עדכון אחרון: 23 נובמבר, 2025
אהובים-יקרים, פרשת לֶךְ-לְךָ נפתחת בציווי האלוהי לאברהם לעזוב את ארץ מולדתו:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)
כפילות הציווי "לֶךְ-לְךָ" מרמזת שהתנועה הפיזית היא בשירות החזון – כלומר "לֶךְ" במובן הפיזי וגם "לֶךְ" במובן הרוחני!
"אל הארץ אשר אראך" – אלוהים אינו מגלה לאברהם לאן מועדות פניו. היעד (ארץ כנען) מתברר לאברהם בהמשך, תוך כדי תנועה ויציאה למסע.
הניסיון הרוחני הראשון של אברהם הוא התמסרות ללא נודע, כפי שנרמז בצופן שם הארץ כנען בהיפוך אותיות נכנע.
אברהם, שליח רוח של אמת, מיישםמייד וללא השתהות את הוראות הבורא:
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (בראשית יב, ד)
בהיותו בן שבעים וחמש שנה, אברהם יוצא אל השליחות ומבטיח את גורלו הטוב – קארמה של ברכה ושגשוג, כפי שנרמז בצופן הציווי לֶךְ-לְךָ בהיפוך אותיות לְכַלְכֵּל.
אהובים-יקרים, מפאת הרעב בארץ, אברהם יורד למצרים:
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י)
במצרים, אברהם מורה לשרה לומר חצי אמת – שהיא אחותו מצד אביו, אך לא לגלות שהיא גם אשתו. זאת מפני שבעולם העתיק נהגו לרצוח את בעליהן של נשים יפות, כדי לתת את נשותיהן למלך:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יא, יג)
ואכן, את אשר צפה אברהם מתממש – שרי פרעה מהללים את יופייה של שרה, והיא נלקחת אל ארמון המלך:
"וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית יב, טו)
אלא שעם הגעתה של שרה לארמון פורצת מגיפה, ופרעה מזדרז להשיב את שרה לאברהם:
"וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב, יז)
ההיתממות וגלגול האחריות היא הטקטיקה של המנהיגים תאבי הכוח והשררה – פרעה מאשים את אברהם על שלא גילה ששרה היא אשתו וגרם לו לחטוא:
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר… לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ" (בראשית יב, יח-יט)
מטבע הלשון "קח ולך" הוא קצר רוח ויבש, ומלמד שבלית ברירה פרעה משיב לאברהם את שרה. פרעה נמנע מלהוקיע את המנהג המתועב לחמוד נשים נשואות. אין הוא משכיל להתעורר רוחנית ולהפוך לתלמידו של אברהם.
אהובים-יקרים, בפרשה הבאה, פרשת וַיֵּרָא, מתואר מקרה דומה – אבימלך, מלך גרר, חומד את שרה אשת אברהם:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" (בראשית כ, ב)
בחלום הלילה, אלוהים מתגלה לאבימלך, ומזהיר אותו פן יתקרב לשרה:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בראשית כ, ג)
צדיק אמיתי אינו מכריז על עצמו שהוא "צדיק". לא כן אבימלך, שמכנה עצמו "צדיק", ומיתמם בפני אלוהים שלא ידע ששרה היא אשת איש:
"וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג, הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ד-ה)
אלוהים מקבל את טענת אבימלך שחטא בתום לב, כדי להעניק לו ולעמו הזדמנות נוספת להתעוררות רוחנית ותיקון הדרך:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בראשית כ, ו)
אלוהים מדגיש שאברהם הוא נביא, בדרך זו מאותת לאבימלך לדבוק בדרכו ולהיעשות תלמידו:
"וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית כ, ז)
ההיתממות של מלך גרר אינה מבלבלת את אברהם. בעוז רוח אברהם מציב מראת אמת למלך ולעמו על כך שאינם יראי שמיים ודרכם קלוקלת:
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה… וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, ט, יא)
אלא שבמקום לעשות תשובת אמת ולראות באברהם מנטור רוחני, אבימלך מנסה לרצותו בממון, בצאן ובעבדים:
"וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ…" (בראשית כ, יד-טז)
אלוהים נעתר לתפילתו של אברהם, ומסיר את מגפת העקרות אשר פקדה את נשות הארמון:
"וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ" (בראשית כ, יז)
קיים יחס ישיר בין המעשה לתוצאה, בין החטא לעונש – כיוון שקיום יחסי מין עם אשת איש הוא בגדר טומאה, המגפה פגעה במרכז המין, באברי ההולדה:
"כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (בראשית כ, יח)
צופן עונש בהיפוך אותיות שעון – העונשים הם שעונים מעוררים לתיקון המעוות.
