עריכה חדשה: 25 ספטמבר, 2025
אהובים-יקרים, הורים מורישים לילדיהם את מכלול תכולתם הפנימית – התכונות הטובות והרעות גם יחד.
כך בני יעקב מושפעים ממאבקי הכוח והתחרות שבין רחל ולאה. התנהלותם (טבח אנשי העיר שכם וראובן ששכב עם פילגש אביו) ממחישה שהבנים, בדומה לשתי האימהות, רודפים אחר השררה.
לאור התנהלותם הבעייתית של הבנים, ההיררכיות האלוהיות בוחרות ביוסף להיות עבורם מורה אור:
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן…" (בראשית ל"ז, ב')
בשפת הרוח מורה האור נקרא "רועה". לפיכך, לשון הכתוב: "היה רועה את אחיו בצאן" מרמזת שיוסף נועד להנהיג רוחנית את אחיו.
דימוי דומה של המנהיג כרועה מופיע גם בדברי משה לפני מותו. משה, שחרד לגורל עם ישראל, מבקש מאלוהים למנות מנהיג אחר תחתיו:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר, יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה… וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ו – י"ז)
הצופן המשולש של השם יוסף מרמז גם כן על ייעודו הרוחני:
- יוסף מלשון אסף – איסוף האחים יחד למעגל של חניכת אור בהובלתו.
- יוסף מלשון מוסיף – כאשר כל אח תורם את האור שלו למעגל, יחד נוצר כוח רוחני גדול, בבחינת "השלם גדול יותר מסך חלקיו".
- יוסף בהיפוך אותיות פיוס – לסייע לאחיו להתעלות מעל התחרותיות ומאבקי הכוח ביניהם ועם אחרים, ולבחור בדרך של פיוס והשכנת שלום.
אהובים-יקרים, בעקבות מעשיהם הפוגעניים, האמון של יעקב בבנים נפגע קשות.
יעקב, שמוטרד מהתנהגות הבנים, ממנה את יוסף להשגיח עליהם. בניסיון להדוף את הפיקוח עליהם, האחים מכפישים את יוסף וטוענים שהוא מעליל עלייהם:
"…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית ל"ז, ב')
האחים מדביקים ליוסף תווית של ילד מפונק הזוכה ליחס מועדף משום היותו בן זקונים. בכך הם מציגים תמונה מסולפת של המציאות ("פייק ניוז" בשפה העכשווית), שהרי בנימין הוא הקטן ולא יוסף. נרטיב שקרי זה של האחים חלחל לטקסט המקראי:
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג')
בחניכות העתיקות נהגו להלביש בכותונת פסים את מתקדשי האמת. הפסים הצבעוניים שעל הכותונת מסמלים את שבעת הרקיעים עד בורא עולם, וכן את שבעת הצ'אקרות המרכזיות שבגוף האדם. בנוסף, צופן פסים בהיפוך אותיות מְפֻיָּס, מרמז על שלום ואחדות פנימית וחיצונית – ביחסיו של האדם עם עצמו, ביחסיו עם הזולת וביחסיו עם אלוהים.
האחים, שאינם מעוניינים להכיר במעמדו הרוחני של יוסף, מציגים את כותונת הפסים כפריט לבוש ראוותני ומתעלמים במכוון ממשמעותו הרוחנית.
אהובים-יקרים, במקום לחבור אל יוסף ולהתמסר להובלתו, האחים מטפחים שנאה כלפיו:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית ל"ז, ד')
לאור זאת, ההיררכיות האלוהיות מפעילות שעונים מעוררים באמצעות חלומות שהם למעשה התגלויות.
בחלום הראשון, יוסף צופה באלומות אחיו סובבות סביב אלומתו ומשתחוות לה. נפעם מעוצמת החיזיון, בתום לב הוא מספר לאחיו:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית ל"ז, ו' – ז')
החלום רווי בסמלים רוחניים:
- שדה – כינוי למעגל של למידה וחניכת אור.
