עריכה חדשה: 11 פברואר 2026
אהובים-יקרים, לאחר שהשמועה אודות נס יציאת מצרים הִכְּתָה גלים והגיעה לאוזני יתרו, הוא ממהר לקחת את בתו ושני נכדיו אל משה:
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ… וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ, וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ…" (שמות יח, א-ג)
אלא שבאופן תמוה למדי, יתרו 'מודיע' למשה שהוא חותנו ושהוא מביא עמו את אשתו (של משה) ושני הבנים:
"וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ" (שמות יח, ו)
פנייה מוזרה זו מעידה על החשש של יתרו – שמא עם התחזקות מעמדו והמוניטין שצבר, משה יתנער ממחויבותו כלפי בתו ושני נכדיו.
ידוע שאין אדם מדבר אלא מתוך הרהורי ליבו – הפחד של יתרו משקף את תפיסת עולמו המעוותת, שלפיה מעמד חברתי חשוב יותר מהמחויבות המשפחתית.
ברם, קבלת הפנים החמה של משה מלמדת שהפחד של יתרו היה לשווא, ושהוא לא השכיל ללמוד את טבעו האמיתי של חתנו. יתרו מתקשה להאמין שלמרות שמשה עלה לגדולה, הוא נותר ענו כמקודם:
"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (שמות יח, ז)
וכך, בדבריו אל חותנו, משה מצניע את חלקו ביציאת מצרים ומדגיש את ישועת ה':
"וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה" (שמות יח, ח)
נפעם מתיאורו של משה, יתרו מצהיר קבל עם ועדה שאלוהי ישראל הוא האלוהים האמיתי:
"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים…" (שמות יח, ט-יא)
משה מפציר בחותנו להצטרף למסע ולקחת חלק בהגשמת החזון של הארץ המובטחת:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט)
אלא שבתשובת יתרו ישנו פרדוקס עצום – למרות הכרתו באלוהי ישראל, הוא דוחה נחרצות את ההצעה:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" (במדבר י, ל)
כדי להניא את חותנו מלשוב אל העולם הישן של עבודת אלילים, משה מדגיש עד כמה עזרתו חיונית:
"וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י, לא-לב)
בגלל אופיו החלקלק של יתרו, במרוצת הדורות סברו בטעות שיתרו התעקש לחזור לארצו כדי ללמד שם את התורה. אולם סברה זו אינה מתיישבת עם העובדה שעל פי הסדר הכרונולוגי הוא נפרד ממשה וחזר למדיין עוד לפני קבלת התורה במעמד הר סיני.
האמת העירומה היא שיתרו לא היה מוכן לוותר על מעמדו ככהן מדיין ולהיות משנה למשה. צופן שמו יתרו מלשון ויתור, מרמז על שיעורו הנשמתי, אותו לא השכיל ללמוד – לוותר על מעמד ושררה למען שליחות הנשמה ושירות האור.
תשובת יתרו למשה חתנו מהדהדת כאנטיתזה גמורה לתשובת רות המואבייה לנעמי חמותה:
"וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (מגילת רות א, טז-יז)
רות, שגם צופן שמה הוא ויתור, מוותרת על הנוחות שבחזרה לארץ מולדתה – היא נשמעת לצו ליבה לנוע אל החדש ומקדשת ערכים של אחווה ושותפות גורל.
כפי שהארנו מוקדם יותר, למשה וליתרו יש קארמה של "אב ובן" – משה הוא אברהם אבינו, ויתרו (בשמו הנוסף רעואל) הוא ישמעאל.
ישמעאל, שיודע שיצחק הוא בחיר ה', מקנא במעמדו הרוחני ואינו מוכן להיות מספר שניים.
המפגש הקארמתי המחודש עם משה נועד להעניק לנשמה זו של ישמעאל/יתרו הזדמנות נוספת (שלמרבה הצער הוחמצה גם הפעם) ללמוד את השיעור הנשמתי של העדפת האחווה על פני השררה.
אהובים-יקרים, לפני שדרכיהם נפרדות סופית, יתרו, שרואה איך משה שופט את העם מבוקר עד ערב, מזהיר אותו מפני קריסה ואובדן כוחות:
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב, וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח, יג-יד)
יתרו מציע למשה פתרון מעשי ויעיל – האצלת סמכויות ובניית מנגנון משפטי. לשם כך, למנות שופטים שישפטו בדברים הקטנים, ורק את הדברים הקשים יביאו אליו:
"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ, עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ… וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח, יז-יט, כא-כב)
למרות עלייתו לגדולה, משה אינו נופל למלכודת האגו של החשיבות העצמית, אלא מפגין פתיחות לקבל ביקורת בונה ולאמץ דרכים חדשות. הוא מיישם את עצת חותנו וממנה שרים לקחת חלק במלאכת המשפט:
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנו וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות יח, כד-כה)
משה מהווה סמל ומופת לענווה אמיתית, שכן בניגוד לדעה הרווחת, ענווה איננה הסתפקות במועט, אלא פתיחות תמידית ללמוד אף לאחר הגעה למעמד של מאסטריות.
למרות שניצב בראש הפירמידה, משה נשאר ענו – כלי פתוח ללמוד מכל אדם, כמובא בכתוב:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג)
הן צופן ענו בהיפוך אותיות נוע!
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בתשוקת ההתפתחות.
לו יהי