צופן פרשת מִקֵּץ: בלעדי עֲרֵבוּת יש רְעָבוּת, בלעדי גְּאֻלָּה יש גָּלוּת

עריכה חדשה: 5 אוקטובר, 2025

אהובים-יקרים, כאשר האלוהות רואה שבקרב אחיו, בבית פוטיפר ואף בבית הסוהר נוהגים בכפיות טובה כלפי יוסף, היא פועלת באופן נחרץ יותר. כתוצאה מכך, בהמשך הפרשה, גורלו של יוסף מתהפך לטובה כהרף עין, והוא מועלה מהבור אל האור.

אהובים-יקרים, לאחר שנתיים מחלומות שר המשקים ושר האופים, המלך פרעה חולם שני חלומות בלילה אחד:

בחלום הראשון, עולות מן היאור שבע פרות שמנות ולאחריהן שבע פרות רזות. הפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות אך עדיין נותרות רזות:

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר… וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר… וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה" (בראשית מ"א, א' – ד')

פרעה חוזר לישון וחולם חלום נוסף. בחלום השני עולות שבע שיבולים בריאות וטובות ולאחריהן שבע שיבולים דקות ושדופות. השיבולים הדקות בולעות את השיבולים הבריאות:

"וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן, וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (בראשית מ"א, ה' – ז')

פרעה נסער מהחלומות וחש אינטואיטיבית שאין מדובר בחלומות רגילים. הוא מכנס את כל חרטומי וחכמי מצרים כדי לפענח את חלומותיו:

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל-חֲכָמֶיהָ… " (בראשית מ"א, ח')

ברם, מכל חרטומי וחכמי מצרים אף לא אחד מצליח לפענח את חלומות פרעה:

"… וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (בראשית מ"א, ח')

כאשר ניראה שאין מוצא, שר המשקים נזכר לפתע ביוסף. הוא מספר לפרעה שפתרונות יוסף לחלומותיהם – שלו ושל שר האופים – התממשו בדיוק מופלא:

"וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא…   וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי… וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה" (בראשית מ"א, ט' – י"ג)

בזריזות רבה יוסף מועלה מן הבור ומובא אל פרעה לאחר שגילחו והחליפו את בגדיו:

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (בראשית מ"א, י"ד)

כאשר יוסף מובא אל המלך, פרעה מציין בפניו שנודע לו שהוא מומחה בפתרון חלומות:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (בראשית מ"א, ט"ו)

יוסף, שאינו מסתחרר מגודל המעמד, מבהיר לפרעה שהוא רק השליח, הכלי והצינור:

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מ"א, ט"ז)

בעומדו לפני פרעה, יוסף איננו עוד הנער התמים, אלא גבר מפוכח שמודע לסכנת הקנאה בו ולרדיפה אחריו משום מעמדו הרוחני.

בפעם הזו, יוסף נוקט במשנה זהירות. בפותרו את חלומות המלך, הוא משתמש בלשון שמרוממת את מעמד פרעה אצל האלוהים:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא, אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה"  (בראשית מ"א, כ"ה)

יוסף מבהיר שלשני החלומות משמעות זהה – נבואה עתידית לפיה שבע השנים הבאות יהיו שנות שובע, ואילו שבע השנים שלאחריהן יהיו שנות רעב:

"שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא, וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" (בראשית מ"א, כ"ו – כ"ז)

יוסף מציג תפיסה חדשנית ומתקדמת שלפיה הנבואה לא נועדה לזרוע פחד, אלא ההפך. המסר הנבואי מבטא קשר של שותפות ואכפתיות בין הבורא לאדם (פרעה) ומתן הזדמנות להיערך בזמן:

"הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה, הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן… וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (בראשית מ"א, כ"ח – ל"ב)

שני החלומות של יוסף היו בעלי מסר זהה – לעורר את בני יעקב להתמסר להובלתו הרוחנית. בדומה לכך, גם לשני חלומות פרעה משמעות אחת. בשני המקרים החזרה על החלומות פעמיים נועדה לאותת שאין מדובר בחלום מקרי אלא במסר אלוהי.

