אהובים-יקרים, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, אלוהים מצווה על משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ ולאסוף מודיעין כדי להיערך לכיבושה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם, וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, א' – ג')
על מנת לשמור על איזון ושוויון בין כל חלקי העם, נשלח מכל שבט נציג – סך הכול 12 מרגלים. לא היו אלה אנשים רגילים אלא מנהיגי השבטים, בעלי מעמד רוחני וחברתי. משה מתדרך את המרגלים לאסוף מידע מודיעיני על הארץ, תושביה, עריה ופוריותה, ואף מורה להם להביא מתנובת הארץ:
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר, וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב, וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר י"ג, י"ז – כ').
אהובים-יקרים, המרגלים, שמבצעים בדיוק מרבי את כל אשר ציווה אותם משה, שבים לאחר 40 ימים:
"וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת, וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם, וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים, לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" (במדבר י"ג, כ"א – כ"ה)
בשובם המרגלים מדברים בשבח הארץ באוזני משה והעם:
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ, וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר י"ג, כ"ו – כ"ז)
אלא שאז, ללא הודעה מוקדמת, המרגלים עושים סיבוב פרסה ומבטלים בהינף יד את דברי השבח שנשאו על הארץ:
"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן, וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת, וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, כ"ח' – ל"ג)
מבין שנים עשר המרגלים שיצאו לתור את הארץ, עשרה חורצים שהחזון של הארץ המובטחת הוא בלתי אפשרי להגשמה. הם מנמקים את אי-היתכנות החזון בנחיתותם הגזעית-הגופנית של בני ישראל בהשוואה לעמי הארץ. למראה מבנה גופם המוצק והגבוה של יושבי הארץ, מחלחלים אצל עשרת המרגלים רגשי נחיתות, וביטחונם העצמי מתערער לחלוטין. כבעיניים של ילד הם מכנים את יושבי הארץ "בני הענק" ואת עצמם מדמים לחגבים, ומשוכנעים שכך העולם רואה אותם.
אהובים-יקרים, בהשפעת 'מונולוג' הפחד והתבהלה, הספק וחוסר האמון של עשרת המרגלים קורה הנורא מכל – העם מטיח האשמות חריפות במשה ואהרן, משמיע דברי כפירה בקדוש ברוך הוא, ומחליט לשוב למצרים:
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ד, א' – ה')
המאמץ של כלב בן יפונה ויהושע בן נון לעודד את העם ובו בעת להתריע מפני מרידה בבורא וכפירה בחזון האלוהי נהדף בבוטות. האלוהות, שרואה שהעם מתעתד לרגום באבנים את כלב ויהושע, מתערבת:
"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ד, ה' – י').
אהובים-יקרים, למרות הניסים הגלויים שבני ישראל חזו במו עיניהם ביציאה ממצרים ובמסעם במדבר, אין הם משכילים להתמיר את ההישענות על הכוח הפיזי באמון בכוח הרוחני:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר י"ד, י"א)
בשיאו של השבר המנהיגותי, מסירותו של משה עומדת למבחן רוחני שעה שאלוהים מציע חלופה – להשמיד במגפת דבר את עם ישראל ולהעמיד את משה בראש אומה גדולה אף יותר:
"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד, י"ב)
אצילות הלב של משה היא אינסופית – למרות כפיות הטובה, הגידופים והנאצות שהעם הטיח בו ובאהרן, אין משה נופל למלכודות האגו של השמחה לאיד והנקם. האהבה שמשה רוחש לעם היא בלתי מותנית. משה מתחנן בפני האלוהים לסלוח לעם בטענה שאם ישמיד את בני ישראל, עלולים הגויים לפרש זאת כהוכחה לאוזלת ידו של האל בהגשמת חזון הארץ המובטחת. בפנייתו, משה מביע דאגה לשמו הטוב של האל בשילוב רגשות של חמלה ומחילה כלפי בני ישראל:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ, וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה, וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (במדבר י"ד, י"ג – י"ט)
אלוהים שועה לתחנוניו של משה, ודין ההשמד של עם ישראל מומר לדחיית מועד מימוש החזון בשלושים ושמונה שנה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ…בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי… וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר י"ד, כ' – ל"ד).