- איסוף השיבולים לאגודה אחת – מטאפורה למלאכה העצמית שמהותה איחוד חלקי הנפש (האגו) עם חלקי הנשמה.
- אלומתו של יוסף הניצבת אנכית מרמזת על היותו צינור אור המגשר בין העליונים לתחתונים.
- תנועת הסיבסוב במעגל מסמלת את ספיראלת ההתעלות והטרנספורמציה.
- מחוות ההשתחוויה מסמלת התמסרות להובלתו הרוחנית של יוסף.
אלא שבמקום לשעות לקריאות ההשכמה, האחים מפרשים את החלום דרך היבטי הנפש שלהם עצמם. הם מאשימים את יוסף ברצון לשלוט עליהם ושנאתם כלפיו גוברת:
"וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית ל"ז, ח')
מאחר והאחים ממאנים להתעורר, האלוהות מפעילה שעון מעורר נוסף באמצעות חלום שני:
"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז, ט')
גם החלום השני רווי בסמלים רוחניים:
- השמש מסמלת את הרוח, הפן הזכרי של האלוהות.
- הירח מסמל את השכינה, הפן הנקבי של האלוהות.
- הכוכבים מסמלים את שאר חלקי הבריאה.
- המספר 11 (כוכבים), שצורתו דומה לשני עמודים, מסמל את השער לגאולה.
הדימויים שלעיל מרמזים על כך שיוסף נבחר על ידי האבא והאימא הקוסמיים ושאר חלקי הבריאה להוות את השער לגאולה.
יעקב, שחש באווירה המתוחה והעוינת, במכוון נוזף ביוסף כדי לטשטש את משמעותו האמיתית של החלום:
"וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית ל"ז, י')
מתוך רצון להגן על יוסף, יעקב נוצר בליבו את משמעותו האמיתית של החלום ואינו מעמת את האחים עם האמת.
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" – שלא במתכוון יעקב מעניק לגיטימציה לרדיפת האחים את יוסף:
"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז, י"א).
אהובים-יקרים, מעולם, לכל אורך העידן שמסתיים, אף אדם מלבד יוסף לא חלם חלומות מעין אלה. שכן, מקור החלומות אינו בנפש (האגו) אלא בהיררכיות האלוהיות. בשפת הרוח, חלומות שהם התגלויות נקראים חלומות ח"ן – ראשי תיבות של חזון נבואי.
ואמנם, בחלוף השנים את שחזה יוסף בחלומותיו מתממש בדיוק מופלא! באחת גורלו מתהפך והוא מועלה ממעמד של עבד ואסיר עברי למשנה למלך פרעה. יוסף נעשה למנהיג הרוחני ולשר הכלכלה של מצרים.
כעבור 22 שנים, במפגש המחודש עם אחיו, הם כורעים ומשתחווים לו. בעל כורחם, האחים נאלצים להכיר במעמדו הרוחני של יוסף.
אהובים-יקרים, למרות שיודע שהאחים מקנאים ביוסף ושבעצמו נרדף על ידי אחיו עשיו, יעקב אינו משער בנפשו שאורבת ליוסף סכנה ממשית. לכן, אין הוא נוקט באמצעים בטיחותיים כדי להגן עליו.
יעקב דואג שהבנים עלולים להסתבך במעשים לא ראויים ורוצה לוודא שהכול כשורה איתם. לשם כך הוא שולח את יוסף לשכם, לבדו וללא מלווים:
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר…" (בראשית ל"ז, י"ג – י"ד)
למרות יחסם הרע של האחים, יוסף מפגין כלפיהם אכפתיות ומסירות יוצאים מגדר הרגיל. אין הוא חוסך מאמץ ועושה כמיטב יכולתו לברר את שלומם:
"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ, וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" (בראשית ל"ז, ט"ו – י"ז)
דווקא יוסף, האח הצעיר, הוא זה שדורש בשלום אחיו המבוגרים ממנו ולא להפך!
