צופן פרשת וָאֵרָא: ימות המשיח והשלמת הגאולה בראשי תיבות – יְהֹוָה

עריכה חדשה: 6 ינואר 2026

אהובים-יקרים, תחילת הפרשה מתארת את התגלות ה' למשה, לראשונה בשם המפורש – יהוה:   

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה" (שמות ו, ב)

ה' מציין בפני משה, שעד כה נגלה לשלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, בשם אחר – אל שדי:

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג)

"פנים רבות לאלוהים" – כל שם מבטא פן אחר וכוח רוחני מסוים:

• צופן שַׁדַּי מלשון יֵשׁ יָד – מבטא את הכוח המגן והשומר של ה'. הבורא מבטיח לשלושת האבות שמירה והגנה, משום היותם חלוצים ומוחרגים בעולם העתיק שהיה שטוף עובדי אלילים.

• צופן אהיה מכיל צמד מילים: היה (זמן עבר), יהיה (זמן עתיד) – מבטא את הפן הנצחי של ה'. משמע, האל שנגלה בעבר לשלושת האבות, עתיד להושיע את בני ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת.

• צופן יְהֹוָה בסיכול אותיות הֲוָיָה – מבטא את הכוח המחיה והמוליד, היוצר והבורא של ה'. שכן, תכלית גאולת בני ישראל ממצרים הייתה ליילד אומה שוחרת שלום ואחווה, צדק ומשפט. עשרת הדיברות, שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני, הניחו את הזרעים להתהוות אנושות חדשה.

אהובים-יקרים, בעקבות החרפת תנאי העבודה, אלוהים מורה למשה להעביר מסר שירומם את רוח העם –  לומר להם שהבורא נחוש להוציאם ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת, כפי שנשבע לשלושת האבות:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב…" (שמות ו, ו, ח)

ברם, בני ישראל, שקודם לכן היו חדורים אמונה והשתחוו בפני משה ואהרן, כעת אינם פנויים לשמוע את דבר ה'. וכך העם, ששקוע בהישרדות קיומית, אינו מאמין עוד שהחזון בר מימוש:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט)

צופן חזון בסיכול אותיות זנח – מרמז שהדרך אל החזון מעמידה למבחן את הסבלנות ואורך הרוח, הנחישות וההתמדה.

כמו בדורו של משה, גם היום – היבטי נפש של ספק וחוסר אמון, קוצר רוח והיעדר סבלנות, גורמים לכם לזנוח את חזון הנשמה ולהחמיץ את מימוש הייעוד הגבוה.

אהובים-יקרים, אף כי תמיכת העם במשה ובאהרן התרופפה, אלוהים מצווה עליהם שלא לסגת ולהמשיך בתוכנית המקורית – להתייצב בשנית בפני פרעה ולדרוש ממנו לשלוח את בני ישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה… וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יב-יג)

אלוהים מכין את משה ואהרן לקראת המהמורות שבדרך – לכך שפרעה יקשה את לבו ולא ישמע אליהם. לפיכך, יהיה צורך בהתערבות עליונה ישירה, באמצעות מכות:

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ז, ג-ד)

צופן אקשה צליל הגייה חש ה' – כלומר, אלוהים חש ויודע את אשר מתחולל בנפשו של פרעה. משמע, אין מדובר בהתערבות בחופש הבחירה של פרעה, כפי שמקובל לפרש על דרך הפשט.

משה, בן השמונים שנה, ואהרן, בן השמונים ושלוש שנה, מתעלים מעל הפחדים ועושים את אשר ציווה אותם ה':

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ, וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז, ו-ז)

לפני המכות, אלוהים מורה למשה ולאהרן, להציג בפני פרעה סימן מוחשי לכך שהם שליחי ה' – להפוך את המטה לתנין:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (שמות ז, ח-ט)

פרעה, שרואה את המופת שעשו משה ואהרן, מכנס את חרטומיו ומכשפיו שגם הם הופכים את מטותיהם לתנינים:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם…" (שמות ז, י-יב)

ואולם, מטה אהרן בולע את מטות חרטומי פרעה – סימן מובהק לכך ש"מעט אור מגרש הרבה חושך":

"…וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, יב)

למרות שמטה אהרן גבר על מטות החרטומים, פרעה אינו שומע למשה ולאהרן:

 "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שמות ז, יג).

אהובים-יקרים, על פי הוראות הבורא, משה ואהרן מחוללים שורה של אותות ומופתים הידועים כ"מכות מצרים". למעשה, מדובר בקריאות השכמה לעם המצרי, לכוהניו ולחרטומיו, להדיח מהשלטון את המלך תאב הכוח, ולנקות מתוכם את שרירות הלב ואת ניצול המעמד.

צופן עונשים בסיכול אותיות שעונים – כלומר, שעונים מעוררים. לפיכך, בשמות המכות חבויות משמעויות רוחניות עמוקות:

• מכת דם

צופן מי היאור מלשון מי יֵעוֹר? – משמע, קריאה להתעוררות רוחנית. היאור, שהיווה מקור של חיים, הפך לדם המסמל את עצמי הנפש (האגו). הסירחון שעלה מהיאור רמז לכך שהמצרים סרחו מדרך הישר:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז, כ-כא)

ברם, פרעה מתנכר למצוקה של בני עמו ואינו חס עליהם:

"וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר" (שמות ז, כג-כד).