אהובים-יקרים, בשני המקרים שלעיל, אברהם, בהכוונת הרוח, 'זז הצידה' כדי ללמד עיקרון מוסרי את פרעה ומצרים ואת אבימלך ובני גרר. שכן האיסור לחמוד אשת איש תקף לכל אדם באשר הוא אדם.
מדובר בקריאות השכמה ובתמרורי אזהרה לממלכות מצרים וגרר להתיישר לחוקי האמת והמוסר של בורא עולם, שאם לא כן תבוא עליהם קללה ולא ברכה.
היעדר הנכונות של המצרים ואנשי גרר לתקן את עצמם ולהתיישר לחוקי האור, הביא במרוצת השנים להתמוטטות האימפריה המצרית ולמחיקתה של ממלכת גרר מעל בימת ההיסטוריה.
שתי 'תקריות' אלה, עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, סוללות את הדרך למימוש תוכנית הבריאה וקיום ההבטחה האלוהית לאברהם להגדיל את מעמדו הרוחני והחומרי:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב).
אהובים-יקרים, אופן הנהגתו של אברהם בזמן שפורצת מריבה בין רועיו לרועי לוט, מעידה על היותו איש חסד ורודף שלום. למרות שאברהם נמצא מעל אחיינו לוט בגיל, ברוח ובחומר, הוא מוותר על זכות ראשונים:
"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט…וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ז-ט)
אברהם ממחיש במעשים כי ערך האחווה, לא הרדיפה אחר כבוד ומעמד, הוא שמניע אותו. בשונה מזה, לוט מונע משיקולים חומריים:
"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם, וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד" (בראשית יג, י-יג)
לוט, שמציב את החומרי מעל הרוחני, בוחר לגור בשכנות לאנשי סדום הרשעים, החלטה אשר לימים תסתבר מרה.
אהובים-יקרים, למרות שלוט נפרד מאברהם ועבר לגור בשכנות לסדום, אברהם אינו נשאר אדיש לגורל אחיינו. עם היוודע דבר נפילתם בשבי של לוט ומשפחתו, אברהם מחרף את נפשו כדי להצילם. אברהם אינו נופל למלכודת האגו של התנכרות לבן משפחה משום שסר מדרך הישר.
ללא צבא, אברהם יוצא להילחם בקואליציה של ארבעה מלכים: אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים. יחד עם שלוש מאות ושמונה עשר אנשי ביתו, אברהם רודף אחר ארבעת המלכים עד אזור דמשק. באקט הרואי ורב-חסד, אברהם מדגים את העיקרון הקוסמי של ערבות הדדית ושותפות גורל:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, יד-טו)
מטרת המלחמה של אברהם בארבעת המלכים היא אחת ויחידה – פדיון שבויים. אין הוא יוצא למלחמה מתוך פחד, רצון לנקמה או תאווה לכבוש. אברהם דבק בערך הקוסמי העליון שלפיו "לא משאירים אף אחד מאחור!". בעזרת הרוח וכנגד כל הסיכויים, אברהם פודה את כל השבויים, לא רק את לוט ומשפחתו:
"…וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז)
האדם הרוחני האמיתי דוגל באחריות הדדית הן בציר האנכי – ביחסיו עם הבורא, והן בציר האופקי – ביחסיו עם הבריות. לפיכך, הוא רואה את עצמו שותף מלא של האל, ואינו מסתפק בקיום מצוות הדת ובתפילות. האדם המואר מבטא במציאות היומיומית את העיקרון הקוסמי העליון שלפיו "האור ערב לכלל חלקיו".