יוסף יודע בחושיו האינטואיטיביים-הפנימיים שעם המעמד הרוחני באים גם האחריות, ההקרבה והמסירות. בהתאם לחוק הקוסמי העליון שלפיו "הגבוה שומר על הנמוך". כלומר, באחריות הגבוה לתת דוגמא אישית ולהושיט יד למי שנמצא למטה בסולם ההתפתחות.
אהובים-יקרים, מחרידה הקלות הבלתי נסבלת שבה האחים מניחים לרגש הקנאה לנהל אותם. מבלי למצמץ, הם זוממים להרוג את יוסף ולביים כאילו חיה טרפה אותו:
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז, י"ח – כ')
במטרה להציל את יוסף, ראובן, האח הבכור, מתערב ומציע לאחים 'להסתפק' בהשלכתו לבור:
"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית ל"ז, כ"א – כ"ב)
האחים שומעים לעצת ראובן ומשליכים את יוסף לבור:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז, כ"ג – כ"ד)
קודם להשלכתו לבור, האחים מפשיטים את כותונת הפסים שעל יוסף. אין מדובר רק בהשפלה, אלא במשאלת הלב של האחים 'לתלוש' מעל יוסף את המעמד הרוחני.
מזעזעת קהות הלב של האחים שיושבים לאכול בעוד אחיהם מוטל בבור נלחם על חייו:
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם… " (בראשית ל"ז, כ"ה)
בזמן שהם אוכלים, האחים מבחינים בשיירת ישמעאלים שעושה את דרכה למצרים:
"… וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כ"ה)
יהודה, האח הדומיננטי, הוגה את הרעיון למכור את יוסף לישמעאלים. הוא משכנע את האחים שבדרך זו יוכלו להיפטר מיוסף מבלי להצטרך לשפוך את דמו. למעשה, בסתר ליבו יהודה זומם לרשת את מקומו של יוסף:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (בראשית ל"ז, כ"ו – כ"ז)
האחים שומעים לעצת יהודה ומוכרים את יוסף לישמעאלים:
"… וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו, וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כ"ז – כ"ח)
לאחר שיוסף נמכר לישמעאלים, ראובן שב אל הזירה. מתברר, שבאופן תמוה ומסיבה שאינה ברורה, בשיא הדרמה ראובן עזב את המקום והפקיר את יוסף לגורלו. כאשר הוא חוזר, מתחוור לו שאיחר את המועד:
"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית ל"ז, כ"ט)
הקריאה הנואשת של ראובן: "ואני אנא אני בא" (מה אעשה עכשיו?!) חושפת את ההחמצה הנוראה של ההזדמנות להציל את יוסף ולהשיבו אל יעקב.
האחים, בקור רוח מצמרר, מביימים את טריפתו של יוסף ומציגים בפני יעקב את כותונת הפסים מגואלת בדם:
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית ל"ז, ל"א – ל"ב)
מבחינה פסיכולוגית, נדמה שהמוות הנורא של הבן האהוב קל יותר לעיכול מאשר המחשבה שהבנים מביימים את מותו. לפיכך, יעקב, למרות שמכיר את טבעם הבעייתי מוסרית של האחים ושמודע לקנאתם ביוסף, כלל אינו חושד בהם:
"וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית ל"ז, ל"ג – ל"ד)
הצער הכבד מטשטש את יכולתו לחשוב בבהירות ולחקור לעומק את מה שאירע – לא בכלים ארציים (לחקור את הבנים ולהבחין בסימנים מחשידים) ולא בכלים רוחניים (להיוועץ במקורות האור וההדרכה העליונים).
עשרים ושתיים שנה שהאחים מרמים את אביהם ומניחים לו להתאבל על בנו 'המת':
"וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, ל"ה ).
אהובים-יקרים, המזימה של יהודה למכור את יוסף לעבד כדי לרשת את מקומו נוחלת כישלון חרוץ. המשך הפרשה ממחיש כיצד יהודה במו ידיו קלקל לעצמו את הקארמה והגורל הטוב:
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח, א')
לשון הכתוב "וירד יהודה מאת אחיו" מרמזת על ירידה במעמד שהיה ליהודה בקרב אחיו.
