עריכה חדשה: 6 ינואר 2026
אהובים-יקרים, ברצוננו לבאר את הפסוק הראשון בפרשת "בא", הנוגע לסוגיית חופש הבחירה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א)
לשון הכתוב: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", מרמזת שהבורא מכבד ואינו מתערב ברצון החופשי של פרעה ועבדיו – צופן הכבדתי מלשון כיבדתי.
עם זאת, המשכו של הפסוק – "למען שתי אותתי אלה בקרבו" – מציג את המשוואה השלמה והמאוזנת: לאורך זמן, סטייה מהדרך מפעילה שעונים מעוררים להתיישר בחזרה, שהרי היקום מדבר בסימנים, אותות ומופתים.
לכל שלב בהתפתחות, האישית והקולקטיבית, מוגדר "אשראי קוסמי". כלומר, טווח זמן להתעוררות ועשיית חשבון נפש, תיקון ושינוי הדרך. ככל שהשינה עמוקה ומתמשכת, השעונים המעוררים כואבים יותר. שכן, מה שלא נלמד בדרך האהבה וההבנה, נלמד בדרך הכאב והקושי.
לפיכך, את פרעה ואת עמו, הממאנים להתעורר, פוקדות מכות נוספות:
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ" (שמות י, ג-ד)
צופן פרעה מלשון עורף ה' – מרמז שעיקשותו מביאה לשקיעתו. המעגל הקרוב לפרעה מסתפק בהזהרתו, אך אינו פועל באופן ממשי להדחתו:
"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, ז)
פרעה, שקורא שוב למשה ולאהרן, ממשיך במיקוח – מציב תנאי שרק הגברים ילכו:
"וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם… לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים…" (שמות י, ח-יא)
ללא בושה, פרעה מתנהג בחוסר כבוד משווע כלפי שליחי ה' – משה ואהרן:
"…וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמות י, יא)
הקיבעון של המלך מביא לאסון – כתוצאה מקשיות העורף של פרעה, פוקדות את מצרים מכות נוספות:
- מכת ארבה
צופן ארבה מלשון ארב (מארב) ה', וגם רב (ריב) ה' – משמע, המכה השמינית נועדה לעורר את המצרים לרדיפה ולבריונות של פרעה כלפי שליחי ה', משה ואהרן:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם… לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן, וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ… וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י, יג-טו)
פרעה, המשועבד ליצריו ואסיר תאוותיו, מתהפך שוב ושוב:
"וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם, וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה, וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם, וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י, טז-כ).
- מכת חושך
במכה התשיעית, במשך שלושה ימים, פקדה אפלה מוחלטת את מגורי המצרים. החושך נועד לשקף לעם המצרי את היותו שבוי בתודעה החשוכה של יחסי שולט-נשלט:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו… וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כב-כג)
אף לאחר תשע המכות, פרעה אינו מרפה ומציב תנאי חדש – השארת הצאן והבקר. כיוון שהוא חושד שהכוונה האמיתית היא בריחה, הוא מעוניין בערבון לכך שבני ישראל ישובו למצרים:
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י, כד)
פרעה, שרואה שאפילו לתנאי האחרון משה מסרב, מגרשו ומאיים להורגו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנו… וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (שמות י, כה-כט)
בעוד שפרעה הולך ונחלש, מעמדו של משה בקרב עבדי פרעה והעם המצרי מתחזק:
"…גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמות יא, ג).
אהובים-יקרים, לקראת המכה העשירית, מכת בכורות, אלוהים מצווה לערוך הכנות מיוחדות. יש לשחוט שה שהושם במשמרת ארבעה ימים (מהעשירי ועד הארבעה עשר בחודש ניסן), מדמו למרוח על המזוזות ועל המשקוף, ואת בשרו לאכול צלוי על האש עם מצות ומרור:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה… בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶש הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם, וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה… וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, א-ג, ו-ח, יא-יג)
ברצוננו לבאר את המהות הפנימית-הרוחנית של קורבן הפסח:
- "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" –
המספר אחד מסמלאחדות והובלה – מרמז שתפקידו הרוחני של עם ישראל לאחד בין שמיים לארץ באמצעות הנחלת חוקי המוסר והאמת של האור, בתמצית עשרת הדיברות. בדרך זו, להוביל את חניכת והתעלות האנושות.
