עדכון אחרון: 6 יוני 2026
אהובים-יקרים, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, אלוהים מצווה על משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ כדי לאסוף מודיעין לקראת כיבושה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (במדבר יג, א-ב)
מכל שבט נשלח נציג, סך הכול שנים עשר מרגלים, באופן זה נשמר האיזון והשוויון בין כל חלקי העם:
"…אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, ב)
הכתוב מדגיש כי לא היה מדובר באנשים מן השורה, אלא במנהיגי השבטים – בעלי מעמד רוחני וחברתי:
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג)
לפני צאתם לדרך, משה נותן למרגלים הנחיות מפורטות – לאסוף מידע מודיעיני על הארץ, תושביה, עריה ותנובתה, וכן להביא מפירותיה:
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר, וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב, וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר יג, יז-כ)
המרגלים, שעושים ככל אשר ציווה אותם משה, שבים לאחר ארבעים ימים:
"וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת, וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן… וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים, לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" (במדבר יג, כא-כה)
בשובם, המרגלים מדברים בשבח הארץ באוזני משה והעם:
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ, וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כו-כז)
אלא שאז עשרה מהמרגלים עושים אחורה פנה ובבת אחת מבטלים את תשבחותיהם – טוענים שטובה של הארץ אינו שווה את הסיכון שבמלחמה עם יושביה, ביניהם עמלק:
"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט)
במילים מעודדות ומחזקות, כלב בן יפונה, אחד משנים עשר המרגלים, מנסה לבלום את זרעי המרד הפושטים בעם כלפי משה:
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל)
אלא שהעשרה מעלים הילוך וקובעים נחרצות שחזון הארץ המובטחת אינו בר-הגשמה:
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (במדבר יג, לא-לב)
העשרה מנמקים את וודאות כישלון החזון בנחיתות הגזע – שכן לעומת ישראל, עמי הארץ ניחנו במבנה גוף גבוה וחסון במיוחד.
בדברם אל העם, הם מכנים את יושבי הארץ "בני הענק" ואת עצמם מדמים לחגבים, ומשוכנעים שכך גם העולם רואה אותם:
"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג)
בטענתם חבויה ביקורת כלפי אלוהים על שהפלה את ישראל במדדים הפיזיים.
וכך, בהשפעת נאום הפחד והתבהלה של עשרת המרגלים קורה הנורא מכל – העם מנאץ את משה ואהרן, ובהמשך ישיר לכך אף את אלוהים:
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, א-ג)
לנוכח הקלות הנוראה שבה העם זונח את החזון ומחליט לשוב למצרים, משה ואהרן חווים שבר עמוק ואובדן עצות:
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד, ד-ה)
מאמצי שני המרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, לנסוך ביטחון בישראל ולהתריע מפני כפירה בחזון ובבורא נהדפים בבוטות:
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים…" (במדבר יד, ו-י)
לנוכח האיום הממשי כלפי כלב ויהושע, אלוהים מתערב ועוצר בעד העם:
"… וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד, י).
אהובים-יקרים, למרות הניסים הגלויים כשיצאו ממצרים ובמסעם במדבר, בני ישראל אינם משכילים להחליף הישענות על כוח פיזי באמון ברוחי:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יד, יא)
בשיאו של השבר המנהיגותי, מסירותו של משה עומדת למבחן רוחני וקיצוני כאשר אלוהים מציג בפניו חלופה – להשמיד במגפת דבר את ישראל ולהציב אותו בראש אומה אחרת גדולה אף יותר:
"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר יד, יב)
אלא שאצילות ליבו של משה היא יוצאת דופן ובלתי נתפסת – למרות כפיות הטובה והנאצות, אין הוא נופל למלכודות האגו של השמחה לאיד והנקם.
