עדכון אחרון: 12 אוגוסט 2026
אהובים-יקרים, פרשת "וזאת הברכה" היא פרשת השבוע האחרונה בספר דברים, החותמת את התורה כולה.
בשונה משאר פרשות השבוע הנקראות בשבתות, פרשת "וזאת הברכה" נקראת בחג שמחת תורה – עם סיום מחזור קריאת התורה השנתי מתחיל סבב חדש, וקוראים חלק מפרשת בראשית.
הסיום וההתחלה מחדש מיד נועדו לעורר אתכם שאין עמידה ברוחני – שכן תנועה שווה חיים. הלכה למעשה, קיימות רק שתי תנועות: התקדמות והמשך צמיחה, או נסיגה וחידלון.
אהובים-יקרים, משה מהווה סמל ומופת לתנועה קדימה ולהתחדשות תמידית – שכן למרות שניצב בראש הפירמידה הוא נותר ענו והקפיד לשאול את הדרכות האור בכל נושא עניין: קטן וגדול, אישי וקולקטיבי.
המנטרה העתיקה של מתקדשי האמת – "איני יודע את אשר איני יודע" – הייתה נר לרגליו, ועלייתו על הר נבו לפני מותו מסמלת זאת:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחו…ֹ " (דברים לד, א)
העלייה על ההר מסמלת את מסע ההתעלות המעמיד למבחן את הפתיחות והענווה, האומץ והמאמץ לצאת מאזור הנוחות ולנוע קדימה אל החדש – כפי שנרמז בצופן "נבו" מלשון "ענו" וגם "נע בו".
אהובים-יקרים, המטה שאתו חולל את מכות מצרים ואת נס קריעת ים סוף, מסמל שאצל משה "עצמי העור" היה מיושר ל"עצמי האור" – כלומר, חלקי הנפש התחתונים (האגו) היו מאוחדים עם האמת העליונה ועם מוסר ה'.
על רקע העולם העתיק שהיה ללא דין וללא דיין, תורת משה הניחה את היסודות המוסריים לכינון חוקי האמת של האור בארץ – כפי שנרמז בצופן המשולש של המילה "מטה" מלשון "תָּאַם (התאים) מַטָּה (למטה) אמת", כלומר לתאם את עולם ארץ התחתון לאמת העליונה.
בדורו של משה היה הכרח לבלום את הרוע האנושי – לרסן את הדחף לפגוע איש ברעהו, בבעלי החיים, בטבע ובאדמה. לפיכך, עיקר התורה הוא חוקי "אל תעשה" ובצידם עונשים של "מידה כנגד מידה", במטרה למנוע מהרוע להתגבר ולהתפשט.
משה, "הרועה הרואה", רעה את צאן ה' במדבר ארבעים שנה וראה בעיני רוחו את חזון הארץ המובטחת של אחדות שמיים עם ארץ.
וכך על הר נבו, צפה משה במראה רב הוד וחסד – באחרית הימים, בזמן בו אתם נמצאים, יתגלה הבורא מטה:
"…וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (דברים לד, א-ב)
צופן הביטוי "עד הים האחרון" מלשון "עד היום האחרון" – משמע, עד לזמן הזה של אחרית הימים וקץ העידן.
בנקודת הזמן הנוכחית האנושות נקראת לעשות "קפיצת מדרגה רוחנית-מוסרית" – לכונן חברה חדשה שאינה רק נמנעת מעשיית רע, אלא יוזמת עשיית טוב ומגלה חמלה ונדיבות, אכפתיות ואחווה.
לאור זאת, כל אחד ואחת נקראים להציב במרכז חייהם את הריפוי העצמי ואת ההתפתחות הרוחנית, במילים אחרות לשקוד על מיצוב "מטה האור הפנימי", המהווה את המפתח לחיים של גן עדן עלי אדמות – כפי שנרמז בצופן "הארץ המובטחת" מלשון "בתוכך מטה".
אהובים-יקרים, בלשון ייחודית ויוצאת דופן, מתאר הכתוב את מותו של משה:
"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה… וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ה, ז)
"ומשה בן מאה ועשרים שנה" – המספר מאה עשרים מייצג "שלמות קוסמית", ומרמז שמשה סיים את שליחותו הארצית מתוך סנכרון מלא אל המקור האחד העליון.
"לא כהתה עינו" – צופן "עינו" מרמז על צ'אקרת העין השלישית האחראית על הראייה הרוחנית והתקשורת עם העליונים, שכן למרות גילו המופלג, ראייתו הרוחנית של משה נותרה צלולה וחדה.
"ולא נס לחה" – צופן "לחה" מלשון "לחות" מסמל את יסוד המים, כלומר גם בערוב ימיו משה נותר מחובר אל נביעת האור הפנימית ואל מקור החיים הנצחי. מכאן שסוד "מעיין הנעורים" טמון במאמץ להישאר ער רוחנית ובפתיחות להתמיד ללמוד ולהתחדש.
אהובים-יקרים, כפי שהארנו בתמסורותינו הקודמות, משה רבנו הוא גלגול נשמתי ישיר של האדם הראשון וגם של אברהם אבינו.
למן ההתחלה ועד לסוף, חמשת חומשי התורה טבולים באורה של נשמה נאצלה זו, אשר עם ישראל והאנושות הם צאצאיה.
הפרשה והתורה כולה נחתמות בשלושת הפסוקים:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב)
צופן הפסוק: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" הוא בראשי תיבות "בך נע קו" – משמע, משה מהווה סמל ומופת לחיבור ישיר בין האדם לבורא (ציר אנכי) וליצירה במשותף עם האל כפי שהיה בגן העדן לפני החטא הקדמון.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בשמחת אור.
לו יהי