- "בעשור לחודש" –
צופן עֶשֶׂר בסיכול אותיות שַׁעַר – מרמז שתכלית יציאת מצרים היא להוות שער לגאולת האנושות. במעמד הר סיני הונחו הזרעים לכינון אנושות חדשה המושתתת על שוויון ואחווה, לא עוד עיקרון "החזק שולט" ואיש הישר בעיניו יעשה.
- "וייקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" –
השה מסמל את הנשמה העליונה המכונה בתורת החסידות "הנפש האלוקית". דמו של השה מסמל את הנפש (האגו) המכונה בתורת החסידות "הנפש הבהמית". משמע, צליית השה על האש (שריפת הדם) נועדה לעורר את בני ישראל להתמיר את תודעת האגו בתודעת הנשמה.
- "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה" –
המספר ארבע עשרה מסמל שבועה הדדית, שכן הוא כפולה של המספר שבע מלשון שבועה. מובלע כאן רמז לברית שבין ישראל לבורא – ה' נשבע להושיע את בני ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת, ובני ישראל נשבעו להאמין בה' וללכת בדרכיו. בדרך זו, להפיץ את תורת האור לכלל אומות העולם.
- "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים" –
צופן משקוף מלשון מָשׁ (שפירושו זז) קוֹף – מרמז שמריחת הדם על המשקוף נועדה לעורר את בני ישראל להזיז הצידה את ה"עצמי החייתי" ולהעביר את שרביט ההובלה ל"עצמי הרוחני". יישור "עצמי העור" ל"עצמי האור" מרחיק ממוות רוחני וגשמי, כפי שנרמז בצופן מזוזות מלשון זוז מוות.
אהובים-יקרים, מלבד קורבן הפסח, אלוהים מצווה על אכילת מצות במשך שבעה ימים – מארבעה עשר ועד עשרים ואחד בניסן:
"בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב" (שמות יב, יח)
ברצוננו להאיר את הצפנים החבויים בפסוק:
- צופן מצות בסיכול אותיות צומת – במובן של "צומת דרכים" שמשמעותה נקודת מפנה והכרעה גורלית.
- המספר עשרים ואחדמורכב מהמספרים שתיים ואחד, לפיכך הוא מסמל את המעברמתודעת הנפרדות (המספר 2) אל תודעת האחדות (המספר 1).
מכאן שאכילת המצה במועדים הנקובים לעיל נועדה לעורר אצל בני ישראל תפנית תודעתית – מעבר מתודעת האגו של הנפרדות אל תודעת הנשמה של האחדות.
אהובים-יקרים, לאחר השלמת ההכנות שבני ישראל נצטוו בהן, פוקדת את מצרים מכת בכורות שבה הומתו בכורות האדם והבהמה:
"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, כט-ל)
הבכור הוא הצאצא הראשון, מרמז שהמכה העשירית נועדה להעיר את המצרים לכך שאלוהים הוא ראשית כול – מקור כל היש.
אלא שבניגוד לפרשנות המקובלת, אף לאחר שהומתו בכורי מצרים, לרבות יורש העצר, אין פרעה משלח את בני ישראל ועמו נותר עיוור וצייתן.
הקושי לעכל אמת מזעזעת ומחפירה זו, הביא לכך שברבות הימים, היא הושמטה מהכתובים ונשכחה מהלב ומהתודעה הקולקטיבים.
בהלימה לחוקיות הזמן הזה של "הרמת הווילון בסוף המחזה", ברצוננו לחשוף מידע מהאקאשה (הספרייה הקוסמית) ולהאיר את שתי המכות הנסתרות – המכה האחת עשרה והמכה השתיים עשרה, שלאחריהן פרעה, סוף סוף, משלח את בני ישראל:
- מכת סופה
הכוונה לסופה גדולה ועוצמתית (ביחס לסופות הטורנדו וההוריקן בימיכם) שהמיטה הרס וחורבן רב. ישנו רצף הגיוני בין המכה העשירית למכה האחת עשרה: מכת בכורות נועדה לעורר את המצרים לכך שאלוהים הוא המקור שממנו הכול נוצר, ומכת סופה, מלשון סוף ה', נועדה לעורר אותם לכך שאלוהים הוא גם תכלית הכול – היעד הסופי שאליו הכול שב:
"כֹּה אָמַר יְהוָה… אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן…" (ישעיהו מד, ו)
- מכת אש
במכה השתיים עשרה, שלאחריה פרעה משלח את בני ישראל, מצרים כותרה במעגלי אש שהואצלו מהעליונים על ידי "מלאכי השרף". שוו בנפשכם את גודל האימה שאחזה בפרעה ובעמו – מצב שבו אין נכנס ואין יוצא ממצרים.
