עדכון אחרון : 14 אוקטובר 2026
אהובים-יקרים, בפרשת "וירא", בתחילת הפסוק הראשון, מתואר בקצרה שאלוהים התגלה לאברהם:
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא…" (בראשית יח, א)
בהמשך הפסוק מצוין שאברהם ישב בפתח האוהל במזג האוויר החם:
"…וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א)
מסמיכות האירועים ומהמעבר החד ביניהם ניתן ללמוד שהם קשורים זה לזה – כלומר, מבעוד מועד אלוהים התגלה לאברהם ובישר לו שמצפה לו ביקור יוצא דופן.
לכן, אברהם ישב דרוך בפתח האוהל, וכשהבחין בשלושת השליחים, רץ לקראתם והשתחווה:
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב)
לכאורה, אברהם הציע לשליחים אירוח צנוע – מעט מים ופת לחם:
"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיך אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶםָ…" (בראשית יח, ג-ה)
אולם בפועל, הכתוב מתאר כיצד אברהם שירת את השליחים בחריצות וברוחב לב:
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי… לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב… וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ו-ח)
צופן"עומד" בהיפוך אותיות "מודע" – מרמז שאברהם היה מודע לחשיבות המעמד והמתין לשמוע את דברי השליחים כדי לגלות את משמעות הביקור המסתורי.
אהובים-יקרים, בהדרגה התבהר לאברהם שלביקור השליחים יש יותר מסיבה אחת.
ראשית, השליחים בישרו לו על הבן שעתיד להיוולד לשרה:
"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ…" (בראשית יח, י)
אלא שלשמע הבשורה צחקה שרה, ואלוהים גינה את תגובתה:
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית יח, יב-יד)
אומנם, בפרשה הקודמת "לך לך", הופיע תיאור דומה – גם אברהם צחק כשהתבשר על הבן שעתיד להיוולד לשרה:
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז)
ברם, התעמקות בלשון הכתוב מלמדת מדוע אלוהים גינה את צחוקה של שרה, אך לא את צחוקו של אברהם, שכן מדובר בשני סוגי צחוק שונים במהותם:
• "וייפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו" – הצחוק של אברהם הוא צחוק שמח הנובע מהלב.
• "ותצחק שרה בקרבה" – צופן "בקרבה" מלשון "קַר בָּהּ" (קרירות), וגם "ביקרה" (ביקורת). כלומר, הצחוק של שרה הוא צחוק ציני וספקני, מהול בביקורת סמויה על התוכנית האלוהית להעניק לה ולאברהם בן לעת זקנתם.
במקום להודות על הנס הגלוי והחסד האלוהי, שרה עסוקה בתדמית שלה בעיני הסביבה וחוששת להיות מושא ללעג משום שילדה לעת זקנתה.
יש לדעת כי רוחניות אמיתית נבחנת בנכונות להודות מייד בטעות. ואולם, שרה מכחישה כי צחקה:
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח, טו)
שרה נופלת לאשליה (תודעת הנפרדות של האגו), שלפיה מחשבותיו של האדם והרהורי ליבו נסתרים מאלוהים.
אהובים-יקרים, מטרה נוספת של הביקור המסתורי הייתה ליידע את אברהם בנוגע לתוכנית האלוהית להחריב את סדום ועמורה:
"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם… וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, טז, כ)
הכתוב מבהיר כי בזכות העובדה שאברהם הציב את מלאכת החינוך בעדיפות עליונה, הוא זכה למעמד מיוחד של "שותף אמת" אצל הבורא:
"וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה…כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (בראשית יח, יז, יט)
טמון כאן לקח אוניברסלי חשוב – לעולם, הסדר הנכון הוא: הוראת חוקי האמת של האור למשפחה הביולוגית (הורים ואחים) ולמשפחה הגרעינית (בני זוג וילדים) קודמת לעשייה למען הקהילה. זאת משום שחניכתם של קרובי המשפחה היא האתגר הגדול מכול, שכן היא כרוכה במאמץ יומיומי ובהתעלות מעל הצורך לרצותם.
למרבה הדאבון, בימים אלה, מרביתם של מורי הרוח משקיעים בעבודה עם המטופלים והתלמידים שלהם, ומזניחים את יישומה של "תורת האור" בחייהם האישיים: עם ההורים והאחים, עם בן/בת הזוג ועם הילדים.
