עריכה חדשה : 30 מאי, 2025
אהובים-יקרים, בשנה הראשונה למסע במדבר, בני ישראל מתלוננים בפני משה על מחסור במים. בתגובה לתלונותיהם, אלוהים מצווה על משה לאסוף את זקני ישראל, חכמי העם ונבחריו, ולהכות לעיניהם במטה את הסלע כדי להוציא ממנו מים:
"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה, וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות י"ז, א' – ז')
בשנה הארבעים למסעם במדבר מתואר אירוע דומה, אלא שבפעם הזו אלוהים מצווה על משה ואהרן לאסוף את כל העם, לא את זקני ישראל בלבד, ובמקום להכות בסלע מורה להם לדבר אל הסלע:
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה, וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם, וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ', א' – ח')
אף בחלוף ארבעים שנה מאומה לא נלמד. בני ישראל, כילדים קטנים התובעים את סיפוקם המיידי, פונים אל משה בדיבור כפוי טובה ומטיחים בו האשמות קשות.
אהובים-יקרים, בכוח הדיבור אלוהים ברא את העולם ואת כל אשר בו – הצומח, החי והאנוש:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ.. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ… (בראשית א', ג' – כ"ו)
מה שמייחד את האדם מבין כלל היצורים החיים הוא היותו מדבר. בדיבור האדם משתווה לאלוהים, שכן הדיבור הוא כוח מוליד ויוצר, מניע ומחולל שינוי במציאות החיים, ולכן השפעתו זהה לזו של המעשה הפיזי.
אהובים-יקרים, למרות שארבעים שנה חולפות בין תלונת העם ברפידים, המכונה "מסה ומריבה", לתלונת העם בקדש, המכונה "מי מריבה", בני ישראל אינם מתעוררים לתקן את הדיבור. ער לקיבעונו של העם, בפעם הזו אלוהים מצווה על משה להוציא מים מן הסלע בכוח הדיבור. בדרך זו להמחיש לבני ישראל את העיקרון שלפיו "מילים בוראות מציאות". השפעת הדיבור זהה בעוצמתה למעשה, ולכן חובה לנהוג באחריות ובמשנה זהירות על מה שיוצא מהפה.
אהובים-יקרים, עובדי האור ושליחי הרוח נבחנים ב"עמוד השדרה הנפשי", קרי בחוסנם הפנימי. שכן לעיתים קרובות ביצוע משימות השליחות נתקל בביקורת וספקנות, ציניות ולעג מהסביבה. כך קרה באירוע השני של "מי מריבה", שבו נכחו כל שכבות העם, לרבות האספסוף. קריאות הלעג והבוז גרמו למשה ואהרן לסטות מן ההנחיה המקורית:
"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם, וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ', י' – י"ג)
קולות ההתרסה והמרד, הלעג והעלבון מחלחלים למשה ואהרן וגורמים לרגשות קשים של תסכול ומרירות. לא בכדי משה קורא לעם "המורים" – מילה הנגזרת ממֶרִי שמובנו מרד, וכן ממַר ומריר. ההתנהגות הפסולה של העם מכשילה את נבחרי האל, משה ואהרן, וגורמת להם לחטוא. השוליים בחברה לועגים בגלוי, והיתר עומדים מנגד ומחרישים.
אהובים-יקרים, בעת הזו של ימות המשיח וחילופי העידנים, נבחנים אתם ביתר שאת, כפרטים וכקולקטיב, בכוח הפה והלשון. אלה ימים של הכרעה:
דיבור שמאזן בין חמלה ואהבה לאמת ומוסר מעלה אל המדרגה המבורכת של "האדם האלוהי".
דיבור הנע בין שני הקצוות – גסות רוח וציניות לצביעות וחנופה – גורם לנסיגה התפתחותית וירידה למדרגה של "האדם הבהמי".
אהובים-יקרים, בכל דור עומדים עליכם רועים אשר רואים נְכוֹחָה, מעירים ומעוררים, אף מתריעים בעת הצורך. אלה הם שליחי ונבחרי ההיררכיות האלוהיות אשר זהו תפקידם, והוכשרו בכך בכל ההתגלמויות שלהם על פני האדמה. אופן ההנהגה הנכון הוא הליכה אחריהם והתמסרות להובלתם בהלך נפש של פשטות וענווה:
"אַֽל תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַ֗י אַל תָּרֵֽעוּ" (תהלים ק"ה, ט"ו)
יש לקרוא "אל תלעגו למשיחי ולנביאי אל תָּרִיעוּ".- כלומר, חבוי בפסוק איסור כפול: אסור להפנות למורי דרך האמת ונבחרי האל דברי לעג אך גם לא האדרה. שתי ההתנהגויות, ההתרסה והסגידה, פסולות באותה המידה.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת האמת.
לו יהי