יתרה מכך, שני בניו של יהודה מתים בזה אחר זה. הכתוב מנמק את סיבות מותם בטרם עת. אודות ער, הבן הבכור, נאמר בכלליות שהיה אדם רע ונפטר ללא ילדים:
"וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה" (בראשית ל"ח, ז')
אודות אונן, הבן השני, הכתוב מפרט שכדי לרצות את אביו הוא נשא את אלמנת אחיו במטרה להקים לו צאצא:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ, וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית ל"ח, ח' – י')
אלא שבפועל, בכל פעם ששכב עם אשת אחיו היה שופך את זרעו מחוץ לגופה כדי שלא תתעבר.
ילדים הם המראות של ההורים. ברם, יהודה אינו מראה שמץ של לקיחת אחריות ובחינה עצמית. במקום זאת, בתוכו פנימה הוא מאשים את תמר כלתו במות בניו. כמו כן, הוא מוליך אותה שולל ומבטיח להשיא אותה לשילה, בנו הצעיר, הבטחה שאין בכוונתו לקיימה:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית ל"ח, י"א)
לאחר שנים של המתנת שווא, תמר מבינה שאין בכוונת יהודה לקיים את הבטחתו. לפיכך, נגזר עליה להיוותר אלמנה וערירית. לכן, היא מחליטה לעשות מעשה ומתחזה לזונה. יהודה שוכב עימה מבלי לדעת שמדובר בכלתו:
"וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ, וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף… וַכִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה, וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ… וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ" (בראשית ל"ז, י"ג – י"ח)
לאחר שדבר הריונה של תמר נודע ליהודה, ללא היסוס הוא פוקד לשרוף אותה. אין הוא טורח כלל לברר עניין רגיש זה עימה:
"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית ל"ח, כ"ה)
כראיה לכך שהרתה מחמה, תמר מציגה את חפציו האישיים של יהודה. שכן, לפני ששכבה עמו היא דרשה ממנו ערבון לכך שישלח אליה צאן כתשלום:
"… וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית ל"ח, כ"ה)
כאשר מוכח ליהודה שתמר כלתו הרה ממנו, באין ברירה הוא נאלץ לקחת אחריות:
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (בראשית ל"ח, כ"ו)
כך תמר הופכת לשליחה של הרוח והצדק האלוהי. הניסיון של יהודה לחמוק מקיום מחויבותו המוסרית כלפי כלתו מביא לכך שבעל כורחו הוא נעשה אב לתאומים:
"וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ" (בראשית ל"ח, כ"ז).
אהובים-יקרים, במצרים, פוטיפר, סריס פרעה ושר הטבחים, קונה את יוסף מידי הישמעאלים:
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (בראשית ל"ט, א')
פוטיפר מבחין שיוסף ניחן בהשגחה פרטית ומתרשם מחריצותו:
"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט, ג')
לפיכך, הוא מפקיד אותו על כל אשר יש לו:
"וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט, ד')
בזכות יוסף, ברכת האל שורה על ביתו ושדהו של פוטיפר:
"וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (בראשית ל"ט, ה')
מהכתוב ניתן ללמוד שפוטיפר נותן אמון מלא ביוסף:
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל… " (בראשית ל"ט, ו')
כעבור זמן מה, אשת פוטיפר, שרואה שיוסף בחור יפה, לוחצת עליו לשכב עימה:
"… וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית ל"ט, ו' – ז')
אולם יוסף אינו נכנע ללחציה של אשת פוטיפר ואינו מתפתה לשכב עימה. בנימוקיו חבויים שני לקחים אוניברסליים: הראשון – אין לנצל מעמד ולבגוד באמון הזולת, השני – אלוהים רואה הכול ולא ניתן להסתיר ממנו דבר:
"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (בראשית ל"ט, ח' – ט')
אלא שאשת פוטיפר אינה מרפה, וממשיכה ללחוץ על יוסף לשכב עימה:
"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית ל"ט, י')
באחד הימים, בשעה שאין איש בבית, אשת פוטיפר תופסת בבגד של יוסף ומנסה לאלץ אותו לשכב עימה:
"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם… וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי… " (בראשית ל"ט, י"א)
גם בפעם הזו יוסף אינו נכנע לה ונמלט על נפשו:
"… וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית ל"ט, י"א)
אשת פוטיפר זועמת על כך שיוסף, שהוא עבד ואסיר עברי, אינו עושה את רצונה וסר למרותה. לכן, היא לועגת למוצאו העברי ומעלילה עליו שניסה לאנוס אותה:
"וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית ל"ט, י"ד – ט"ו)
"לצחק בנו" – השימוש בלשון שייכות רבים נועד לרתום את אנשי הבית לעמוד לצידה. כלומר, הטקטיקה של אשת פוטיפר היא להציג את העלבון האישי כעלבון קולקטיבי.