היפוך הסדר נובע מרצון אנוכי להגדיל את מעמדם בעיני הסביבה ולקצור רווחים כספיים. זו הסיבה שעבור חלק מהמתקשרים וממורי הרוח, ערוצי התמסור נסגרו לא מכבר. בתקשורים שהם 'מעבירים' אין חדש, אלא שחזור של מיידעים קודמים. עבור מתקשרים ומורי רוח אחרים, הערוצים קרובים להיסגר.
מורי אור אלה מועלים בשליחותם משום שאין הם מהווים דוגמה אישית. מתקשרים אלה מוליכים שולל את הקהילה ההולכת אחריהם, ומזינים בקרב חבריה את האשליה שדי בלמידת התאוריה ואין הכרח ליישמה בחיי היומיום.
ברצוננו להעיר ולהתריע: ללא יישום אמיתי של תורת האור, אי אפשר לפרוץ דרך וליצור שינויים ממשיים במציאות החיים!
אהובים-יקרים, כשנודע לאברהם שאלוהים מתעתד להחריב את סדום ועמורה, אין הוא נותר אדיש – שש פעמיםאברהם נושא ונותן עם אלוהים בניסיון למצוא צידוק מוסרי לביטול הגזרה:
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר… וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם… וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים… וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (בראשית יח, כג-כד, כז-לב)
וכך, אברהם אבינו, שליח רוח של אמת, צולח פעם נוספת את המבחן הרוחני של האחווה – הפגנת אכפתיות עמוקה כלפי כלל בני האדם באשר הם.
אהובים-יקרים, עם תום הביקור אצל אברהם, המלאכים ממשיכים בדרכם אל העיר סדום, לביתו של לוט.
ואולם, מהכתוב מתברר שמדובר בשני מלאכים ולא בשלושה:
"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה… וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה… וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה…" (בראשית יט, א, ג)
נשאלת השאלה: לאן 'נעלם' המלאך השלישי?
התשובה לכך היא שברובד הרוחני מתקיימת הלימה בין מספר המלאכים למהות המשימה ולאופי השליחות:
• המספר שלוש מסמל כוחות של יצירה והולדה – שלושה מלאכים נשלחים כדי לבשר על הבן שעתיד להיוולד לאברהם ולשרה.
• שני המלאכים הם כנגד שני עמודי השער – שניהם נשלחים אל לוט ואל משפחתו כדי להעניק להם שער של ישועה והצלה מן החורבן המתרגש לבוא.
זאת ועוד, לשון הכתוב "ויעש להם משתה" מרמזת שלעומת האירוח הפשוט אך הנדיב של אברהם, האירוח של לוט היה ראוותני ונועד לעשות רושם.
מהשתלשלות האירועים עד כה, דמותו של לוט מצטיירת כאנטיתזה לדמותו של אברהם.
אצל לוט התאווה למעמד חברתי ולרווחה חומרית מניעה את בחירותיו – אף שהוא מודע לכך שאנשי סדום הם רשעים, הוא בוחר לגור בשכנות אליהם משיקולי כדאיות.
גם לאחר שהוא ומשפחתו נלקחים בשבי, אין הוא מתעורר לשנות אתסדר העדיפויות שלו ולהציב את הרוחני מעל החומרי, אלא חוזר לסורו וממשיך לגור בשכנות לאנשי סדום.
אהובים-יקרים, כדי להפגין עליונות ושררה, אנשי סדום נהגו לכפות יחסי מין על המבקרים בעיר – על גברים ועל נשים כאחד:
"…וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט, ד-ה)
מזעזעת לא פחות מכך היא תגובתו הנלוזה של לוט, שכדי להרשים את אורחיו מציע לאנשי סדום 'חלופה' – את שתי בנותיו הבתולות:
"וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט… וַיֹּאמַר… הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט, ו-ח)
לוט יוצא להגנת אורחיו במחיר הפקרתן של שתי בנותיו. מחרידה באותה מידה היא אדישותה של אשת לוט לגורלן – אין היא אומרת או עושה דבר כדי לגונן עליהן.