אברהם פודה מן השבי גם בני עמים אחרים, ולא רק את קרוביו. בדרך זו הוא ממחיש את הצו המוסרי העליון של אכפתיות והושטת יד לקרוב ולרחוק.
למרות אופוריית הניצחון, אין אברהם מתפתה להיענות להצעתו הנלוזה של מלך סדום לסחור בשבויים:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ, וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כא-כג)
בתשובתו למלך סדום, אברהם מפגין חוסן מוסרי, עוצמה ועצמאות רוחנית.
אהובים-יקרים, טבח השביעי באוקטובר הציב את החברה הישראלית בפני מבחן רוחני נוקב: האם ממשיכים אתם במורשתו של אברהם אבינו, ודבקים בצו המוסרי העליון של פדיון שבויים?
הקרע בתוך החברה הישראלית שיקף את הקושי להכריע בין פחד ונקמה לבין אמונה ושותפות גורל. למרבה הצער, רבנים ומנהיגי דת מילאו פיהם מים, ויש שאף כפרו בסדר הנכון – פדיון שבויים קודם להבסת האויב.
היעדר ההחלטיות והנחישות של החברה הישראלית הביאו להתארכות המלחמה, אשר גבתה מחירים כבדים בנפש – עשרות חטופים שנרצחו בשבי (ארבעים ושניים), וקרוב לאלף חיילים שנפלו (תשע מאות וחמש-עשרה).
בשמחת תורה תשפ"ו, בדיוק שנתיים מאז הטבח בשמחת תורה תשפ"ד, שבו עשרים החטופים החיים שנותרו בשבי.
צופן שנתיים מורכב מצמד המילים: נשם,team (צוות באנגלית), יחד מתקבל "נשם צוות". משמעות חבויה זו, נועדה לעורר אתכם להתחבר אל נשמת העם היהודי. שכן, כלל בני ובנות ישראל – דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, מזרחיים ואשכנזים – הם נשמה אחת. לא בכדי, עם כל חטוף שהושב מהשבי, חי או חלל, הלב נפתח והתרווח מעט. יכולתם לחוש שעוד חמצן זורם לכם לריאות, ושאתם חוזרים לנשום טוב יותר.
אהובים-יקרים, בהמשך הפרשה, אלוהים מצווה לראשונה על ברית המילה:
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית יז, יב)
יש לדעת שלברית המילה משמעות רוחנית, ואין מדובר בטקס אכזרי ופגני של עבודת אלילים.
למעשה, גוף האדם הבראשיתי, טרום החטא הקדמון, היה ללא בשר עורלה. עם האכילה מעץ הדעת, גוף האור האסטרלי (גוף הרגש הכוכבי), המהווה את הגשר שבין האדם לעליונים, 'צנח' ונכלא בגוף הפיזי. כתוצאה מכך, הגוף האנושי איבד מהאיכות המעודנת והשקופה שלו, ונעשה גס ואטום. בנוסף, לאיבר המין הזכרי התווסף בשר עורלה.
זאת ועוד, עד לחטא הקדמון צ'אקרת העין השלישית, האמונה על הקשר והתקשורת עם העליונים, הייתה פעילה:
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה)
צופן ערומים מלשון עין מרום – רמז לעין השלישית הנסתרת, הממוקמת באמצע מעל שתי העיניים הפיזיות. עד לאכילה מעץ הדעת, האדם והאישה היו מאוחדים עם עצמי הנשמה ומקורות האור העליונים, לכן לא התפתח אצלם רגש הבושה הנובע מעצמי הנפש (האגו) בעל תודעת הנפרדות.
