עריכה חדשה : 20 יולי 2026
אהובים-יקרים, לראשונה בתולדות האנושות, בהוראת ה', מייסד משה מנגנון של שופטים ושוטרים כדי שיעשו משפט צדק ויאכפו את החוק והסדר:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח)
על רקע אנושות עתיקה שבה "החזק שולט" ו"איש הישר בעיניו יעשה", התורה מתריעה מפני הטיית המשפט ומפני לקיחת שוחד:
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)
המסר הוא חד כתער – הצידוק המוסרי היחיד לקיומו של עם ישראל הוא בכינון חברה שוחרת צדק ומשפט:
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, כ)
משמע, האויב הפנימי בדמות שחיתות והסתאבות מוסרית הוא הסכנה הגדולה ביותר.
ועוד, כדי למנוע את נטילת החוק לידיים ולגדוע את מעגל נקמות הדם שרווח בעולם העתיק, מצווה ה' להקים ערי מקלט:
"עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ… וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" (דברים יט, ז,י)
מכאן שתורת משה מהווה נקודת מפנה בתולדות האנושות, ויש לראות בדמוקרטיה המודרנית התפתחות טבעית של מערכת המוסר, החוקים והמצוות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני.
אהובים-יקרים, "שביל הזהב" לריפויה ולשגשוגה של החברה הישראלית הוא הדרך המאגדת יהדות ומורשת יחד עם ערכי הדמוקרטיה.
ליהדות ולדמוקרטיה מכנה מהותי משותף – העיקרון שלפיו לכל בני ובנות האדם זכות שווה להרגיש בטוחים ואהובים.
צו שעה זו של ימות המשיח ומעברי העידנים הוא ריפוי השסע והמחנאות בחברה הישראלית – בין ימין לשמאל, חרדים לחילונים, מזרחים לאשכנזים.
פצע לאומי זה נושן הוא, ושורשו בזמן שהמלוכה התפצלה לשתיים – ממלכת ישראל, שמנתה עשרה שבטים, וממלכת יהודה, שמנתה שני שבטים (יהודה ובנימין).
אהובים-יקרים, כדי לאחות את הקרע הפנימי, חיוני להפנים שכל בני האדם שווים בפני החוק ובפני האל.
אף אדם, יהא מעמדו אשר יהא, אינו מעל אחרים, ועל כן פולחן אישיות וסגידה למנהיג בשר ודם הם מנוגדים לתורה ולערכי היהדות.
התורה אוסרת על אורח חיים נהנתני וראוותני וקובעת סטנדרטים להגבלת דרגות החופש והסמכויות של מי שנמצא בראש ההנהגה:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי… רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, יד, טז-יז, כ)
ברם, המלך אחאב ואשתו הצידונית איזבל נודעו בנהנתנות חסרת גבולות – חיי מלכים לא השביעו אותם, והם חמדו את כרם נבות היזרעאלי.
לאחר שנבות סירב למכור את כרמו, אחאב שוכב במיטתו ומסרב לאכול:
"וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם" (מלכים א כא, ד)
משנודע על כך לאיזבל, היא מבטיחה לאחאב לטפל בעניין באופן אישי ולתת לו את כרם נבות:
"וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם, וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (מלכים א כא, ה-ז)
על פי תפיסתם המעוותת של אחאב ואיזבל, מלוכה = להיות מעל החוק – היתר לעשוק ואף לרצוח.
וכך בשמו של המלך אחאב, נותנת אשתו איזבל הוראה לביים משפט – להביא שני עדי שקר שיעלילו על נבות שהוא כביכול קילל את ה' ואת המלך, עבירה שעונשה מוות:
"וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת, וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (מלכים א כא, ח-י)
למרבה הזוועה, זקני ונכבדי העיר מצייתים ציות עיוור ושמים ידם במעל:
"וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת" (מלכים א כא, יא-יג)
לאחר שהתוכנית הזדונית יוצאת אל הפועל ונבות מוצא להורג, יורש אחאב את הכרם:
"וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת, וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת, וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא, יד-טז)
לאור הניצול הנורא של כס המלוכה וכניעתם של "שומרי הסף", ה' שולח את אליהו הנביא למסור לאחאב את דברי התוכחה – "הרצחת וגם ירשת":
"וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר, קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ, וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ…" (מלכים א כא, יז-יט)
בנוסף, ה' מצווה על אליהו הנביא לנבא לאחאב שהוא צפוי למות בדרך מבזה – הכלבים ילקקו את דמו כפי שקרה לנבות:
"…וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א כא, יט)
משום שתאבי הכוח רודפים אחר גינוני כבוד וחנופה, אין הם מבחינים בין "אוהב" לבין "אויב" – וכך, בעזות מצח וללא שמץ בושה, מכנה אחאב את אליהו הנביא "אויבי":
"וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי…" (מלכים א כא, כ)
למרות ההשמצה הנוראה, אליהו הנביא אינו נסוג ומעביר את דברי התוכחה ואת נבואת החורבן בשלמותם:
"…וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א כא, כ-כב)