אהובים-יקרים,  רוחניות אמיתית משלבת תיאוריה ופרקטיקה. מורה רוח של אמת נודע לא רק בהעברת המסרים מהעליונים, אלא גם בהצגת פתרונות מעשיים לבעיות סבוכות.

כך נוהג יוסף. הוא לא רק מפענח את חלומות פרעה, אלא מציג תוכנית מעשית, סדורה ומפורטת. לפי המתווה, יש להקים מנגנון לאיסוף התבואה אל מחסני המלך בשבע שנות השובע, וחלוקתה בשבע שנות הרעב. לצורך זה חיוני למנות פְּרוֹיֶקְטוֹר (מנהל ראשי) לניהול המיזם, ופקידים שיהיו אחראים על הביצוע והאכיפה:

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת… וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב" (בראשית מ"א, ל"ג – ל"ו)

לעומת האחים, דווקא פרעה, מלך מצרים, מכיר במעמדו הרוחני של יוסף:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מ"א, ל"ח – ל"ט)

בשונה משר האופים, פרעה אינו ממתין שבע שנים כדי לראות האם 'התחזית' של יוסף מתממשת. במיידי וללא עוררין, פרעה מעניק ליוסף סמכויות בלעדיות ובלתי מוגבלות, ויוסף נעשה למנהיג הרוחני ולשר הכלכלה של מצרים:

"אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם… וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א, מ' – מ"ד)

לעומת האחים שמדביקים ליוסף כינוי מעליב – "בעל החלומות", הכינוי שפרעה נותן ליוסף מלמד שניחן ביכולת יוצאת דופן לפענח את צפני החלומות:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (בראשית מ"א, מ"ה)

המקרה של יוסף – שאחיו לא הכירו במעמדו הרוחני אך זרים כן – נפוץ גם היום.

לעיתים קרובות, היציאה לשליחות כרוכה במחיר אישי כואב – מגינוי ועד נידוי מצד המשפחה והסביבה הקרובה. המאמר הידוע, "אין נביא בעירו", מקורו בדברי ישוע לתלמידיו:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ אֵין הַנָּבִיא נִקְלֶה כִּי אִם בְּאַרְצוֹ וּבֵין קְרוֹבָיו וּבְבֵיתוֹ" (מרקוס ו', ד')

בדומה ליוסף, גם אחיו של ישוע נמנעו מלשתף עמו פעולה ולהתמסר להובלתו הרוחנית.

אהובים-יקרים, במצרים יוסף מנהל ביד רמה את מנגנון איסוף התבואה לקראת שבע שנות הרעב:

"וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (בראשית מ"א, מ"ט)

עם תחילת הרעב, אנשים מארצות שכנות מגיעים למצרים לקנות אוכל:

"וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם… וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מ"א, נ"ד – נ"ז)

לאחר שנתיים של רעב כבד, יעקב מאיץ בבניו לרדת למצרים לקנות אוכל:

"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בראשית מ"ב, א' – ב')

האחים יורדים למצרים לקנות אוכל, אך את בנימין, הבן היחיד שנותר לו מרחל, יעקב אינו שולח מחשש לשלומו:

"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם, וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" (בראשית מ"ב, ג' – ד')

במצרים עשרת האחים משתחווים בפני יוסף, בדיוק כפי שחזה בחלומותיו:

 "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית מ"ב, ה' – ו')

עשרים ושתים שנה חלפו מאז שיוסף נמכר לעבד ועד למפגש המחודש עם אחיו. ברם, אף אחד מהם אינו מזהה אותו:

"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מ"ב, ח')

אמנם עברו למעלה משני עשורים, יוסף הפך מנער לגבר וגם היה לבוש בגדי מלוכה. ועם זאת, אי אפשר שלא לתהות: איך ייתכן שלא עברה בלב האחים תחושת מוכרות כלשהי?

העובדה שהאחים אינם מזהים את יוסף משקפת את השינוי העמוק, החיצוני והפנימי, שחל בו. בעוד שיוסף עבר טרנספורמציה ולידה מחדש, אחיו קפאו על שמריהם.

אהובים-יקרים, לעיתים תכופות במצבי קונפליקט משפחתי אתם 'עוברים הלאה' מבלי להפיק לקחים ולתקן את הנדרש.