הנחש, שהוכנס לגן העדן על ידי האלוהות, הוא מורה רוחני ב'תחפושת'. תפקידו ללמד את האדם והאישה עצמאות רוחנית דרך התנסות בבחירה חופשית. תפקיד ייעודי זה מוצפן בשמו הלל בן שחר צליל הגייה אל לבן שחור -מבטא את רצון האל ללמד הבחנה בין טוב לרע:
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים …" (בראשית ג, א)
צופן ערום – בהיפוך אותיות מורה, צופן שדה – כינוי בשפת הרוח למרחב של חניכת אור.
הנחש, אשר מייצג את תודעת האגו של הנפרדות, משכנע את האישה שהאיסור לאכול מעץ הדעת נובע מרצון האלוהים לשלוט עליה ועל אדם:
"כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה)
מכאן ואילך, מחלחלת אצל האישה תפיסה של יחסי שליטה וכוח. האישה מפרשת בשוגג את העובדה שנוצרה מאדם, כאילו היא נחותה ממנו בבחינת מספר שניים.
האישה, שרוצה לנסוק בסולם ההתפתחות ולהיות מעל אדם, מתפתה לאכול מעץ הדעת. כפי שנרמז בלשון הכתוב לעיניים בהיפוך אותיות נע מעל:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל…" (בראשית ג, ו)
אלא שההפך קורה – כתוצאה מחמדנותה, האישה מאבדת מאורה ונופלת לעורה. גוף האור האסטרלי, שזרח והקיף את גוף העור, הצטמצם ונכלא בתוך הגוף הפיזי.
לאחר שמתחוור לאישה שהיא איבדה מאורה, היא משדלת את אדם לאכול גם כן מעץ הדעת, כדי להבטיח שהוא לא יוותר מעליה בסולם ההתפתחות:
"…וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו)
"אם אני נפלתי, גם הוא ייפול איתי" – האישה מנצלת לרעה את כוח השפעתה כבת זוג, כלומר חוטאת ומחטיאה.
אהובים-יקרים, צופן עץ הדעת מלשון דע עֵת – רמז לכך שלכל שלב התפתחותי יש את הידע והמזון הרוחני המתאימים.
כשם שאכילת מזון מוצק מסוכנת לתינוק, ושחשיפה לתכנים של מבוגרים מזיקה לילדים צעירים, כך חשיפה לדעת טרם בשלות מביאה לנסיגה בהתפתחות.
בעקבות האכילה מהפרי האסור, האישה והאדם נפלו מהטבע המעודן של עצמי הנשמה האלוהי אל הטבע הגס של עצמי הנפש הבהמי: צופן גן עדן מלשון גֶּן עָדִין.
הדרך המיוחדת שבה אלוהים פונה אל אדם, נועדה לעורר אותו לכך שאיבד מאורו:
"וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט)
צופן איכה מלשון כָּהָה – מרמז שעם האכילה מהפרי האסור, גוף האור האסטרלי הצטמצם, כתוצאה מכך גוף העור איבד מאיכותו הזוהרת.
לאחר האכילה מהפרי האסור, הכתוב מציין שאלוהים הלביש את אדם והאישה בכותונות עור:
"וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא)
צופן כתנות עור מלשון נותקת אור – רמז לכך שבעקבות החטא הקדמון הגוף האנושי איבד מאורו וחלו בו שינויים.
אהובים-יקרים, בהתאם לחוק הקארמה והגורל, המכונה גם "חוק האיזון", קיים יחסישיר בין המעשה לתוצאה, בין החטא לעונש:
- תאוות האישה להיות מעל אדם, הביאה להחלתו של עידן בסימן שליטה גברית ודיכוי של המין הנשי:
"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).