בדיבורה לבעלה, אשת פוטיפר מדגישה את הבדלי המעמדות ומציגה כאילו מדובר במרד של העבד יוסף באדונו פוטיפר. זוהי פעולת הסחה שנועדה לטשטש את סימן השאלה הטבעי העולה מן 'הראיה':
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ" (בראשית ל"ט, י"ט)
פוטיפר בוחר להתעלם מהעובדה שהבגד שנקרע הוא זה של האנס לכאורה ולא של הנאנסת כביכול. הוא מיישר קו עם המניפולציה השקרית של אשתו, ושולח את יוסף לכלא:
"וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט, כ')
פוטיפר מעדיף את מה שנוח לאגו במקום לקחת אחריות ולעשות בחינה עצמית. אין הוא מוכן להכיר בכך ששגה כאשר נשא אישה צעירה ויפה, שעה שהוא עצמו סריס (גבר מעוקר) ואינו יכול לשכב עימה.
פוטיפר מעדיף את התדמית שלו בעיני הסביבה על פני האמת ועשיית צדק. בסתר ליבו, הוא יודע שיוסף הוא הצדיק ואשתו היא הנואפת, אף-על-פי-כן הוא גומל ליוסף רעה תחת טובה.
אהובים-יקרים, בכלא, הודות להשגחה העליונה, יוסף מקבל סמכויות מיוחדות ומופקד על כל האסירים:
"וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר… " (בראשית ל"ט, כ"א – כ"ב)
כפי שנהג בבית פוטיפר, גם בבית הסוהר יוסף אינו מנצל את מעמדו והאמון בו. ביחד עם שאר האסירים הוא מבצע את כל העבודות שבכלא ומהווה מופת לשוויוניות ואחווה:
"… וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה, אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ" (בראשית ל"ט, כ"ב – כ"ג)
אף במקום הכי נמוך – בכלא שבבור – יוסף הוא מגדלור שמאיר את הדרך לאחרים.