באירוניה מרה, אנשי סדום דוחים את סחר-המכר המזוויע שמציע לוט, ומאשימים אותו בהתנשאות עליהם:
"…וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת" (בראשית יט, ט)
לנוכח בריונותם של אנשי סדום המנסים לפרוץ פנימה, האורחים, שהם למעשה מלאכים, מתערבים. הם מושכים את לוט פנימה אל תוך הבית, ואז מחוללים נס – מסנוורים באור חזק את האנשים הצרים על הבית:
"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ, וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (בראשית יט, י-יא)
בנקודה זו המלאכים חושפים את זהותם בפני לוט, ומגלים לו שאלוהים שלח אותם כדי להציל אותו ואת משפחתו מהחורבן:
"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם, כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ" (בראשית יט, יב-יג)
אלא שחתניו של לוט מזלזלים בהפצרותיו לברוח מהעיר בטרם תיחרב. הלעג שלהם כלפיו מהווה מראת אמת לסדר העדיפויות הקלוקל של לוט:
"וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית יט, יד)
רדיפתו של לוט אחר כבוד ומעמד באה על חשבון המלאכה החשובה והיקרה מכל – חינוך אנשי ביתו למוסר ולערכים.
אהובים-יקרים, לוט ובני משפחתו התמהמהו גם לאחר שהתברר להם כי אין מדובר באורחים רגילים, אלא במלאכי ה' ב'תחפושת'.
למרבה הזעזוע, לוט, אשתו ושתי בנותיו היו מוכנים לסכן את חייהם ובלבד שלא יצטרכו לעזוב את רכושם ולהיפרד מחייהם הנוחים. בלית ברירה, המלאכים הוציאו אותם בכוח מן העיר:
"וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר, וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (בראשית יט, טו-טז)
"ויחזיקו האנשים בידו… בחמלת ה' עליו" – תיאור זה נועד לעורר אתכם לתובנה חשובה: לעיתים, מה שבעיניים גשמיות נראה כוחני ובלתי מתחשב, נובע מאכפתיות עמוקה לטובתו העליונה של האחר.
לאחר שהוציאו אותם מהעיר, הורו המלאכים ללוט ולבני משפחתו להימלט על נפשם והזהירו אותם לבל יביטו לאחור:
"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית יט, יז)
בהנחיה שלא להביט לאחור טמון מסר עמוק: תכלית היקום והקיום היא שחרור הישן ותנועה קדימה אל החדש.
גורלה המר של אשת לוט, המביטה לאחור מתוך כוונה לשוב על עקבותיה ולחזור אל העולם הישן, ממחיש את העיקרון האמור:
"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו)
נציב המלח מסמל קיפאון וקיבעון – אשת לוט אינה מתעוררת להחליף את השעבוד לחומר בחיבור לערכים ולמהות.
אהובים-יקרים, לאחר חורבן סדום ועמורה, שתי בנותיו של לוט הסיקו בטעות שאין עוד ניצולים מלבדן ומלבד אביהן.
כיוון שרצו להבטיח את המשכיותן, רקמו בנות לוט תוכנית נוראה – להשקות את אביהן לשוכרה, לשכב עמו ולהרות ממנו:
"וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לא-לב)
מן הבנים שנולדו להן מאביהן יצאו שני עמים – מואב ועמון:
"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן, וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם, וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו-לח)
וכך, בנות לוט, שגדלו באווירה של קלקול מוסרי וראו כיצד אביהן היה מוכן להפקירן בידי אנשי סדום, מחזירות לו באותו המטבע.
אהובים-יקרים, בין השנים 2012 ל-2017, הוענקו "גלגלי הצלה אחרונים" למי שהן כיום לוט (המוגשם בגוף אישה), אשת לוט ושתי בנותיו.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד, ניתנה להן דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, ארבעתן לא שעו לקריאה אחרונה זו, וכתוצאה מכך החמיצו את ההזדמנות לנקות את חובותיהן הקארמתיים, ולהגשים יחד את שליחות האור ואת ייעודן הגבוה.
אהובים-יקרים, ישמעאל, שגדל באווירה של תחרותיות ושל מאבקי כוח בין שרה להגר, קינא במעמדו הרוחני של יצחק ובהיותו בחיר ה'.