- הרצייה של האדם את האישה, על פני נאמנות לצו העליון, הביאה להחלתו של עידן בסימן אובדן הקשר הישיר לרוח, בדידות והישרדות קיומית:
"וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם…" (בראשית ג, יז, יט).
החטא הקדמון מראשית העידן, מורה שני לקחים מרכזיים, שבעת הזו של שארית העידן כלל הנשמות נקראות ללמוד וליישם:
- חטא האישה – קריאת השכמה לנשים ולגברים כאחד, להמיר שליטה ותחרותיות בשותפות ואהבה.
- חטא האדם – קריאת השכמה לגברים ולנשים כאחד, להמיר ריצוי קרובים בנאמנות לאמת הפנימית.
אהובים-יקרים, צ'אקרת הגרון אמונה על הביטוי המילולי, ואילו צ'אקרת המין אמונה על הביטוי המעשי.
מכאן, שחטא אדם מסמל את הקרע שבין מרכז הגרון למרכז המין – אי יישום דבר ה' שנמסר ישירות לו.
לפיכך, בעקבות האכילה מעץ הדעת, איבר המין הזכרי התכסה בבשר עורלה. צופן עורלה בהיפוך אותיות רְעָלָה וגם עִוֵּר לה' -רמז לחיץ שנוצר בין האדם לבורא ולמיסוך התודעתי.
שמו הנוסף של איבר המין הזכרי, "מילה", מרמז על כך שהסרת העורלה היא קריאת השכמה לתיקון הניתוק שבין מרכז הדיבור למרכז המין. שכן עולם טוב ומואר תלוי הוא ועומד ביישום דברי האל (עשרת הדיברות הן דברי אלוהים חיים).
בהתאמה לכך, מצוות המילה בגיל שמונה ימים היא קריאת התעוררות לגשר בין רוח לחומר:
- צופן שמונה בסיכול אותיות נשמה, כלומר להנהיג את עצמי הנשמה האלוהי בחיי היום יום.
- צורת הסיפרה שמונה, המורכבת מעיגול עליון ועיגול תחתון, מסמלת אחדות שמיים וארץ.
כיוון שמלכתחילה גוף האדם הבראשיתי היה ללא עורלה, אין הרפואה והמדע מצליחים לקבוע את תפקידה. זהו גם מקור האמונה לפיה תינוק שנולד נימול, ללא עורלה, הוא סימן לברכה.
בעתיד לבוא, עם הריפוי והעליה בתודעה של המין האנושי, יותר זכרים ייוולדו נימולים.
אהובים-יקרים, אברהם אבינו הוא גלגול נשמתי ישיר של האדם הראשון, לכן הציווי על ברית המילה ניתן לו, ולא לאחר. להלן סימנים המצביעים על קשר קארמתי נסתר זה:
- שני השמות, אדם ו-אברהם, נפתחים באות א' ומסתיימים באות מ'.
- האדם הראשון פתח את השער לתחילת מחזור האנושות הנוכחי. משמעות זו חבויה בשם אברהם מלשון ברא הם – רמז להיותו אבי האנושות.
- האלוהות מפילה תרדמה על האדם כדי לברוא מצלעו את האישה:
"וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה…" (בראשית ב, כא-כב)
תיאור דומה להפליא של הירדמות מיסטית מופיע בקורותיו של אברהם אבינו:
"…וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם… וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יב-יד)
בחיזיון שלעיל, אברהם מתבשר על כך שצאצאיו עתידים להיגאל ממצרים לאחר ארבע מאות שנה. התגלות זו מרמזת על הקשר הנשמתי הישיר שבין אברהם אבינו למשה רבנו. להלן סימנים נוספים:
- אברהם מסתיים באות מ' ואילו משה נפתח באות מ' – בהלימה לחוקיות הקוסמית לפיה "כל סוף הוא התחלה, וכל התחלה היא סוף".
