עריכה חדשה: 8 יולי, 2025
אהובים-יקרים, בפרשה הקודמת "חוקת", משה שולח שליחים אל סיחון מלך האמורי, ומבקש ממנו רשות לעבור בגבולו בשלום, מבלי לגרום נזק כלשהו:
" וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר, אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר כ"א, כ"א – כ"ב)
אלא שסיחון מסרב, ויוצא להילחם בישראל:
"וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"א, כ"ג)
סיחון, שבוחר בדרך המלחמה על פני השלום, נוחל תבוסה מרה. עם ישראל כובש מידו את חשבון שקודם לכן הייתה שייכת למואב:
"וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ, כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (במדבר כ"א, כ"ד – כ"ו).
אהובים-יקרים, בלק בן צפור מלך מואב, שרואה שעם ישראל הביס את סיחון, שבעבר הביס את מואב, נמלא פחד ומפתח סלידה כלפי ישראל:
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ב, ב' – ג')
מבלי שנשקפת לו ולעמו סכנה ממשית, בלק מתייג את ישראל כאויב מושבע שחובה להכותו. בלק מעוניין לשכור את שרותיו של בלעם בן בעור כדי שיקלל את ישראל:
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ, לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי, וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק" (במדבר כ"ב, ה' – ז')
בלעם בן בעור נודע בהיותו בעל יכולות רוחניות אך נעדר כל עכבות מוסריות. בתמורה לבצע כסף, הוא היה עושה את רצון לקוחותיו – מברך או מקלל על פי 'הזמנה'. אלא שבפעם הזו בלעם חושש, שכן הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ביציאה ממצרים ובמסע במדבר, נפוצו באזור. אמנם בלעם שואל את אלוהים, אולם בסתר ליבו הוא מקווה שאלוהים יתרצה ויאשר לו לקלל את עם ישראל. בתשובתו לשליחים, בולטת הניגודיות שבין רצונו האישי לרצון הבורא:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי, הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא, וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם, וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (במדבר כ"ב, ח' – י"ד)
אהובים-יקרים, ההחלטה של בלעם לפנות שוב לאלוהים אף על פי שכבר קיבל תשובה מפורשת, ממחישה את רצונו לשנות את רצון הבורא:
"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה, וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה, וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כ"ב, ט"ו – י"ט)
לנוכח קיבעונו של בלעם שחוזר על אותה שאלה, אלוהים מתיר לו ללכת לבלק:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כ"ב, כ')
חז"ל, שעמדו על טבעו הצבוע והזדוני של בלעם, הורו:
"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (בבלי, מכות י:ב)
משמע, אם אדם מתעלם ממסרי הרוח ומתעקש ללכת בדרך שאינה ראויה, ההשגחה העליונה משאירה לו ללכת בה ולשאת בתוצאות הכואבות. שכן מה שלא נלמד בדרך האהבה וההבנה יילמד בדרך הכאב והקושי. חופש הבחירה בא עם האחריות לבחור את מה שהוא נכון מוסרית. מלכתחילה, שאילתו של בלעם את אלוהים הייתה פסולה ומיותרת, ומעידה על טבעו האפל – רצונו להשפיע רע ולהזיק במקום להיטיב.
אהובים-יקרים, בלעם, שכל כך רוצה לקלל ולקלקל לישראל, עיוור לסימנים ואינו מבחין בשעונים המעוררים שהרוח מציבה בדרכו:
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב, וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ, וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ, וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" (במדבר כ"ב, כ"ב – כ"ז)
צופן אתון מלשון "תן אות", שכן "הרוח מדברת בסימנים, אותות ומופתים". החרב ביד המלאך מסמלת את "חרב האמת" המקודשת שתפקידה לחתוך את מסך האשליה. בדרך זו לעורר את המודעות להבחין בין אמת לשקר, טוב לרע. הסטייה של האתון מהדרך אל השדה היא מראת אמת לסטייה של בלעם מדרך הישר – צופן שדה מלשון שֵׁד שמובנו שטן. הרגל של בלעם שנלחצת אל הקיר משקפת דפוסים מקובעים והרגלים נוקשים: צופן רגל מלשון הרגל, הקיר מסמל נוקשות וחוסר גמישות. מלאך ה' שאינו מאפשר לסטות מן הדרך, לא לימין ולא לשמאל, הוא קריאת השכמה לבלעם ללכת בדרך הישר. במקום לשעות לתמרורי האזהרה, בלעם מנצל את עליונותו ומכה את אתונו שלוש פעמים.
