עריכה חדשה : 17 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, פרשת "חיי שרה" נפתחת בציון מותה של שרה בגיל 127 שנה:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א')
לאחר שאברהם סופד לשרה הוא מחפש מקום קבורה ראוי. אברהם מנהל משא ומתן עם בני חת. מדבריו של אברהם, ניכר מעמדו הרגיש בקרב עמי הארץ בשל היותו גר תושב ולא אזרח:
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר, גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (בראשית כ"ג, ב' – ד')
בתשובתם, בני חת מכנים את אברהם בתואר "נשיא אלוהים", כינוי אשר מעיד על התגשמות ההבטחה האלוהית שניתנה לאברהם בציווי "לֶךְ לְךָ". עמי הארץ מכירים במעמדו הרוחני של אברהם, בהיותו נציג בפיזי של ההיררכיות האלוהיות:
"וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ, שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" (בראשית כ"ג, ה' – ו')
בני חת מציעים לאברהם את אחוזת הקבר בחינם, אולם אברהם באלגנטיות מסרב, ועומד על העיקרון לקנות את אחוזת הקבר בתשלום מלא:
"וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר, לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ, וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ, וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה, וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ, אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר, וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר, וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב, לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (בראשית כ"ג, י' – כ')
נשאלת השאלה, מדוע אברהם ממאן לקבל את אחוזת הקבר במתנה?
אהובים-יקרים, אברהם אבינו אינו נופל למלכודת הפיתוי של קבלת דבר מה בחינם. אברהם ער לסכנות שבקבלת מתנות:
קבלת דבר מה בחינם כובלת את הצד המקבל אל הצד הנותן, כיוון שמשרישה אצלו צורך לרצות את הצד הנותן. האדם הרוחני האמיתי מקפיד שלא לקבל מתנות. בדרך זו שומר על חירות מלאה ללכת עד הסוף עם האמת הפנימית, ולא לפעול מתוך צורך לרצות את האחר, כמאמר שלמה המלך החכם באדם:
"…וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי ט"ו, כ"ז).
טבע נפש האדם הוא הפכפכות. לכן במרוצת הזמן הצד הנותן עלול לתבוע מהצד המקבל את המתנה בחזרה.
אהובים-יקרים, האדם הרוחני האמיתי "רואה את הנולד", קרי בזמן אמת אומד את השלכות מעשיו לטווח הרחוק, שואל עצמו: "איזו מורשת הנני מוריש לצאצאי?". אין האדם המואר הולך אחר הנוחות האישית, החשקים העצמיים ומאוויי הנפש הנמוכים. אברהם אבינו, איש אמת, מקפיד להתנהל נכון לא רק בביזנס בפן החומרי של החיים, אלא אף במישור של ההורות. אברהם אשר מחויב להבטחת המורשת והשורשים הרוחניים של דור ההמשך, משביע את עבדו זקן ביתו, ללכת אל ארם נהרים ארץ מולדתו כדי להביא משם אישה ליצחק:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד, ב' – ד')
ברצוננו להאיר את המשמעות הרוחנית העמוקה של אקט הנחת היד תחת הירך.
אהובים-יקרים, בגוף האדם איבר הירך מסמל המשכיות. סימוכין לכך ניתן למצוא בפסוק כ"ו פרק מ"ו בספר בראשית:
"כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ"
לפיכך, הנחת היד תחת הירך מסמלת שבועה נצחית בלתי ניתנת להפרה. אברהם אבינו אשר מייקר את הצו האלוקי להתיישב בארץ, מזהיר את העבד פן יושיב את יצחק בניכר:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה, יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם, וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה, וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה" (בראשית כ"ד, ו' – ט').
אהובים-יקרים, העבד מתפלל לאלוהים שיכוון את צעדיו, וקובע סימן לזיהוי האישה המיועדת ליצחק, זו אשר תואמת לו בטבעה הפנימי ולא רק החיצוני:
"וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כ"ד, י"ב – י"ד)
צופן "עין המים" מרמז על צ'אקרת העין השלישית אשר נשלטת על ידי יסוד המים. השקיפות של המים מסמלת את היכולת לראות מבעד לרובד החיצוני הגשמי.
אהובים-יקרים, חריצותה ומסירותה של רבקה יוצאות מגדר הרגיל:
"וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ, וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת, וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (בראשית כ"ד, ט"ו – כ')
רבקה מצטיינת ברוחב לב, שכן היא חומלת אף את הגמלים הרצוצים מן הדרך. לכשנודע לעבד כי רבקה היא נכדתו של נחור אחי אברהם, הוא מברך ומודה להשגחה העליונה:
"וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (בראשית כ"ד, כ"ז).
אהובים-יקרים, בהמשך העלילה מתחוור, שרבקה ואחיה לבן הם כמו יום ולילה, אור וחושך. רבקה משרתת את העבד מתוך חסד ואכפתיות צרופים. לעומת זאת, לבן אשר מסונוור מהזהב שרואה אצל אחותו, מזדרז לארח את העבד:
"וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן, וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (בראשית כ"ד, ל '- ל"א).