• מכת צפרדע

צופן צפרדע מלשון דַּע צוֹפָר – משמע, אות אזהרה נוסף למצרים למען יתעשתו ויסירו מעליהם את המנהיג המגלומני והאפל:

"וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ח, ב)

במכה השנייה, פרעה מפציר במשה ובאהרן להתפלל להסרת המגפה תוך שמבטיח לשלוח את בני ישראל:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה" (שמות ח, ד)

אלא שעם הסרת המגפה, פרעה חוזר בו מהבטחתו וממאן לשלוח את בני ישראל:

"וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת… וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שמות ח, ט, יא).

• מכת כינים

צופן כִנִּים מלשון כי נָם שמובנו ישן – משמע, המכות ממשיכות לפקוד את המצרים בגלל היותם נמים תודעתית וישנים רוחנית:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ח, יג)

במכה השלישית, כוהני וחרטומי מצרים מתעוררים חלקית – הם מפצירים בפרעה לשלוח את בני ישראל, אך נמנעים מלהציב לו מראת אמת וגבול ממשי, הכוונה להדיחו מהמלוכה:

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שמות ח, טו).

• מכת ערוב  

צופן ערוב בהיפוך אותיות עוֹרֵב. העורב הוא ציפור גדולה ושחורה בעלת קול צורמני, שטורפת גוזלים של ציפורים אחרות. לכן, העורב מסמל את עצמי הנפש, הלוא הוא אישיות האגו. מכאן, שמכת הערוב נועדה לעורר את המצרים לכך שפרעה, שמונע משיקולים אנוכיים, מוכן להפקיר גורל של עם שלם:

"וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב" (שמות ח, כ)

במכה הרביעית, משה מזהיר את פרעה לבל יוסיף להוליך שולל. ואולם עם הסרת המגפה, פרעה חוזר בו מהבטחתו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה, וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה, וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד, וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (שמות ח, כה-כח).

• מכת דֶּבֶר

צופן דֶּבֶר צליל הגייה דִּבֵּר – משמע, המכה החמישית נועדה לעורר את המצרים לכך שהדיבור של פרעה הוא צבוע ונכלולי. אופיו הזדוני נרמז בשמו – פרעה מלשון פֶּה רָע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם, הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט, א-ג) 

אף העובדה שהדבר היכה רק את מקנה מצרים, אך לא את מקנה ישראל, אינה גורמת לפרעה להתעשת, והוא מתבצר בסירובו:

"וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר… וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (שמות ט, ד, ז). 

• מכת שְׁחִין

צופן שְׁחִין בהיפוך אותיות נָחָשׁ (הנחש הנע בפתלתלות מסמל את ערמומיות הנפש/האגו) – משמע, המכה השישית נועדה להעיר את המצרים לעורמה של מלכם:

"וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם" (שמות ט, י-יא)

אף לאחר המכה השישית, פרעה ממאן לשלוח את בני ישראל:

"וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה" (שמות ט, יב)

לשון הכתוב: "ויחזק יהוה את לב פרעה", מלמד שאלוהים, שהוא מעבר לזמן ומקום, צופה מראש את בחירות האדם, כפי שנרמז בצופן המילה ויחזק מלשון ויחזה.

• מכת ברד

הברד יוצא הדופן, שלווה בקולות רועמים והתלקחות אש, ביטא את זעם ההיררכיות העליונות על כך שהמצרים, בקיבעונם, מצייתים למלך שקרי וכוחני:

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה… וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי… רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמות ט, כג-כד, כו)

לרגע אחד נדמה היה שפרעה מתעורר רוחנית ומכה על חטא, בהצהירו שאלוהי ישראל הוא אלוהי האמת:

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד" (שמות ט, כז-כח)

אלא שעם עצירת הברד, פרעה מתהפך שוב:

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה" (שמות ט, לד-לה)

למרבה הזעזוע, במקום שיתעוררו, המעגל הקרוב 'נדבק' בקשיות העורף ואטימות הלב של מלכם. עבדי פרעה אינם משכילים להשתחרר מהצייתנות ומהסגידה אליו.

אהובים-יקרים, אל לכם לשגות באשליה כי אתם טובים לאין שיעור מן המצרים. שכן, במהות הדברים מדובר בשיעור משותף.

אזרחי ואזרחיות ישראל נקראים להבחין בין מנהיג אמת למנהיג שקר, ולנקות מתוכם עליונות ושררה.

יש לדעת כי הערצה וסגידה למנהיג בשר ודם היא ילדותית ביסודה, ומהווה כפירה בקדוש ברוך הוא, יוצר כל ברוא ובריה.

הוד קדושתו משה רבנו, המנהיג הדגול ביותר בתולדות האנושות, סלד מגינוני כבוד והוקיע כל שמץ של הערצה כלפיו. השירות המסור לבורא ולעם ישראל תמיד עמד לנגד עיניו, לא הרצון להיכתב בדפי ההיסטוריה.

אהובים-יקרים, בימים אלה, המכונים "ימות המשיח", נכתב הפרק האחרון בעידן שמסתיים.

בני ובנות ישראל נקראים להשלים את החניכה שהחלה בדורו של משה –  דהיינו, לצאת ממצרים רוחנית-תודעתית, לא רק פיזית!

ניתן, ואף רצוי, לסיים את מערך שיעורי הנשמה ומסכת הקארמה במחזור חיים זה. לשם כך, חיוני להציב במקום הראשון את ההתפתחות הרוחנית. בלשון מעשית, לעבור ריפוי וחניכה אצל מורה רוח של אמת. זוהי הדרך היחידה להשיג את הגאולה האישית ולהחיש את הגאולה הקולקטיבית, כפי שנרמז בצופן יְהֹוָה – ראשי תיבות של: ימות המשיח והשלמת הגאולה!

בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בלב שָׂשׂ.

לו יהי