אהובים-יקרים, למעט כלב ויהושע, כל העשרה מתו באופן מיידי ממגפה:
"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ד, ל"ז -ל"ח)
צופן מגפה מלשון "פָּגְעָם פֶּה", מרמז על הקשר הישיר שבין מהות החטא לתוצאתו הטרגית: המרגלים בכוח הדיבור חצצו בין העם למנהיגיו הארציים – משה ואהרן, ובין העם למנהיגו הרוחני – הקדוש ברוך הוא. המרגלים בלשונם קלקלו לעצמם וגרמו לאובדן מעמדם הרוחני וחייהם הגשמיים. שלמה המלך, הלוא הוא אהרון הכהן, לימד והורה:
"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי י"ח, כ"א)
בכוח הדיבור הנכם מעצבים את מציאות חייכם כפרטים וכקולקטיב, חורצים את גורלכם לטוב או לרע.
אהובים-יקרים, האלוהות, שמזהה את היעדר הבשלות וטבעו הילדותי של העם, מאריכה את המסע במדבר – דור יוצאי מצרים סובבים את המדבר במעגלים במשך 38 שנה:
"וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" (דברים ב', א' – ג')
"וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם" (דברים ב', י"ד)
צופן מִדְבָּר מלשון מְדַבֵּר. ההליכה המעגלית מסמלת את ספיראלת ההתעלות. סך הכול 40 שנה במדבר – המספר 40 מסמל טרנספורמציה ולידה מחדש. תכלית המסע במדבר 40 שנה לעורר את בני ישראל לקחת אחריות על הדיבור – להתמיר דיבור של פחד וספק, הנובע מעצמי הנפש הילדי, בדיבור חדור בכוחות של אהבה ואמון אשר מקורו בעצמי הנשמה הבוגר.
אהובים-יקרים, טבע עצמי הנפש הילדי הוא לעשות דווקא – כשנאמר לו לעשות א' הוא עושה ב' ולהיפך. בהשפעתם של עשרת המרגלים, בני ישראל כפרו בחזון הארץ המובטחת והחליטו לשוב למצרים. בניסיון לשנות את החלטת האלוהות לדחות את המועד של מימוש החזון, יש מקרב העם שמחליטים על דעת עצמם לכבוש את הארץ. המאמץ של משה לעצור בעדם כדי למנוע את מפלתם עולה בתוהו:
"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח, אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם, וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר י"ד, מ' – מ"ה)
טבע עצמי הנפש הילדי, המכונה אגו, הוא להתנער מאחריות ולקרוא תיגר על הקשר הישיר שבין המעשה לתוצאה. היציאה לכבוש את הארץ על דעת עצמם מבטאת התנגדות להחלטת האלוהות לדחות את מימוש החזון, עיכוב שתכליתו להעביר את בני ישראל מסע של חניכה והבשלה.
אהובים-יקרים, בהמשך הפרשה מתועד תיאור אחר של עבירה ותוצאתה הטרגית, הפעם של אדם יחיד:
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה, וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה (במדבר ט"ו, ל"ב – ל"ו)
מעשה העבירה של איסוף העצים בשבת הוא חמור פעמיים:
~משקף קיבעון והיצמדות לעולם הישן ולמנהגי המצרים
~מבטא תודעה של נפרדות והיעדר שייכות לעם ישראל
הסקילה באבנים נועדה לעורר את בני ישראל אל הסכנה הטמונה בהיצמדות לישן ובסרבנות לצאת מאזור הנוחות, שכן האבן מסמלת קיבעון ואי-תזוזה. ההוצאה מחוץ למחנה תכליתה לעורר את בני ישראל אל הסכנה שבנפילה למלכודת האגו של הנפרדות.
אהובים-יקרים, צופן "מציאות" מלשון "מוצא אותי" וגם "מוצא אותם", מרמז שכל אשר קורה אתכם במציאות החיים האישית והלאומית הוא השתקפות של התודעה שלכם! מאז היציאה ממצרים ועד היום, טרם השכלתם להתעורר מהאשליה שלפיה המקור לעוצמה וביטחון הוא בצבא וכסף. על זה נאמר: "חמור מי שעובד את החומר!"
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בשיבה לכור מחצבתכם שברוח.
לו יהי