אהובים-יקרים, בכלא, באחד הבקרים, יוסף מבחין בפניהם הזועפות של שר המשקים ושר האופים. יוסף, שמתעלה מעל סבלו האישי, מתעניין בשלומם:
"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים, וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (בראשית מ', ו' – ז')
מתשובתם מתברר, שבצירוף מקרים פלאי שניהם חלמו באותו הלילה חלום מסתורי:
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתו… " (בראשית מ', ח')
בתשובתו אליהם, חבוי מסר אוניברסלי של חיזוק האמונה בבורא – הכול מהרוח ולכן אין בעיה שאין לה פתרון:
"… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית מ', ח')
תשובת יוסף נוסכת תקווה בלב שר המשקים והוא מספר לו את שחלם. לדבריו, ראה בחלומו גפן עם שלושה ענפים. לאחר שסחט את הענבים שהם הצמיחו, הוא הגיש את המשקה לפרעה:
"וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם… וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה" (בראשית מ', ט' – י"א)
יוסף מבהיר לשר המשקים את פתרון החלום – שלושת הענפים מסמלים שלושה ימים, לכן בתוך שלושה ימים פרעה ישיב אותו לתפקידו:
"וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם, בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ… " (בראשית מ', י"ב – י"ג)
לאחר שפתר את חלומו, יוסף פונה לליבו של שר המשקים. הוא מבקש ממנו להחזיר לו טובה ולדבר עם פרעה שיוציא אותו מהכלא. יוסף מספר לו על העוול הנורא שנגרם לו ועל כך שנחטף מארצו והושלך לכלא ללא סיבה:
"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה, כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (בראשית מ', י"ד – ט"ו)
כאשר שר האופים רואה שיוסף פתר לטובה את חלומו של שר המשקים, הוא אוזר אומץ לספר את חלומו. לדבריו, ראה בחלומו שלושה סלי לחם על ראשו. בסל העליון היו מאפים המיועדים לפרעה אך עוף בא ואכל אותם:
"וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (בראשית מ', ט"ז – י"ז)
יוסף מבהיר לשר האופים את פתרון החלום – שלושת הסלים מסמלים שלושה ימים. לכן, בתוך שלושה ימים פרעה יוציא אותו להורג – הוא יתלה על העץ והעוף יאכל את בשרו:
"וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם, בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ" (בראשית מ', י"ח – י"ט)
בפתרון החלום לשר האופים, יוסף מתעלה מעל הצורך לרצותו ולהשמיע לו את מה שהוא רוצה לשמוע. בכנות ואומץ לב מוסרי, הוא מבאר את המשמעות הקשה של החלום. בכך יוסף מעניק לשר האופים הזדמנות לעשיית תשובה וביטול הגזירה בשלושת הימים הנותרים.
אלא ששר האופים הודף את הושטת היד. מאחר שאינו מרוצה מפתרון החלום, הוא מפקפק באמיתותו.
בגלגול מאוחר יותר שלו, בדמות המלך אחאב, שר האופים מיישם את הלקח של עשיית תשובה לביטול גזירה. לשמע נבואת החורבן מפי אליהו הנביא, המלך אחאב צם ומתענה:
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט" (מלכים א' כ"א, כ"ז)
לאור זאת, אלוהים מודיע לאליהו הנביא על דחיית מועד חורבן מלוכת אחאב לימי בנו:
"וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר, הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מלכים א' כ"א, כ"ח – כ"ט).
אהובים-יקרים, כעבור שלושה ימים, פתרונות יוסף לחלומות שר המשקים ושר האופים מתממשים בדיוק מושלם – שר המשקים שב לתפקידו, ואילו שר האופים נתלה:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו… וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (בראשית מ', כ' – כ"ב)
ברם, לאחר שניצל והוחזר לתפקידו, שר המשקים שוכח את יוסף ואת החסד שעשה עימו:
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ', כ"ג).
אהובים-יקרים, השיעור הנשמתי של יוסף הוא ללמוד לאזן בין שירות לזולת לשמירה על ביטחונו האישי.
בבית הוריו, למרות שאחיו לועגים ומתנכרים לו, הוא הולך לחפש אותם לבדו ללא מלווים. בבית פוטיפר, יוסף חוזר על משגה דומה – למרות לחציה החוזרים ונשנים של אשת פוטיפר, הוא נשאר עימה לבד בבית.
אהובים-יקרים, אף-על-פי שפעם אחר פעם גומלים לו רעה תחת טובה, יוסף אינו נופל למלכודות האגו של הנקמנות ואטימות הלב לכאבו של הזולת.
למרות הסבל והבדידות, יוסף אינו מתבלבל ואינו מתבולל.
בכל מקום ותפקיד – בתחתית הבור "תרתי משמע" כשהוא עבד ואסיר עברי או בראש הפירמידה כמשנה למלך פרעה (בפרשה הבאה), יוסף מהווה מופת למוסר ומסירות, אכפתיות ואחווה.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת הבורא והבריות.
לו יהי