כאח הבכור, בן שבע-עשרה, ניצל ישמעאל את עליונותו והתנכל ליצחק הצעיר, בן השלוש:
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט)
בלשון המקרא, מטבע הלשון "מצחק" מופיעה בהקשר של ביזוי ושל אינטראקציה מינית.
כך למשל, בפרשת "וישב", מתואר כיצד אשת פוטיפר העלילה על יוסף כי ניסה כביכול לשכב עמה:
"וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה" (בראשית לט, יז-יח)
מהדוגמה שלעיל ניתן ללמוד כי התנכלותו של ישמעאל ליצחק נועדה לבזותו והיה לה גוון מיני – ישמעאל ניסה לערער את זהותו המגדרית של יצחק, ועל ידי כך לפגוע בדימויו העצמי.
משמבחינה שרה כי ישמעאל מתנכל ליצחק, היא תובעת מאברהם לגרש אותו.
אמנם, הדרישה לגרש את ישמעאל כדי להגן על יצחק נכונה וצודקת, אך הדרך שבה שרה תובעת זאת מאברהם חושפת את יחסה הקר והמרוחק כלפי ישמעאל לאורך השנים.
בדבריה לאברהם, שרה מכנה את ישמעאל בזלזול "בן האמה" ומתנערת מהעובדה שהוא נחשב לבנה, בדומה לילד שנולד באמצעות אם פונדקאית:
"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, י)
כמו כן, שרה מנמקת את דרישתה לגרש את ישמעאל בכך שנוכחותו מסכנת את העברת הירושה במלואה ליצחק, ולא בדאגה לשלומו הנפשי.
אהובים-יקרים, שלמה המלך, החכם באדם, הלוא הוא מנו מעידן אטלנטיס, הורה:
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א)
משמע, לכל תהליך ולכל יעד התפתחותי מוגדר "אשראי קוסמי" – מסגרת זמן שבה ניתנת ההזדמנות לממשו. כאשר אדם אינו מנצל את ההזדמנות בזמן הנתון, הוא מאבד אותה, והיקום עובר הלאה. חוק קוסמי עליון זה לא נועד להעניש, אלא להבטיח את התפתחותה התמידית של הבריאה.
כיוון שפקע פרק הזמן שניתן לישמעאל לתקן את התנהגותו כלפי יצחק, אלוהים מורה לאברהם לשמוע בקול שרה:
"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (בראשית כא, יא-יג)
לאחר שאלוהים מרגיע את אברהם ומבטיח לדאוג לעתידו של ישמעאל, אברהם נענה לדרישת שרה ושולח את הגר ואת ישמעאל:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ…" (בראשית כא, יד)
וכך, הרחקתו של ישמעאל בולמת את המשך השפעתו המזיקה על יצחק.
אהובים-יקרים, נטרול השפעתם המזיקה של אחים בוגרים על אחיהם הצעירים רלוונטי היום יותר מתמיד.
בימים אלה, בתים רבים בישראל מתפקדים כמעין בתי מלון עבור ילדיהם הבוגרים, בני שבע עשרה ומעלה.
צעירים רבים נוהגים בבית הוריהם כאילו היה ביתם הפרטי: הם מתעלמים מסמכות הוריהם וממנהגי הבית ואינם נוטלים חלק במטלות הבית. במקום זאת, הם נכנסים ויוצאים כרצונם, תוך ניצול ציני של שירותי ההאכלה, הכביסה והניקיון שמספקים להם הוריהם.
אחים בוגרים אלה משמשים דוגמה רעה לאחיהם הצעירים. במצב כזה, חובה לקרוא את הילד הבוגר לסדר ולדרוש ממנו, בטון תקיף ונחרץ, לכבד את חוקי הבית ואת סמכות ההורים. אם הוא מתבצר בעמדתו, על ההורה לשקול את הרחקתו מהבית, במטרה להגן על ילדיו הצעירים מפני השפעותיו המזיקות ולאפשר את התפתחותם התקינה.
אהובים-יקרים, בין השנים 2013 ל- 2015, הוענק "גלגל הצלה אחרון" למי שהוא היום גלגול נשמתי ישיר של ישמעאל.