אהובים-יקרים, למרבה הדאבון, העם המצרי, כוהניו וחרטומיו לא שעו לשעונים המעוררים (שתיים עשרה המכות). ברם, גרעין קטן של אנשים ממוצא אתני מעורב הצטרף אל משה ביציאת מצרים:
"וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם…" (שמות יב, לא, לז-לח)
לאחר ארבע מאות שלושים שנה בא הקץ לגלות מצרים:
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מ-מא)
אם כן, נשאלת השאלה – מה הייתה התכלית העליונה של עבדות בני ישראל במצרים והרלוונטיות שלה להיום?
אהובים-יקרים, עבדות בני ישראל במצרים נועדה לעורר בעם הנבחר, שתפקידו להוביל את חניכת האנושות, חמלה ואכפתיות כלפי מי שאיננו יהודי.
הניצול וההשפלה שספגתם בחייכם הקודמים, עת שהייתם גרים במצרים, נועדו לפתוח את ליבכם להושטת יד לבני המיעוטים החיים בקרבכם. שכן, כל בני האדם הם ברואי האל וזכאים במידה שווה לחיות בכבוד ובביטחון.
פעמיים התורה מצווה מפורשות לאהוב את הגר ולהעניק לו מעמד שווה, זאת לאור הכאב והטראומה הלאומית שחוויתם במצרים:
"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לד)
"וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יט)
משמע, אזרחי ואזרחיות ישראל מצווים להישמר מפני עליונות וגזענות, ולהפגין כבוד ורגישות כלפי לא יהודים.
"הקורבן שהופך לתוקפן" – למרבה הצער, אצל חלקים בחברה הישראלית השתרש רגש נחיתות מאותו גלגול שלהם כעבדים במצרים. כיום, בהיותם יהודים ריבוניים בארץ הקודש, רגש הנחיתות מלבה אצלם צורך להתנשא מעל בני מיעוטים אזרחי המדינה.
ברצוננו להסב את תשומת ליבכם אל שני אירועים שהתרחשו בדצמבר 2025: הראשון, קמפיין של דה לגיטימציה לייצוג ערביי ישראל בכנסת (המונים כעשרים אחוז מכלל אזרחי המדינה). השני, הטבח באוסטרליה (14 דצמבר 2025) במהלך חגיגת נר ראשון של חנוכה שגבה חמשה עשר קורבנות ופצע עשרות.
סמיכות האירועים מצמררת ונועדה להיות לכם תמרור אזהרה, שכן השנאה והדמוניזציה כלפי המפלגות הערביות ותיוגן הגורף כ"אחים המוסלמים" היא כפירה באלוהים ובתורת משה. למעשה מדובר ב"אנטישמיות הפוכה" – שנאה לא מובחנת כלפי כל מי שאינו בן הלאום והדת שלכם.
מעשהו ההרואי של אחמד אל אחמד, אוסטרלי ממוצא סורי, שזינק לעבר אחד המחבלים וחטף ממנו את נשקו הוא קריאת השכמה. התערבותו, שהצילה חיי רבים, מעידה על כך שכל בני האדם – יהודים, נוצרים וערבים – הם ממקור אחד. לאחר שבעצמו נורה מהמחבל השני ועבר ניתוח, אחמד סיפר בראיון שחש דחף פנימי וקריאה נשמתית לעצור את הירי, אפילו שיעד הפיגוע היה קהל זר.
דעו כי הביטחון והשקט, הצמיחה והשגשוג של מדינת ישראל מותנים בעקירת "פרעה הפנימי" מתוככם – ניקוי כל מה שאינו בקו ישר עם אור הבורא של האהבה והאחדות, כפי שנרמז בצופן שמכם ישראל מלשון יָשָׁר – אֵל!
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בלב רואה.
לו יהי