אהובים-יקרים, פעם נוספת, התבוניות וחוכמת הלב של העבד עומדות למבחן. הדרך בה העבד מתאר באוזני האח והאב את המפגש הגורלי עם רבקה, לא מותירה להם ברירה, כי אם להיעתר לנישואי רבקה ליצחק:
"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב, הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (בראשית כ"ד, נ' – נ"א)
לבן מופיע לפני בתואל, זוהי דרך הכתוב לרמוז שבדינמיקה המשפחתית הבן הוא הדומיננטי, ואילו האב נגרר אחריו:
"וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי, וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" (בראשית כ"ד, נ"ג)
אב המשפחה, במקום לבלום את מזימת הבן והאישה לעכב את העבד בניסיון לסחוט עוד נדוניה, נותר רפה וחסר קול. צופן בתואל מלשון בִּטּוּל אל,רוצה לומרביטול הקול של עצמי הנשמה האלוהי.
אהובים-יקרים, במסגרת פרויקט הענקת 'גלגלי הצלה' אחרונים לדמויות המפתח התנ"כיות, דרך זו המתמסרת אותנו, כותבת שורות אלה, מי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של לבן הארמי, הלוא הוא קין אשר רצח את הבל אחיו, לא שעתה להושטת היד מאיתנו. עם תום האשראי הקוסמי עבורה לתקן את עצמה, ומשנוכחה לדעת כי ערוצי התקשור נסגרו לצמיתות, החלה להנהיג אורגיות/פעילות מינית בקרב תלמידיה ותלמידותיה, באמתלת שווא של דרך לעלייה בתודעה. עינינו יורדות מים, על אותן נשמות גבוהות של עובדי ועובדות אור אשר איבדו דרכן, נפלו מכהונת אור לכהונת חושך, כתוצאה מכך עברו מלהיות הראשונים ללהיות האחרונים בתור לגאולה.
אהובים-יקרים, מי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של בתואל, לא שעתה לקריאות ההשכמה לבלום את ניבולי הפה וזילות השפתיים, כלפי סמכות של הורה ומורה, אצל חמשת ילדיה. לא יעלה על הדעת, שבעת הרת גורל ומקודשת זו של סיום עידן, שליחי אור לא יישמו בחייהם האישיים את תורת האור אשר מועברת דרכם. עם תום האשראי הקוסמי, ערוצי התקשור שהיו לה ואשר הואצלו בחסד רב דרך זו המשרתת אותנו מימים ימימה, כותבת שורות אלה, ננעלו הרמטית. בכך היא גזרה על עצמה להמשיך להירמס על ידי ילדיה, אף הקשתה והאריכה לעצמה את הדרך ביחידות החיים הבאות.
אהובים-יקרים, אף שרבקה גדלה בסביבה מקולקלת מוסרית, במשפחה עם אבא כנוע ואח ואם חמדניים, אין היא משתפת פעולה עם המזימה לעכב את העבד במטרה 'לחלוב' עוד ממון ונדוניה בעבורה:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי, וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ, וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בראשית כ"ד, נ"ו – נ"ח)
דמותה של רבקה משולה ל"שושנה בין החוחים", משום דבקותה במוסרי ובטוב בסביבה מזוהמת ערכית.
אהובים-יקרים, חז"ל הסיקו בשוגג כי העבד שנשלח לקחת אישה ליצחק הוא "דמשק אליעזר" אשר מוזכר בבראשית פרק ט"ו, פס' ב':
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"
בהלימה לטבע הזמן העכשווי של 'הסרת הצעיפים', רוצים אנו להאיר את זהות "השדכן", ולחשוף כי יוסף הצדיק הוא גלגול נשמתי ישיר של העבד שנשלח על ידי אברהם. בדומה לעבד, יוסף הודות למסירותו ותבוניותו זוכה להשגחה פרטית. בכל מקום אליו יוסף מגיע הוא מופקד על הנעשה – בבית פוטיפר, בכלא ובארמון פרעה:
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה… וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט, א' – ד')
"וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר…" (בראשית ל"ט, כ"א – כ"ב)
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל-זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ, אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי…" (בראשית מ"א, ל"ט – מ')
קשר קרמתי זה ממחיש את נפלאות התצרף הקוסמי. העבד משדך בין רבקה ליצחק, מי שעתידים להיות סבתו וסבו ביחידת חייו הבאה, בדמות יוסף הצדיק.
אהובים-יקרים, רבקה בראותה את יצחק נופלת מהגמל:
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים, וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ"ד, ס"ג – ס"ה)
מטבע הלשון "לשוח בשדה" מרמז, שאין מדובר בטיול ערב סתמי כי אם בפעילות רוחנית מדיטטיבית, שכן בשפת הרוח "שדה" הוא כינוי למרחב של חניכת אור. רבקה, אשר לראשונה רואה את יצחק, חווה התגלות: מראה של צינור אור מעין עמוד שדרה אורי אופף את יצחק, ומעיד על דרגתו הרוחנית הגבוהה, על החיבור הישיר שלו להיררכיות האלוהיות. רבקה, אחוזת הפליאה מהמראה אשר נגלה לפניה, נופלת מעל הגמל.