אהובים-יקרים, כל ברוא ובריה – בדומם, בצומח, בחי ובמדבר – מקורו ברוח. אלוהים הוא כל יכול ולכן שלא כדרך הטבע האתון מדברת אל בלעם:
"וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיך, וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא" (במדבר כ"ב, כ"ח – ל')
תשובתו של בלעם מעוררת חלחלה מאחר והוא משליך את רשעותו ומאשים את האתון בהתעללות. בלעם הוא דוגמה קלאסית לתוקפן שהופך עצמו לקורבן. אף שהאתון מוכיחה את בלעם על כפיות הטובה מצידו, אין בלעם מעלה בדעתו להכיר בחטאו ולבקש ממנה למחול לו.
אהובים-יקרים, לנוכח אטימות ליבו של בלעם, מלאך ה' בכבודו ובעצמו נגלה בפניו ומוכיחו:
"וַיְגַל יְהוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי, וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם, לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (במדבר כ"ב, ל"א – ל"ה)
תשובת בלעם למלאך ה' מחדדת שאין בליבו שמץ חרטה על כפיות הטובה וההתאכזרות אל אתונו. בלעם מתרץ את ההתעללות שלו באתונו, שלוש פעמים במספר, בנימוק כי הוא לא ידע שמלאך ה' ניצב בדרך. "לא ידעתי" הוא התירוץ הקלאסי של הרשעים – דרכם של תאבי הכוח והשררה להתנער מאחריות. "אם רע בעיניך" – כרוצה לומר: "אין הדבר רע בעיני". בלעם שפוחד ממלאך ה', מנסה לרצותו על ידי הפגנת נכונות לחזור על עקבותיו. מלאך ה' מרשה לו ללכת עם שרי בלק, ברם מתריע בפניו לומר רק את מה שיצווה אותו אלוהים. מובלע כאן רמז לבאות – רצון האל עתיד להכריע את השתלשלות האירועים ולגבור על הרצון האישי של בלעם.
אהובים-יקרים, בסתר ליבו בלעם מקווה, שבאמצעות הקרבת קורבנות אלוהים לבסוף יתרצה, ויסכים לקלל את ישראל:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים, וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (במדבר כ"ג, א' – ג')
אלא שלבורא יש אין סוף דרכים יצירתיות להבטיח שרצונו וחזונו יתממשו. קודם לכן אלוהים השתלט על פה האתון. עתה אלוהים שולט על מוצא פיו של בלעם – ובמקום קללות יוצאות ברכות:
"וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר, וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה, כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג, ה' – י')
משראה בלק, מלך מואב, שמזימתו התהפכה עליו הוא נוזף בבלעם. האחרון מגיב בהיתממות, טקטיקה נפוצה אצל רשעים:
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כ"ג, י"א – י"ב)
אין גבול לקיבעון ולעקשנות של מלך מואב. בלק משוכנע שאם יקריב קורבנות בראש הפסגה, מיקום גיאוגרפי קרוב יותר לעליונים, אזי אלוהים יתרצה:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם, וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ, וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה" (במדבר כ"ג, י"ג – ט"ו)
אף על פי שבלעם מדבר עם ה', אופן הנהגתו הוא של עבודה זרה. בלעם משוכנע שעל ידי זבחים ומנחות אפשר לשחד את האל, דהיינו להכפיף את רצונו של הבורא לרצון האישי. בלעם עושה כפי שמציע מלך מואב, ושלוש פעמים הם מקריבים שבע קורבנות, בכל פעם במקום אחר. אלא שבכל שלושת הפעמים במקום לקלל בלעם מברך את ישראל.
אהובים-יקרים, ברצוננו להפנות את הזרקור על הפסוק מתוך הברכה השנייה ולבאר את משמעותו:
"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ג, כ"ג)
הנחש מסמל את תודעת האגושל האשליה והתעתוע, כפי שמוזכר לראשונה בסיפור אדם וחווה בגן עדן:
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן, וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', א' – ה')
הנחש מתעתע בחווה פעמיים:
שהאזהרה האלוקית מתייחסת למוות פיזי בעוד שהכוונה הייתה למוות רוחני, קרי נפילה אל תודעת הנפרדות מהמקור האחד העליון.