למרבה הדאבון, הוא בחר במודע לבעוט בהושטת היד שניתנה לו דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
כתוצאה מכך, הוא החמיץ את ההזדמנות לממש את חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
בנוסף, ערוצי התקשור שהיו לו נסגרו, קהילתו הרוחנית התפוררה, ומעמדו הרוחני ניטל לצמיתות. כמו כן, הוא גזר על עצמו מסכת חדשה של גלגולים מתקנים עד לתום עידן זה.
אהובים-יקרים, דרך מורי האמת של האנושות, בחירי האל, נביאיו ומשרתיו, להציב בעדיפות עליונה את קיום ההנחיות המתקבלות ממקורות האור וההדרכה העליונים. משמע, להזדרז ליישמן אף במחיר ויתור על שיקולים של כדאיות ונוחות אישיים.
הצבת הרוחי לפני החומרי זהו הסדר הנכון, שכן מקור הכול הוא ברוח.
ניסיון עקידת יצחק, החותם את הפרשה, מהווה דוגמה לכך:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, א-ב)
אברהם אבינו מצווה להקריב את היקר לו מכול – בנו יחידו – לכאורה בניגוד גמור להבטחת האלוהים כי מיצחק יקום לו זרע:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יז, יט)
למרות ההתנגשות בין ההבטחה בעבר לבין הציווי בהווה, אין אברהם נופל למלכודת האגו של התרעומת והכפירה באלוהים, אלא מזדרז לקיים את אשר נצטווה.
הכתוב מתאר כיצד אברהם משכים בבוקר ושוקד על ההכנות למסע:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, ג)
צופן הביטוי "ויחבוש את חמורו" מלשון "ויכבוש את החומר" (על משקל "איזהו גיבור? הכובש את יצרו") – כלומר, אברהם מתעלה מעל מאוויי הנפש (האגו).
ועוד, בפסוק המתאר את ההכנות למסע, ו' החיבור מופיעה שבע פעמים: "וישכם", "ויחבוש", "ויקח", "ואת יצחק בנו" "ויבקע", "ויקם" ו"וילך".
האות ו', שצורתה דומה לצינור, מסמלת את החיבור בין ארץ לשמיים, והמספר "שבע", מלשון "שבועה", מסמל את הברית הרוחנית – מרמז שאצל אברהם החלקים התחתונים של הנפש (האגו) הם בשירות הנשמה והבורא העליון.
מובל על ידי האינטואיציה, אברהם, הלוא הוא האדם הראשון, מחליט שלא לשתף את שרה, הלוא היא חווה, בציווי האלוהי לעקוד את יצחק. בכך אברהם "סוגר מעגל קארמתי" ומתקן את המשגה מיחידת חייו הקודמת, שבה התרצה לחווה ואכל מן הפרי האסור. הפעם אברהם מגלה עצמאות רוחנית ונשאר נאמן לאמת הפנימית שלו ולצו ליבו.
התבוננות מעמיקה חושפת את הקשר הישיר בין מהות החטא למהות התיקון – כלומר, בין חטא האכילה מעץ הדעת לבין הציווי האלוהי לעקוד את יצחק:
האדם הראשון חטא בכך שלקח את מה שלא היה שייך לו – אכל ללא רשות מעץ הדעת שאלוהים הניח בגן העדן.
ביחידת החיים שלאחר מכן, אברהם מצווה לתת את מה ששייך לו – לעקוד את בנו על העצים ולהעלותו לעולה לאלוהים.
משמע, התיקון הוא בעץ!
אהובים-יקרים, הורה אוהב ומסור מחנך את ילדו לאהבת הבורא ללא תנאי, שכן תכלית הקיום האנושי היא לשקף את האלוהי בחיי היום-יום ולהנכיח את מלכות שמיים בארץ.
לפיכך, בתשובתו לשאלת יצחק, אברהם מורה לו "אמת מקודשת" – ההתמסרות ללא תנאי להנחיות הרוח היא מעל לכול:
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ז-ח)
וכך, לשאלת יצחק: "היכן השה לעולה?", אברהם משיב בפשטות: "אלוהים יראה לו השה לעולה", תשובה המאירה אמת עמוקה – אופן ההנהגה הנכון הוא להישאר קשוב ופתוח להכוונות העליונות ולפעול על פיהן.