מדובר בדפוס מזיק ובלתי בריא בעליל. שכן שום דבר לא באמת נפתר, נרפא או מיושר, אלא מצטבר עד למריבה הבאה. עליכם לדעת שמשקעי הפגיעות והכעס משבשים את זרימת האנרגיה וגובים מכם מחיר נפשי ובריאותי כבד.

יוסף מהווה מופת והשראה להתמודדות נכונה עם סכסוך משפחתי ולפתרונו האמיתי.

יוסף מזהה שההשגחה העליונה הובילה למפגש המחודש עם אחיו. לפיכך, אין הוא מתפתה לבחור בדרך הקלה והנוחה של הטאטוא מתחת לשטיח.

יוסף מבין היטב שעליו לסייע לאחיו לעבור תיקון פנימי, ולתת להם הזדמנות ללמוד את שיעור הערבות והאחווה. לשם כך, הוא פועל בניגוד לטבעו הרחום והחומל, ומאשים את אחיו בריגול כביכול:

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב, ז' – ט')

האחים, שנחרדים מהאשמה החמורה,  מצהירים (באופן אירוני) על אחדותם וכנותם:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית מ"ב, י' – י"א)

 יוסף אינו מרפה ומוסיף לדחוק באחים. הלחץ שמפעיל עליהם עובד, ולראשונה מזה עשרים ושתיים שנה, הם נאלצים לפתוח את תיבת הפנדורה ולהישיר מבט לחטא הנורא:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת, וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מ"ב, י"ב – י"ג)

האחים נאלצים להודות בפני יוסף שאחדותם איננה באמת שלמה, שכן אח אחד חסר. 

יוסף מעמיד את האחים בפני מבחן מעשי במטרה לוודא שהם למדו את הלקח והטמיעו את עיקרון הערבות לאח הצעיר. לפיכך, הוא פוקד לאסור אחד מהם עד אשר תוכח חפותם על ידי הבאת בנימין, האח הקטן: 

"בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ… אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם, וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ… " (בראשית מ"ב, ט"ו – כ')

כדי לדעת האם האחים מתעוררים לשיעור הרוחני שנקרה בדרכם, יוסף שותל מרגל ביניהם בזמן שהם במעצר:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ, וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מ"ב, כ"א – כ"ג)

מהשיחה שהאחים מנהלים ביניהם (מבלי לדעת שיש מי שמאזין להם) ניכר שהם מזהים את הקשר שבין החטא מן העבר לצרה שפוקדת אותם בהווה. הם מביעים אשמה וחרטה על שהשליכו את יוסף לבור ולא שעו לתחנוניו.

יוסף מתאמץ להסתיר מהאחים את הכאב והבכי, ואוסר את שמעון:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (בראשית מ"ב, כ"ד)

לאחר ששמעון נאסר, יוסף מצווה למלא את שקי האחים במזון, ושלא בידיעתם הוא משיב להם את כספם:

"וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן" (בראשית מ"ב, כ"ה)

בדרכם חזרה לכנען, האחים נחרדים לגלות שכל כספם הוחזר:

"וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם, וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בראשית מ"ב, כ"ו – כ"ח)

בהגיעם לכנען, האחים מספרים ליעקב את כל אשר ארע להם במצרים, ואת התנאי להוכחת חפותם – הבאתו של בנימין. ברם, יעקב מגיב בסערת רגשות וממאן לתת להם את בנימין:

"וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (בראשית מ"ב, כ"ט – ל"ו)

תגובתו הקשה של יעקב מלמדת שלמרות שחלפו עשרים ושתים שנה הוא לא התאושש ממשבר האמון בבניו ומהאובדן של יוסף.

יעקב אינו משתכנע גם כשראובן, הבן הבכור, מצהיר שחיי שני בניו יהוו ערובה להשבת בנימין:

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ, וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מ"ב, ל"ז – ל"ח)

לאחר תקופה, יעקב, שרואה שהמזון שהבנים הביאו ממצרים אזל, מאיץ בהם לשוב למצרים ולהביא מעט אוכל:

"וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (בראשית מ"ג, א' – ב')

הפעם, יהודה, הבן בעל האישיות הדומיננטית, פונה אל ליבו של יעקב ומבטיח לו שהוא יערוב לבנימין:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג, ח' – ט')

בלית ברירה, למרות חששו הכבד לשלומו של בנימין, יעקב מתרצה:

"וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מ"ג, י"ג – י"ד).