שהאיסור לאכול מפרי הדעת הוא כי אלוהים רוצה לשרות עליהם, בעוד שהאיסור נועד להגן עליהם מפני חשיפה לידע גבוה טרם בשלות.
אהובים-יקרים, "כי לא נחש ביעקב" -תפקידו הרוחני של עם ישראל במשפחת העמים הואלהוביל את ההתעלות מעל תודעת האגו של הנפרדות, וחידוש הקשר הישיר עם הבורא כפי שהיה טרום החטא הקדמון, הן צופן ישראל מלשון ישיר אל. באופן דומה, "ולא קסם בישראל"- קסם בהיפוך אותיות מסך, זאת אומרת ניפוץ מסך האשליה של הנפרדות, ו"שיבה הביתה" אל המצב הבראשיתי של אחדות ויצירה במשותף עם הרוח.
אהובים-יקרים, בראשי התיבות של הפסוק – "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – מוצפנותשלושת המילים:
כֵּן מלשון כנות
לֵב במובן של אהבה
בוק צליל הגייה Book באנגלית שמובנו ספר
ואיזהו ספר האהבה והאמת? הלוא הוא ספר הספרים! שכן תורת משה מורה את דרכי החיבור הנכונים בין האדם ליוצרו ובין אדם לחברו. התורה מחנכת לאחווה, ערבות הדדית ושותפות גורל. עם הספר חתם להנחיל לאנושות את חוקי הרוח האוניברסליים התקפים לכל אדם באשר הוא אדם, בתמצית עשרת הדיברות. עִבְרִיִּים, שהוא שמם העתיק של בני ישראל, מרמז שקיבלו על עצמם לסייע לאנושות לעבור מתודעת האגו לתודעת הנשמה על ידי הוראת אש האמת הגבוהה: צופן עִבְרִיִּים בסיכול אותיות מַעְבִירִים וגם מַבְעִירִים.
אהובים-יקרים, אבות ונביאי האומה היוו צינור נקי וערוץ תקשורת ישיר להיררכיות האלוהיות. הם העבירו את מסרי הרוח כהווייתם וכלשונם, ופעמים רבות נאלצו להתמודד עם התנגדויות מבית ומחוץ. בשונה מכך, עובדי האלילים השתמשו באמצעים פיזיים ועזרים חיצוניים בניסיון לחזות את העתיד ולהשפיע על המציאות הגשמית. עובדי העבודה הזרה נהגו לרצות את לקוחותיהם מתוך תאוות בצע. בפרשת משפטים התורה מזהירה מפורשות מפנייה למכשפות:
"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כ"ב, י"ז)
צופן מכשפה מלשון מסכה וגם כפה השם (כינוי לבורא) – המכשפה הייתה זורעת אצל לקוחותיה את האשליה שניתן להכפיף את רצון הרוח לרצונם. למרבה הדאבון, בעת הזו יש מבין שליחות האור המתהדרות בתואר המפוקפק "מכשפה" – תואר המנוגד למורשת האבות ולערכי היהדות.
אהובים-יקרים, ברצוננו להעיר ולעורר אתכם כי אותם מנהגים ועבודות זרות לסוגיהן קיימות אף היום תחת שם אחר ומעטה שונה, בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת". אמנם התפאורה היא שונה, אך המהות זהה. השימוש בקמעות ובכישופים כדי לכפות על המציאות את הרצון האישי אסור מן התורה – צופן קמעות בהיפוך אותיות כמְעוּוָּת, צופן כישוף מלשון כיפוף. כך גם המנהגים הרווחים של קריאה בקפה ובקלפים כדי לנבא עתיד – אסורים מן התורה. מנהגים אלה אינם מועילים ואף מזיקים, כיוון שפוגעים בחופש הבחירה. העתיד הוא מכלול הסתברויות התלויות בבחירות ובהתנהלות הכוללת של האדם. קוראי העתידות מסוגלים לדלות מידע מסוים, אך הם אינם יכולים לראות התמונה במלואה. יתרה מזאת, מהבחינה הרוחנית והמוסרית אסור בתכלית האיסור לפלוש לשדה האנרגטי של אדם אחר על מנת לשאוב מידע אודותיו ללא קבלת רשותו. אכן, ניתן להסתייע בקלפים כדי לזהות חומרים מהתת-מודע – על מה יש צורך לעבוד ואת מה חיוני לשחרר. אולם חשובה המודעות שרובם אינם מדויקים ואינם מזוככים. לפיכך השפעתם התודעתית והתדרית מזיקה הן ליועץ והן לנועץ. עיקרון זה תקף גם לאסטרולוגיה ונומרולוגיה – אין להשתמש בכלים אלה על מנת לחזות את העתיד, אלא אך ורק להרחבת המודעות והבנה של מגמות ופוטנציאלים.