- צופן אברהם מלשון ה' בראם, בדומה לזה צופן משה רבנו מלשון השם בראנו.
אהובים-יקרים, לאורך העידן שמסתיים, פרשנות חז"ל נטתהלטשטש את חסרונותיה ולכסות על מגרעותיה של שרה אימנו. החשש היה שמא בנות ישראל יעתיקו ממנהגיה הרעים, בדומה לילד המחקה את התנהגות הוריו, שכן אין הוא בשל דיו להבדיל את עצמו מחסרונותיהם.
הואיל ובזמן הזה של סיום עידן, נקראים אתם לשחרר תפיסות ישנות וילדותיות, ולאמץ ראייה בוגרת ואחראית, ברצוננו לבאר אודות שרה אימנו, אז והיום.
אהובים-יקרים, היעדר האיפוק והתאווה לשררה של חווה, חוזרים על עצמם בגלגולה שלאחר מכן בדמות שרה אימנו.
מוקדם יותר בפרשה, אלוהים מבטיח לאברהם זרע בר קיימא, מבלי לחשוף את מועד לידת הבן:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע… וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר… כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (בראשית טו, ג-ד)
השנים עוברות, ושרה, שמאבדת סבלנות, מאיצה באברהם לשכב עם שפחתה:
"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה…" (בראשית טז, ב)
מטבע הלשון "עצרני יהוה", מלמד על אי אמון בחזון וביקורת כלפי אלוהים. כמו כן, לשון הכתוב "אולי אבנה ממנה", מעידה על כך שהרצון של שרה לממש אימהות הוא אנוכי, ונועד להגדיל את מעמדה בעיני הסביבה.
העיקרון של "דומה מושך דומה" פועל כאן – משרואה הגר, שפחת שרה, כי הרתה לאברהם, היא מתנשאת מעליה:
"וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד)
אלא ששרה אינה משכילה לבחון את עצמה – את מניעיה ומעשיה. במקום זאת, היא משתלחת באברהם ומנצלת את עליונותה כדי לרדות בשפחתה:
"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ה-ו)
אין אברהם מעלה על דעתו ששרה תבחר בדרך הכוח והשררה. מפאת כבודו של אברהם, הכתוב אינו מפרט כיצד שרה עינתה את הגר עד שזו ברחה ממנה.
אהובים-יקרים, במהלך 2015 הוענק 'גלגל הצלה' אחרון למי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של חווה/שרה אמנו.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד, ניתנה לה דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, היא בחרה במודע שלא לשעות לקריאה אחרונה זו, וכתוצאה מכך מעמדה הרוחני אבד לצמיתות.
בבחירה שלה להתפתח דרך קושי וכאב, במקום הבנה ואהבה, היא גזרה על עצמה מסכת חדשה של גלגולים תיקונים עד לתום עידן זה.
אהובים-יקרים, כיצד ניתן ליישב את מאמר חז"ל: "משנה מקום משנה מזל" עם העובדה שאברהם ולוט, שניהם מעתיקים את מקום מגוריהם מחרן לכנען, ואף על פי כן לכל אחד גורל שונה לגמרי! אצל אברהם השינוי הגיאוגרפי מוביל לגורל של ברכה, ואילו אצל לוט הוא מביא לגורל של אבדון (כפי שמתחוור בפרשה הבאה).
התבוננות מעמיקה בקורות שניהם, חושפת את הסיבה לגורלות ההפוכים. אצל אברהם התנועה הפיזית היא בשירות מסע רוחני – "לֶךְ–לְךָ" במובן של "לֶךְ" אל עצמי הרוח אשר יש "לְךָ"! לעומת זאת, אצל לוט התנועה הגיאוגרפית נותרת ברובד החיצוני-הפיזי, ואינה מגובה בתנועה פנימית-רוחנית.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בפיכחון.
לו יהי