ניכר שאהבתו של משה לבני ישראל היא ללא תנאי – בנימוק של דאגה לשמו הטוב של האל, משה מתחנן בפניו לסלוח לעם:
"…וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב… סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (במדבר יד, טו-יט)
אלוהים שועה לתחנוניו של משה וממיר את גזר דין ההשמד בדחיית מועד הגשמת חזון הארץ המובטחת בשלושים ושמונה שנה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ…בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי… וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה…" (במדבר יד, כ-כג, כט, לג-לד)
למעט כלב ויהושע, כל העשרה מתים מיד ממגפה:
"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יד, לז-לח)
צופן מגפה מלשון "פָּגְעָם פֶּה" – מרמז על הקשר הישיר שבין מהות החטא לתוצאתו הטרגית: המרגלים בכוח הדיבור חצצו בין העם להנהגה הארצית – משה ואהרן, ובין העם להנהגה הרוחנית – הקדוש ברוך הוא.
בלשונם קלקלו עשרת המרגלים לעצמם וגרמו לאובדן מעמדם הרוחני וחייהם הגשמיים. לא בכדי שלמה המלך, הלוא הוא אהרון הכהן, קבע והורה:
"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן…" (משלי יח, כא)
משמע, בכוח הדיבור אתם מעצבים את מציאות חייכם כפרטים וכקולקטיב – חורצים את גורלכם לטוב או לרע.
אהובים-יקרים, "בהיעדר בשלות, מתארכת הדרך" – וכך קורה ששלושים ושמונה שנה הדור שיצא ממצרים נע במעגלים במדבר:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה… וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם" (דברים ב, ב-ג, יד)
צופן מִדְבָּר מלשון מְדַבֵּר – מרמז שהמסע במדבר ארבעים שנה, המספר של הטרנספורמציה והלידה מחדש, נועד לעורר את בני ישראל לתקן את הדיבור – להחליף דיבור פחדני ותובעני הנובע מעצמי הנפש הילדי, בדיבור של אהבה ואחריות משותפת הנובע מעצמי הנשמה הבוגר.
אלא שטבע עצמי הנפש הילדי (אישיות האגו) הוא לעשות דווקא – כשנאמר לו לעשות א' הוא עושה ב' ולהיפך.
קודם לכן, בהשפעת עשרת המרגלים, בני ישראל כפרו בחזון הארץ המובטחת ורצו לשוב למצרים. עתה, קבוצה מהעם מחליטה על דעת עצמה לעלות ולכבוש את הארץ:
"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ" (במדבר יד, מ)
מאמצו של משה לעצור בעדם ולמנוע את מפלתם עולה בתוהו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח, אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם, וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר יד, מא-מה)
האגו מטבעו מתנער מאחריות וקורא תיגר על הקשר הישיר שבין המעשה לתוצאה. ההחלטה לכבוש את הארץ בכוחות עצמם וללא שותפות עם הבורא, נבעה מרצון לזרז את הגשמת החזון ולמנוע את עיכובו – עיכוב שנועד להעביר את בני ישראל מסע של חניכה והבשלה.
אהובים-יקרים, בהמשך הפרשה מסופר על מקרה אחר של עבירה ותוצאתה הטרגית – הפעם של אדם יחיד, שלמרות האיסור המפורש יצא לאסוף עצים בשבת:
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר טו, לב)
חטאו חמור משתי בחינות: מבטא שאינו משייך עצמו לעם ישראל, ושהוא מעדיף את מנהגי העולם הישן.
לפיכך, אופי הענישה מבטא את מהות החטא:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (במדבר טו, לה-לו)
הוצאתו מחוץ למחנה מסמלת שפעל מתוך תודעת האגו של הנפרדות, וסקילתו באבנים מסמלת את קיבעונו.
אהובים-יקרים, צופן מציאות מלשון "מוצא אותי" – מרמז שהמציאות היא השתקפות שלכם, כלומר של תודעתכם.
הגיע הזמן לשחרר את האשליה שלפיה החומר הוא המקור לביטחון ולעוצמה אישית ולאומית.
הלוא החומר מקורו מהרוח – כפי שנרמז בצופן חומר בהיפוך אותיות מרוח.
על כן, "חמור מי שעובד את החומר"!
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בשיבה לכור מחצבתכם שברוח.
לו יהי