אהובים-יקרים, תמצית חזון הארץ המובטחת היא כינון חברה חדשה, חפה ונקיה ממנהגי הגויים ומהעבודה הזרה:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח, ט' – י"ג)
התקשור של עובדי העבודה הזרה היה אקט של שליטה וכוחניות ולא נבע מחיבור נקי וגבוה. המעוננים ניסו לנחש את העתיד לפי הסימנים בשמיים וצורות העננים. מעלי האוב זימנו נשמות נפטרים בניסיון לדלות מהן מידע ולנבא את העתיד – נוהג פסול של הטרדת המתים שהטקס המודרני של הסיאנס הוא נגזרת שלו. חוברי החבר השתמשו בלחשים כדי להפעיל כוחות רוחניים ולהשפיע על המציאות הפיזית.
אהובים-יקרים, בכל דור בורא עולם מעמיד אדם שנמצא בחיבור ישיר להיררכיות הגבוהות במטרה להעביר את דבר האלוהים. תפקידו להאיר ולהורות את הדרך הנכונה בהתאם לחוקי האמת והאור, הנתיב הנשמתי האישי והתוכנית הבריאתית הכוללת:
"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, י"ח)
בכל יחידת חיים אותה נשמה עוברת חניכה והכשרה לתפקיד זה, מתמודדת עם מבחנים רוחניים ואתגרים רבים. בכל יחידת חיים מהות התפקיד והייעוד הרוחני אינה משתנה, אך מתבטאת בצורה שונה בהתאם לרוח הזמן והיעד ההתפתחותי במרחב ארץ. חירות הבחירה באה עם האחריות ממי ללמוד ואל מי לפנות לקבלת הכוונה וריפוי. אין מדובר בבחירה מובנת מאליה, שכן לעיתים קרובות הרצון לשמוע את מה שנעים ומלטף את האגו מכריע את הכף, ולא החיפוש אחר האמת ללא פשרות. יש לזכור כי הדרך אל האל עוברת דרך אמירת "לא" לרצונות האגו ולמאוויי הנפש.
אהובים-יקרים, מעבר לברכות עבור ישראל שאלוהים שם בפיו של בלעם, מתווסף גם כינוי שחושף מום פיזי אצל בלעם:
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כ"ג, ג')
צופן שנאה מלשון שינה, מלמד שהשנאה מרדימה את התודעה. העיוורון של בלעם בעין אחת מסמל עיוורון רוחני אשר מקורו ברגש השנאה: צופן שְׁתֻם (העין)צליל הגייה שָׂטַם שמובנו שנאה. השנאה של בלעם כלפי ישראל שורשה ביחידת החיים הקודמת בדמות עשיו. עשיו נוטר טינה ליעקב על שקיבל את ברכת הבכורה, וזומם לנקום בו לאחר מות אביהם:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מ"א)
סימנים המלמדים שבלעם בן בעור הוא גלגול נשמתי ישיר של עשיו:
- מטבעות הלשון הקרובות בשני הסיפורים – "וישטום" בהקשר של עשיו, "שתום העין" בהקשר של בלעם.
- עשיו מסתיים באות ו' ואילו בלעם מתחיל באות ב', שקרובה בצליל שלה לאות ו' – בהתאם לחוק הקוסמי שלפיו "כל סוף הוא התחלה וכל התחלה היא סוף".
- מוטיב הברכות שמופיע בשני הסיפורים – של עשיו ושל בלעם – מהווה סגירת מעגל. הברכות לישראל שבלעם אמר בניגוד לרצונו מלמדות שמתן ברכת הבכורה ליעקב תאם את רצון הבורא.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בלב פתוח.
לו יהי
ביבליוגרפיה
תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י, עמוד ב.