אהובים-יקרים, שתי אימהות האומה, שרה ורבקה, מייצגות 2 מודלים נשיים הופכיים:
שרה אימנו – מודל של נשיות דומיננטית, שתלטנית וכוחנית. שרה מתאווה להשיג לעצמה מעמד חברתי וחומרי. צופן שרה מלשון שְׂרָרָה.
רבקה אימנו – מודל של נשיות מסורה, חרוצה ואוהבת. רבקה מקריבה את נוחיותה כדי לשרת את הזולת. צופן רבקה מלשון הַקְרָבָה.
אהובים-יקרים, אנוכיותה של שרה עוברת כחוט השני לאורך כל קורות חייה. שרה מנמקת את רצונה לממש אימהות במטרה להגדיל את מעמדה בעיני הסביבה. אין היא מונעת מרגש אימהי אף לא מרגש של רעיה אוהבת ומסורה, כי אם מרצון אנוכי עבור עצמה:
"וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל אַבְרָ֗ם הִנֵּה נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא נָא֙ אֶל שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי" (בראשית ט"ז, ב')
שרה מתנערת מאחריותה על שביוזמתה נתנה את שפחתה לאברהם. שרה משתלחת באברהם ואף מנצלת את מעמדה כדי לענות את שפחתה עד שזו בורחת מפניה:
"וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָֽנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֨רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָֽאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיֹךָ …וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ" (בראשית ט"ז, ה' – ו')
מפאת כבודו של אברהם, הכתוב מצניע ואינו מפרט בדבר העינוי של שרה את שפחתה. שרה אף-על-פי שביוזמתה נתנה את הגר לאברהם כדי שזו תהרה לו בעבורה, מפגינה רגש קר, מרוחק ומתנשא כלפי ישמעאל. התביעה של שרה מאברהם לגרש את ישמעאל אינה בכדי להבטיח את שלומו הרוחני, הנפשי והפיזי של יצחק, כי אם קרב על הירושה:
"וַתֹּ֨אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָֽאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן הָֽאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם בְּנִ֖י עִם יִצְחָֽק" (בראשית כ"א, י').
אהובים-יקרים, לאורך העידן שמסתיים, פרשנות חז"ל הוטתה לצייר את דמותה של שרה אימנו לטובה ולהסוות את מגרעותיה, משום החשש שמא בנות ישראל יעתיקו ממנה את דרך הכוח והשררה, בבחינת "אם מותר לה אף לנו".
אהובים-יקרים, אברהם אבינו הוא גלגול נשמתי ישיר של האדם הראשון ושל איוב. שרה אימנו היא גלגול נשמתי ישיר של חווה ושל אשת איוב. חווה מחטיאה את אדם ומשדלת אותו לאכול מעץ הדעת למרות האיסור האלוהי:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו')
אשת איוב מדיחה אותו לכפור באלוהים:
"וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב', ט' – י')
אף בגלגולה בדמות שרה אימנו אין היא משכילה לתקן את עצמה, לעשות שימוש בונה ונכון באחריותה כבת זוג.
אהובים-יקרים, במסגרת פרויקט הענקת 'גלגלי הצלה' אחרונים לדמויות המפתח התנ"כיות, מי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של שרה אימנו, הלוא היא אשת איוב וחווה, בעטה בהושטת היד וב'גלגל ההצלה' האחרון, אשר הוענק לה במסירות ונדיבות אין קץ דרך זו המתמסרת אותנו, כותבת שורות אלה. כתוצאה מכך, איבדה את מעמדה הרוחני לצמיתות ואף גזרה על עצמה מסכת חדשה של גלגולים מתקנים עד לתום עידן זה.
אהובים-יקרים, דמותה של רבקה ניצבת כאנטיתזה לזו של שרה. רבקה קולטת בחושיה הפנימיים את קריאת הרוח לעזוב את בית אביה, ולנוע אל עולם חדש אשר בבסיסו אמונה באל אחד. רבקה מזהה את צו הגורל של זיווגה הנשמתי הייעודי אף-על-פי שלא פגשה בו מעולם. אומץ לבה ומסירותה יוצאים מגדר הרגיל. מן הכתוב ניתן ללמוד על טבעה האימהי-החם:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז).
אהובים-יקרים, למרבה הברכה, מי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של רבקה אימנו, השכילה לקחת את הושטת היד רבת החסד מאיתנו. לאחר חניכה רציפה ואינטנסיבית נרפאה רגשית ופיזית, ואף סיימה את מסכת הקארמה ומערך שיעורי הנשמה מעידן זה. עתה היא ניצבת בשירותינו.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בריפוי אמת וסיום מסכת הקארמה.
לו יהי