקב ומניחים לו להתאבל על בנו המת כביכול:
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא, וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים, וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, ל"א – ל"ה ).
אהובים-יקרים, יהודה, האח אשר יזם את מכירתו של יוסף בכוונה לרשת את מקומו, מקלקל לעצמו את הקארמה והגורל הטוב. לשון הכתוב "וירד מאת אחיו" מרמזת שמזימתו של יהודה להעלות את קרנו בעיני אחיו נחלה כישלון צורב:
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח, א')
יהודה אף שוכל את שני בניו בזה אחר זה:
"וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ, וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית ל"ח, ז' – י').
חז"ל בחוכמתם הורו "דרך אבות סימן לבנים" – העיוותים המוסריים של יהודה מחלחלים לשני בניו אשר ממשיכים את דרכו הקלוקלת, ובכך גוזרים על עצמם גורל של אבדון. יהודה במקום להתעורר רוחנית בעקבות מות הבנים, מתנער מאחריותו כאב, ומגולל את האחריות למות שני בניו על תמר כלתו. יהודה מוליך שולל את תמר כלתו, ונותן לה להמתין לשווא לנישואיה לשילה, בנו הצעיר. כעבור שנים של המתנת שווא, תמר מבינה שאין בכוונת יהודה לקיים את הבטחתו, וכי נגזר עליה להיוותר אלמנה ערירית. תמר מחליטה שלא להמתין עוד ומתחזה לזונה. יהודה אשר אינו יודע כי מדובר בכלתו שוכב עמה. לאחר שדבר הריונה של תמר נודע ליהודה, הוא נמלא כעס וחמה. יהודה מאשים את תמר כלתו בזנות וממהר לחרוץ את גורלה למיתה, מבלי לברר עימה תחילה כפי שמתבקש לעשות במצב מורכב ורגיש שכזה:
"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית ל"ח, כ"ה)
לאחר שהוכח ליהודה כי תמר כלתו הרתה ממנו, הוא חוזר בו מדבריו. תמר היא שליחה של הצדק האלוהי. הניסיון של יהודה לחמוק מקיום מחויבותו המוסרית כלפי כלתו מביא לכך שבעל כורחו הוא נעשה אב לתאומים:
"וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ" (בראשית ל"ח, כ"ז).
אהובים-יקרים, במצרים, פוטיפר, סריס פרעה, קונה את יוסף מידי הישמעאלים. פוטיפר, שמתרשם מהמסירות והחריצות, מהמזל והברכה שמביא לו יוסף, מפקיד את יוסף על כל אשר יש לו בבית ובשדה:
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה, וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי, וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ, וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף…" (בראשית ל"ט, א' – ו').
יוסף, אשר מוסריותו גמורה וצדיקותו שלמה, אינו מנצל את המעמד והאמון המלא של אדוניו בו. פעם אחר פעם, יוסף מסרב ללחציה החוזרים ונשנים של אשת פוטיפר לשכב עמו:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים, וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית ל"ט, ז' – י')
משרואה אשת פוטיפר כי כל ניסיונותיה לפתות את יוסף כשלו, היא מעלילה עליו שניסה לאנוס אותה כביכול, ויוסף נשלח לכלא:
"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה, וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ, וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט, י"א – כ').
פוטיפר, שבחר לשאת לאישה בחורה צעירה ויפה ממנו למרות היותו מסורס, מעדיף את הכבוד על פני האמת. בסתר ליבו, פוטיפר יודע שיוסף הוא הצדיק ואשתו היא הנואפת, אף-על-פי-כן הוא גומל ליוסף רעה תחת טובה.
אהובים-יקרים, בבית הסוהר, בזכות ההשגחה העליונה וחריצותו של יוסף, יוסף מופקד על כל האסירים. אף בבית הסוהר יוסף אינו מנצל את מעמדו כדי לשרור מעל האסירים אשר תחתיו. יוסף משמש דוגמה אישית ועושה את כל עבודות בית הסוהר ביחד עם האסירים:
"וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה, אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ" (בראשית ל"ט, כ"א – כ"ג).