למרות האווירה המתוחה והמאתגרת מבחינה רגשית, הכתוב מספק כמה רמזים המעידים על הקשר החם והאמיץ שבין אברהם האב ליצחק הבן:
• "ויאמר אבי" – ביטוי המרמז על רגש של קרבה ואהבה מצד הבן כלפי אביו.
• "הנני בני" – ביטוי המרמז על היותו של אברהם הורה נוכח, קשוב, חם ומסור.
• "וילכו שניהם יחדיו" – ביטוי המרמז על יחסי האהבה והשותפות שבין האב לבן.
זאת ועוד, בתשובתו ליצחק בנו, אברהם מותיר פתח לתקווה לישועה ולמהפך לטובה.
ואכן, אהבתו ללא תנאי של אברהם לבורא מובילה לתפנית חדה בעלילה – רגע לפני שהוא עוקד את בנו יצחק, ארכי-מלאך גבריאל נגלה אליו ועוצר בעדו:
"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, י-יב)
מכאן שברובד הסמוי, עקידת יצחק מסמלת התעלות רוחנית וטרנספורמציה מלאה – עקידת הנפש (כניעת האגו) לטובת התיישרות אל רצון הבורא:
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, טו-יח)
בעקידת יצחק חבוי לקח אוניברסלי מהותי – יישום בזמן אמת של ההכוונות וההנחיות המתקבלות ממקורות האור העליונים הוא המפתח לניסים ולשגשוג בכל מישורי החיים.
אהובים-יקרים, "ניצול מעמד" הוא מוטיב העובר כחוט השני לאורך פרשת "וירא":
• אנשי סדום, המנצלים את מעמדם כתושבי קבע כלפי האורחים המבקרים בעיר.
• לוט, המנצל את מעמדו כאב כלפי שתי בנותיו.
• ישמעאל, המנצל את מעמדו כאח הבכור כלפי יצחק, אחיו הצעיר.
• שרה, המנצלת את מעמדה כגבירה כלפי הגר וישמעאל (האמה ובן האמה).
כמו כן, בפרשה נעשית הבחנה ברורה בין שני אופני הנהגה:
• "דרך לוט" – מייצגת את הנהייה אחר "שלושת הכפי"ם": כוח, כבוד וכסף, ומובילה לקארמה של כיליון ואבדון. דרך חשוכה זו נרמזת בצופן השם "לוט" מלשון "לוּט" שפירושו מכוסה.
• "דרך אברהם" – מייצגת את אהבת הבורא ואת ההשתוקקות לשרתו ללא תנאי, ומובילה לקארמה של ברכה ושגשוג. דרך מוארת זו נרמזת בצופן השם "אברהם" מלשון "אוהב בורא" וגם "אוהב רם" (רם הכוונה לשוכן מרומים).
אהובים-יקרים, הנכם אדונים לגורלכם! משמע, "הקארמה היא כמראה", שכן היא משקפת את אופן הנהגתכם.
בחירותיכם בהווה הן שקובעות איזה תסריט חיים, במישור האישי והלאומי, יתממש מבין שלל התסריטים הפוטנציאליים.
במעמד הר סיני נכחו כלל נשמות ישראל וקיבלו על עצמן ייעוד נשגב – להורות לאנושות את העיקרון הקוסמי שלפיו "הגבוה שומר על הנמוך". הכוונה היא שמי שנמצא למעלה בסולם ההתפתחות פורס חסות ומושיט יד למי שנמצא למטה.
ברם, לחברה הישראלית עוד כברת דרך לעשות כדי למגר מתוכה סוגים שונים של ניצול מעמד: בתוך המשפחה – מצד הורים, אחים בוגרים, סבים וסבתות, דודים ודודות וכן הלאה.
בתוך הקהילה – מצד מחנכים, מטפלים, רופאים, מנהלים, מפקדים, נבחרי ציבור, רבנים ומורי רוח.
ברצוננו להעיר ולעורר אתכם לכך שכל סוג של ניצול מעמד אסור בתכלית ומנוגד לערכי התורה, וכי חובתו של מי שנמצא למעלה לנהוג באחריות כלפי מי שתלוי בו וכפוף לו. צו עליון מקודש זה מוצפן בראשי התיבות של הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער" מלשון אֶתִּי תִּהְיֶה!
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת הבורא.
לו יהי