אהובים-יקרים, במצרים איש מטעמו של  יוסף מקבל את פני האחים ומביא אותם אל ביתו של יוסף. האיש מרגיע אותם שכספם הוחזר בזכות ההשגחה העליונה. לאחר מכן הוא מוציא אליהם את שמעון:

"וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף… וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן" (בראשית מ"ג, י"ז – כ"ג)

בעומדו מול אחיו, יוסף משגר להם רמזים אודות זהותו האמיתית:

• מגלה עניין רב בשלום יעקב אביהם ומוודא איתם פעם נוספת שעודנו בחיים:

"וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי, וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוו" (בראשית מ"ג, כ"ז – כ"ח)

• בניגוד למקובל, יוסף מארח את האחים לארוחה בביתו. לתדהמתם הוא מושיב אותם לפי סדר גילם, והם אוכלים ומשתכרים עימו:

"… וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם… וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ… וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (בראשית מ"ג, ל"א – ל"ד)

• יוסף מפגין יחס מיוחד כלפי בנימין – מברך אותו באופן אישי ומעניק לו מנה גדולה פי חמש משל אחיו:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי" (בראשית מ"ג, כ"ט)

"וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" (בראשית מ"ג, ל"ד)

מהכתוב ניכר הקושי של יוסף לכבוש את רגשותיו:

"וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק… " (בראשית מ"ג, ל' – ל"א)

למרות רגישותו הרבה כלפי אחיו, יוסף יודע שמבחן אמת אינו בתאוריה כי אם במעשה. לפיכך הוא מורה למשרתו להחביא את גביע הכסף האישי שלו בשק של בנימין:

"וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (בראשית מ"ד, ב')
בדרכם חזרה לכנען, משרתו של יוסף רודף אחר האחים ומאשימם בגנבת הגביע. לחרדת האחים, הגביע אכן נמצא אצל בנימין:

"וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן, וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מ"ד, י"ב – י"ג)

זו הפעם השלישית שהאחים נצבים מול יוסף. מוכי הלם הם נופלים ארצה בפניו:

"וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (בראשית מ"ד, י"ד)

יוסף מוכיח אותם על גניבת הגביע כביכול, ובכך משגר להם רמז אחרון אודות זהותו האמיתית:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (בראשית מ"ד, ט"ו)

"גביע הכסף" נודע בשמו הנוסף "הגביע המקודש", שכן הכסף הוא הצבע של האהבה העליונה. זאת ועוד, צופן הביטוי "נחש ינחש" מלשון שוכן ה' (העיקרון הזכרי של האלוהות) וגם שכינה (העיקרון הנקבי של האלוהות) – רמז להיותו של יוסף צינור ישיר לאורם של הבורא והשכינה. זוהי תזכורת סמויה לחלומו השני בו השמש והירח משתחווים לו.

יהודה, דובר האחים, מבין שהעוון שמיוחס להם בהווה, למרות חפותם, הוא תשלום על העוון מן העבר. לכן הוא מוותר על הניסיון להצטדק ומקבל בהכנעה גמורה את האשמת השווא של גניבת הגביע:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (בראשית מ"ד, ט"ז)

אלא שיוסף, שמעוניין לבחון את ערבות האחים כלפי האח הצעיר, מניח בפניהם פיתיון – להשאיר את בנימין לעבד ולצאת לחופשי: 

"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מ"ד, י"ז)

הפרשה מסתיימת בשיא הדרמה, בשאלה: האם האחים יעדיפו את טובתם האישית ויפקירו את בנימין או יקריבו עצמם ויערבו לו?

אהובים-יקרים, ירידה רוחנית מביאה לירידה פיזית. האחים שהתנכרו ליוסף, למי שנועד להוות עבורם מקור הזנה רוחני ושער לגאולה, הביאו על עצמם קארמה של רעב ויציאה לגלות. שכן, ללא עֲרֵבוּת יש רְעָבוּת, וללא גְּאֻלָּה יש גָּלוּת!

בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בפסיעה בנתיב האמת.

לו יהי