אהובים-יקרים, יוסף, אף-על-פי שפעם אחר פעם גומלים לו רעה תחת טובה, אינו נופל לרגשות תרעומת ומרירות, כעס ונקם. בגלות, הרחק מבית הוריו, יוסף דבק בשורשיו הרוחניים, אינו מתבלבל ולא מתבולל. בכל מקום בו יוסף נמצא הוא מהווה מופת לחריצות ויושר, ונוהג בסובבים אותו באכפתיות ורגישות יוצאים מגדר הרגיל.
אהובים-יקרים, השיעור הנשמתי של יוסף הוא ללמוד לאזן בין שירות הזולת לשמירה על ביטחונו האישי. בבית הוריו, אף-על-פי שהאחים לועגים ומתנכרים לו, אין הוא נוקט באמצעי זהירות והולך לדרוש בשלומם בגפו, מבלעדי מלווים. בבית פוטיפר, למרות לחציה החוזרים ונשנים של אשת פוטיפר, יוסף נשאר עימה לבד בבית ובכך מסכן את עצמו.
אהובים-יקרים, בבית הסוהר, למראה פניהם הזועפות של שר המשקים ושר האופים שהודחו מתפקידם, אין יוסף נותר אדיש ומתעניין בשלומם:
"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים, וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (בראשית מ', ו' – ז')
מתשובתם מתברר כי בצירוף מקרים פלאי, באותו הלילה שניהם חלמו חלום מסתורי:
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית מ', ח').
אהובים-יקרים, תחילה, שר המשקים מספר את חלומו ויוסף פותר אותו:
"וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי, וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים, וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם, בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (בראשית מ', ט' – י"ג)
משרואה שר האופים שיוסף פתר לטובה את חלומו של שר המשקים, הוא אוזר אומץ לספר את חלומו:
"וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי, וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם, בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ" (בראשית מ', ט"ז – י"ט)
פתרונות יוסף את חלומות שר המשקים ושר האופים מתממשים בדיוק מושלם – כעבור שלושה ימים שר המשקים מוחזר לתפקידו ואילו שר האופים נתלה:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו, וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (בראשית מ', כ' – כ"ב).
אהובים-יקרים, מורה אור נבחן בנכונות לכבוש את הצורך לרצות את האחר ולהשמיע רק את מה שנוח ומלטף את האגו. תפקיד מורה האור להתריע מפני הסכנות והבורות שבדרך, לשקף לאדם היכן הוא צריך לתקן עצמו, ולהעניק לו את הידע והכלים הנחוצים על-מנת שיוכל לנתב את חייו לטובה. תפקידו הייעודי של יוסף הוא להיות שער לגאולה עבור משפחה וזרים. יוסף, בפותרו את חלום שר האופים לפיו הוא עתיד להיות מוצא להורג כעבור שלושה ימים, מעניק לו הזדמנות לעשיית תשובה וביטול הגזירה. אלא ששר האופים הודף את הושטת היד כיוון שמעוניין לשמוע רק את שנעים ונוח. בכתובים מתועדים שני סיפורים, האחד אישי והשני קולקטיבי, אשר ממחישים את העיקרון של עשיית תשובה ושינוי הגורל לטובה: המלך אחאב, לשמע נבואת החורבן מפי אליהו הנביא, עושה תשובה בעקבותיה חורבן בית המלוכה נדחה לימי בנו. תושבי נינווה, בשמעם את דברי יונה הנביא לפיה העיר עתידה להיחרב כעבור 40 יום, עושים תשובה וניצלים.
אהובים-יקרים, צדיקותו של יוסף משום שתמיד שומר על ערכים ומוסר, אכפתיות והושטת יד לזולת ללא תלות בנסיבות פיזיות של מקום ותפקיד – בבית אביו או בארץ זרה ורחוקה, בתחתית הבור תרתי משמע במעמד של עבד ואסיר עברי או בראש הפירמידה כאשר מתמנה למשנה למלך פרעה כשם שניתן ללמוד בפרשה הבאה.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת הבורא והבריות.
לו יהי