עדכון אחרון: 23 ספטמבר 2026
אהובים-יקרים, פרשת לֶךְ-לְךָ נפתחת בציווי האלוהי לאברהם לעזוב את ארץ מולדתו:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)
כפילות הציווי "לֶךְ-לְךָ" מרמזת שהתנועה הפיזית היא בשירות החזון – כלומר, "לֶךְ" במובן הפיזי וגם "לֶךְ" במובן הרוחני!
לשון הכתוב "אל הארץ אשר אראך" מרמזת שבזמן אמת אלוהים לא חשף בפני אברהם לאן מועדות פניו – כלומר, היעד (ארץ כנען) התגלה לאברהם לאחר היציאה למסע.
מכאן שהניסיון הרוחני הראשון של אברהם היה לצאת לדרך ולהסכים להתמסר אל הלא נודע – כפי שנרמז בצופן שם הארץ"כנען" בהיפוך אותיות "נכנע".
הכתוב מתאר כיצד במיידי וללא השתהות אברהם מיישם את הוראות הבורא:
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (בראשית יב, ד)
וכך, בגיל שבעים וחמש שנה, אברהם יוצא אל השליחות ומבטיח את גורלו הטוב – קארמה של ברכה ושגשוג, כפי שנרמז בצופן הציווי "לֶךְ-לְךָ" בהיפוך אותיות "לְכַלְכֵּל".
אהובים-יקרים, מפאת הרעב בארץ, אברהם יורד למצרים:
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י)
לפני הגעתם למצרים, אברהם מורה לשרה לחשוף רק חלק מהאמת – שהיא אחותו מצד אביו, אך לא לגלות שהיא גם אשתו, זאת מפני שבעולם העתיק נהגו לרצוח את בעליהן של נשים יפות ולתת אותן למלך:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יא, יג)
ואכן, את אשר צפה אברהם מתממש – שרי פרעה, שמתרשמים מיופייה של שרה, לוקחים אותה אל ארמון המלך:
"וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית יב, טו)
ברם, עם לקיחתה אל הארמון פורצת מגיפה, ופרעה מזדרז להשיב את שרה לאברהם:
"וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב, יז)
ההיתממות וגלגול האחריות הם הטקטיקה של המנהיגים תאבי הכוח והשררה – פרעה מאשים את אברהם על שלא גילה ששרה היא אשתו וגרם לו לחטא:
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר… לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ" (בראשית יב, יח-יט)
מטבע הלשון "קח ולך" הוא קצר רוח ויבש – מרמז שבחוסר רצון פרעה השיב לאברהם את שרה. פרעה, שנמנע מלהוקיע את המנהג המתועב לחמוד נשים נשואות, אינו משכיל להתעורר רוחנית ולהפוך לתלמידו של אברהם.
אהובים-יקרים, בפרשה הבאה, פרשת "וירא", מתואר מקרה דומה – אבימלך, מלך גרר, חומד את שרה, אשת אברהם:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" (בראשית כ, ב)
בחלום הלילה, אלוהים מתגלה לאבימלך ומזהיר אותו פן יתקרב אל שרה:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בראשית כ, ג)
מכתיר את עצמו "צדיק", אבימלך מיתמם בפני אלוהים וטוען שלא ידע ששרה היא אשת איש:
"וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג, הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ד-ה)
אלוהים מקבל את טענת אבימלך שחטא בתום לב, כדי להעניק לו ולעמו הזדמנות נוספת להתעוררות רוחנית ולתיקון הדרך:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בראשית כ, ו)
אלוהים מביא לידיעת אבימלך שאברהם הוא "נביא", ובכך מאותת לו ללמוד ממנו וללכת בדרכו:
"וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית כ, ז)
בשעה שאבימלך משיב לאברהם את שרה, הוא נאחז בטקטיקת ההיתממות ומנסה לגלגל את האחריות אל אברהם:
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה…" (בראשית כ, ט)
ואולם, אברהם אינו נסוג – בעוז רוח הוא מציב "מראת אמת" למלך ולעמו על כך שאין הם יראי שמיים ושדרכם קלוקלת:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא)
אלא שבמקום לעשות תשובת אמת ולראות באברהם "מנטור רוחני", אבימלך מנסה לרצותו בממון, בצאן ובעבדים:
"וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ…" (בראשית כ, יד-טז)
נעתר לתפילתו של אברהם, אלוהים מסיר את מגפת העקרות שפקדה את נשות הארמון:
"וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ" (בראשית כ, יז)
כיוון שקיום יחסי מין עם אשת איש הוא חציית קו אדום, המגפה פגעה במרכז המין ובאברי ההולדה של נשות הארמון:
"כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (בראשית כ, יח)
משמע, קיים יחס ישיר בין המעשה לתוצאה ובין החטא לעונש – כפי שנרמז בצופן "עונש" בהיפוך אותיות "שעון", כלומר, העונש הוא כמו "שעון מעורר" ונועד להעיר רוחנית את האדם כדי שיתקן את דרכיו.
אהובים-יקרים, בשני המקרים שלעיל, אברהם, בהכוונת הרוח, 'זז הצידה' כדי ללמד עיקרון מוסרי את פרעה ומצרים ואת אבימלך ובני גרר – האיסור לחמוד אשת איש תקף במידה שווה למלכים ולפשוטי העם.
משום שלא התעוררו לתקן את דרכם, במרוצת השנים האימפריה המצרית התמוטטה וממלכת גרר נמחקה לגמרי.
בפרספקטיבה של זמן, שתי 'תקריות' אלה, עם פרעה מלך מצרים ועם אבימלך מלך גרר, סללו את הדרך להתגשמות ההבטחה האלוהית לאברהם להגדיל את מעמדו הרוחני והחומרי:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב).