אליהו מנבא באוזני אחאב שגם על איזבל נגזר למות בדרך מבזה:
"וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל, הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם" (מלכים א כא, כג-כד)
"מצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב) – הכתוב מדגיש כיצד 'הזוג המלכותי', אחאב ואיזבל, הגביר את הרע זה אצל זו, ולא את הטוב:
"רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא, כה)
לפני רצח נבות, הכתוב מתאר כיצד הדביק אחאב לאליהו הנביא תוויות של "בוגד" ושל "עוכר ישראל" מפני שסירב להחריש ושלא סר למרותו:
"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מלכים א יח, יז-יח)
ולא זו בלבד, אלא שלאחר שאחאב מדווח לאיזבל שאליהו הנביא הרג את ארבע מאות וחמישים מנביאי הבעל בהר הכרמל, היא שולחת להורגו והוא נאלץ להימלט על נפשו:
"וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב, וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם, וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ…" (מלכים א יט, א-ג)
הפעם, לאחר פרשת נבות, כאשר אחאב שומע מפי אליהו הנביא את נבואת החורבן, הוא נמלא פחד וגוזר על עצמו תענית:
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט" (מלכים א כא, כז)
לאור זאת, ה' דוחה את חורבן בית אחאב לימי בנו:
"וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר, הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מלכים א כא, כח-כט)
לימים, הכתוב מתאר את התממשות הנבואה של אליהו הנביא – הכלבים לקקו את דם אחאב לאחר שמת במלחמה נגד ארם:
"וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי, וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב… וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן, וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֵּר" (מלכים א כב, לד-לה, לז-לח)
והכלבים אכלו את גופה של איזבל, לאחר שנזרקה מהחלון ונרמסה תחת הסוסים:
"וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן… וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים, וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה, וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא, וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם, וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר יְהוָה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל" (מלכים ב ט, ל, לב-לו).
אהובים-יקרים, למרות ההישגים הצבאיים שנחל אחאב בימי מלכותו, הנהנתנות והחמדנות שלו ושל אשתו איזבל הביאו לחורבנם.
חורבן בית אחאב סימן את תחילת דעיכת ממלכת ישראל ואת ערעור יסודותיה הריבוניים, שכן הנהגה כוחנית מטביעה את הספינה כולה.
"השיעור הקארמתי חוזר על עצמו עד שנלמד" – ברצוננו לפקוח את עיניכם לכך שהשיעור הלאומי מימי מלכות אחאב ואיזבל מבקש עתה את השלמתו.
בזמן הזה של ימות המשיח ומעברי העידנים, נקראים אתם להשיל הערצה ילדותית כלפי נבחרי ציבור. מנהיג הלוקה בזחיחות הדעת ובנפיחות האגו מפריד את עצמו מהבריות וכל שכן מהבורא. לפיכך יש להראות את הדלת החוצה למנהיגים נהנתנים שהופכים את העם לנתיניהם ומקדשים פולחן אישיות סביבם.
מנהיגים ומנהיגות יש לבחור על פי טבעם הפנימי ואמות המידה המוסריות שלהם, לא על פי ההגדרה הדתית שלהם (חרדי/דתי/מסורתי/חילוני) או השקפתם הפוליטית (ימני/שמאלני).
בתפקידי מפתח יש להציב אנשים ונשים ישרים והגונים, שלנגד עיניהם עומדת טובת כלל חלקי החברה הישראלית.
הנכון הוא להצביע למי שפועלים כדי לאחד את העם ומפגינים יחס של כבוד כלפי רשויות הביטחון, המשפט והאכיפה. הנכון הוא לבחור באנשי עשייה ולא בברברנים רברבנים.
אהובים-יקרים, "עם אחד, לב אחד, גוף אחד!" – חובה לשים סוף למאבקים הפנימיים ולפעול במרץ לליכוד השורות.
המבחן הרוחני של עם הסגולה הוא לסגל את הראייה האחדותית, ולהבין שכל חלקי החברה הישראלית נחוצים למען ביטחונו וצמיחתו של הגוף הלאומי.
אין להשאיר אף קבוצה בחוץ, שכן רק צעידה בדרך השותפות והאחדות תאפשר להשתקם מאסון השביעי באוקטובר ולבנות ישראל חזקה ומשגשגת בכל המישורים.
אכן תמיד יש לאן להתקדם ואת מה לשפר, אך שינויים (במערכת המשפט) אין לעשות בחטף ובאופן חד-צדדי.
כשם שבגוף שתי הרגליים, הימנית והשמאלית, נחוצות במידה שווה – כך גם במישור הלאומי. לפיכך, יש לבחון כל נושא לעומק ולהגיע להסכמה רחבה ככל האפשר.
כך תוכלו לגלות את יופיו של השלם – שנים עשר השבטים, ובוא יבוא חזון אחרית הימים:
"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה" (תהילים קכב, ג-ד).
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בחיבור למצפן הלב.
לו יהי
ביבליוגרפיה
משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה ב'