אהובים-יקרים, בשעה שפורצת מריבה בין רועיו לבין רועי לוט, אברהם מוכיח פעם נוספת את היותו איש חסד ורודף שלום.
אף על פי שאברהם נמצא מעל אחיינו לוט – בגיל, ברוח ובחומר – הוא מוותר לו על "זכות ראשונים":
"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ז-ט)
אברהם ממחיש במעשים כי ערך האחווה, לא הרדיפה אחר כבוד ומעמד, הוא "המנוע הפנימי" שלו.
לעומת אברהם, ניכר כי לוט מופעל מתוך תאווה חומרית, שכן הוא בוחר את מקום המגורים על פי שיקול אחד ויחיד – כלכלי:
"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם, וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד" (בראשית יג, י-יג)
לוט, שמציב את החומרי מעל הרוחי, מעדיף לגור באזור פורה ומשופע במים מבלי להביא בחשבון את מידותיהם של השכנים – החלטה אשר לימים תסתבר כמרה.
אהובים-יקרים, למרות שלוט נפרד ממנו ועבר לגור בשכנות לסדום, אברהם אינו נשאר אדיש לגורל אחיינו.
עם היוודע דבר נפילתם בשבי של לוט ומשפחתו, אברהם מחרף את נפשו כדי להצילם, ואינו נופל למלכודת האגו של התנכרות לבן משפחה משום שסר מדרך הישר.
וכך, ללא צבא, אברהם יוצא להילחם בקואליציה של ארבעה מלכים: אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים.
יחד עם שלוש מאות ושמונה עשר אנשי ביתו, אברהם רודף אחר ארבעת המלכים עד אזור דמשק. באקט הרואי ורב-חסד, אברהם מדגים את העיקרון הקוסמי של ערבות הדדית ושותפות גורל:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, יד-טו)
למלחמה של אברהם בארבעת המלכים הייתה מטרה אחת – פדיון שבויים! לא מתוך פחד, לא מתוך דחף לנקום או מתוך תאוות כיבוש.
"האור ערב לכלל חלקיו" – משמע, תפילות ועשיית מצוות אינן פוטרות מהחובה הרוחנית-המוסרית לפעול ללא הרף למען החזרת השבויים.
וכך, בחסדי הבורא וכנגד כל הסיכויים, אברהם "לא משאיר אף אחד מאחור" ופודה את כל השבויים, לא רק את לוט ומשפחתו:
"…וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז)
אברהם, שלא מסתחרר מהניצחון המפואר, מסרב להצעתו הנלוזה של מלך סדום לסחור בשבויים:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ, וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כא-כג)
בתשובתו למלך סדום, אברהם פורש את חסותו על כלל השבויים, הקרובים והזרים, ומפגין חוסן מוסרי ועוצמה רוחנית.
אהובים-יקרים, טבח השביעי באוקטובר הציב את החברה הישראלית בפני מבחן רוחני נוקב:
האם ממשיכים אתם במורשתו של אברהם אבינו ובקיום הצו המוסרי העליון של "פדיון שבויים"?
הקרע בתוך החברה הישראלית שיקף את הקושי להכריע בין פחד ונקמה לבין אמונה בבורא ושותפות גורל. למרבה הצער, רבנים ומנהיגי דת מילאו פיהם מים, ויש שאף חלקו על הסדר הנכון שלפיו פדיון שבויים קודם להבסת האויב!
היעדר ההחלטיות והנחישות של החברה הישראלית הביא להתארכות המלחמה שגבתה מחירים כבדים בנפש – עשרות חטופים שנרצחו בשבי וקרוב לאלף חיילים שנפלו.
בשמחת תורה תשפ"ו, שנתיים לאחר הטבח בשמחת תורה תשפ"ד, שבו לישראל עשרים החטופים החיים שנותרו בשבי.
צופן המילה "שנתיים" הוא שילוב של המילה "נשם" בעברית, והמילה"team" באנגלית שפירושה צוות – יחד מתקבל "נשם צוות". משמעות חבויה זו נועדה לעורר אתכם להתחבר אל נשמת העם היהודי, שהרי כלל בני ובנות ישראל – דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, מזרחיים ואשכנזים – הם נשמה אחת.
לא בכדי, עם כל חטוף שהושב מהשבי, חי או חלל, הלב נפתח והתרווח מעט, עוד חמצן זרם לכם לריאות והנשימה נעשתה קלה וחופשית יותר.
אהובים-יקרים, "משנה מקום משנה מזל" – לפי היהדות, למקום שבו האדם נמצא יש השפעה רוחנית ואנרגטית, ולכן מעבר למקום אחר יכול לפתוח "דף חדש" ולשנות לטובה את מזלו.
לאור האמור, לא ניתן שלא לתהות: מה הסיבה שאברהם ולוט, שעברו יחד מחרן לכנען, חוו גורל שונה לגמרי?! בעוד שאצל אברהם השינוי הגיאוגרפי הוביל לגורל של ברכה, הרי שאצל לוט הוא הוביל לגורל של אבדון (כפי שמתחוור בפרשה הבאה).
התבוננות מעמיקה בקורות שניהם חושפת את הסיבה לגורלותיהם ההפוכים:
אצל אברהם התנועה הפיזית הייתה בשירות מסע פנימי-רוחני – "לֶךְ-לְךָ" במובן של "לֶךְ" אל "עצמי הרוח" אשר יש "לְךָ"
ואילו
אצל לוט התנועה הגיאוגרפית נותרה ברובד החיצוני-הפיזי בלבד.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בפיכחון.
לו יהי