עדכון אחרון: 19 אוקטובר 2026
אהובים-יקרים, האדם הוא "נזר הבריאה" – כלומר, בהיררכיית ההתפתחות הוא נמצא מעל החי ומעל הצומח.
"הגבוה שומר על הנמוך" – מתוך עיקרון קוסמי זה נגזרת האחריות המוסרית של בני האדם כלפי בעלי החיים וכלפי הטבע.
ואולם, בנות ובני דור המבול ניצלו את עליונותם לרעה, עד כדי קיום יחסי מין עם בעלי החיים.
צופן "מַבּוּל"בהיפוך אותיות "בּוֹלֵם" – מרמז שהמבול נועד לבלום את הרוע שפשט ולהשיב את הסדר האלוהי על כנו.
על רקע אנושות מסואבת, מתואר כי בלידתו של נח התנבא אביו על ייעודו של התינוק – להביא בשורה של תקווה חדשה לעולם מקולקל ומקולל:
"וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה" (בראשית ה, כח-כט)
ואכן, צופן השם "נח" הוא ראשי תיבות של "נע חיים" – מרמז שההיררכיות האלוהיות בחרו בנח להמשיך את קיום האנושות לאחר המבול והשמדת העולם.
אהובים-יקרים, "אלוהים לעולם אינו טועה" – הבחירה בנח, במטרה לאפשר "אתחול מחדש" של האנושות, הייתה מדויקת ומכוונת היטב:
"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה, אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו…" (בראשית ו, ח-ט)
מטבע הלשון "צדיק תמים" מלמד שצדיקותו של נח הייתה מוחלטת, ושהוא אכף את הסטנדרטים המוסריים באופן שווה לקרוב ולרחוק.
וכך, במבחן המעשה, נח עלה לתיבה עם מעגל של שנים עשר תלמידי ותלמידות אור, וללא בני משפחתו.
התיאור בטקסט המקראי, שלפיו נח, כביכול, עלה לתיבה עם בני משפחתו – אשתו, בניו ונשות בניו – הוא סילוף של האמת, ונועד להכתים את דמותו של נח בזיכרון הקולקטיבי ולהציגו כאדם אינטרסנטי, האוכף את הסטנדרטים באופן סלקטיבי תוך מתן הקלות לקרוביו.
המשכו של הפסוק מעצים את סגולתו של נח:
"…אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט)
הפועל "הלך" מלמד שנח נודע בהיותו איש של מעשים, ולא רק של דיבורים.
הלימה זו בין התיאוריה למעשה אינה דבר של מה בכך, בעבר כמו בהווה.
בימים אלה, רבים משליחי האור בנקל לומדים תיאוריות רבות הנשארות בתור השכלה ותיאוריה בלבד, ללא שום נגיעה לחיי המעשה.
למרבה הדאבון, אותם עובדי ועובדות אור, המועלים בשליחותם, טועים ומטעים את התלמידים והמטופלים שלהם.
יש לדעת כי אין זו דרך רוחנית כלל וכלל, משום שבעולם המעשי והיישומי אין ביטוי לאותן השגות.
אהובים-יקרים, שליחות האור נבחנת בחוסן מוסרי ובאי-כניעה ללחצי הסביבה – שליח רוח של אמת דבק בסטנדרטים המוסריים, אף במחיר של הרחקה, גינוי ונידוי.
וכך, בני דורו של נח, לרבות בני משפחתו, הדפו את הושטת ידו והתעלמו ממסריו המעירים והמעוררים.
הכתוב מתאר בלשון חריפה את אובדן הצלם האנושי ואת הידרדרות העולם:
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יא-יב)
ברקע ההשחתה הנוראה, אלוהים משתף את נח בתוכניתו להשמיד את העולם:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו, יג)
אלוהים, שבוחר בנח להיות ממשיך המין האנושי לאחר המבול, מורה לו להכין תיבה:
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ…" (בראשית ו, יד, יז)
אלוהים מצווה על נח לאסוף אליו לתיבה שניים מכל בעלי החיים, זכר ונקבה, ולהצטייד במזון הנחוץ:
"וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ… וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, יט, כא)
נח מבצע במסירות מלאה ובדקדקנות את הוראות הבורא:
"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כב)
המבול, שנמשך ארבעים יום, מוחק את כל שהיה על האדמה – צומח, חי ואנוש, אך נח וכל אשר עימו בתיבה ניצלים:
"וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ… וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז, יז, כג)
לאחר המבול, נח שולח את העורב ולאחר מכן את היונה, כדי לוודא אם הבשילו התנאים לצאת מן התיבה:
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה… וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח, ז-ח, יא)
ברובד הנסתר, העורב מסמל את הנפש (האגו), ואילו היונה מסמלת את הנשמה:
• הביטוי "ויצא יצוא ושוב", המיוחס לעורב, מרמז שטבע הנפש הוא ריצה בלתי פוסקת. לכן, כאשר האדם נשלט על ידי הנפש, חייו נעדרי אנרגיה וחיוּת – כפי שנרמז בביטוי "עד יבושת המים".
• בשונה מהעורב, היונה שבה עם עלה זית בפיה. עץ הזית מסמל את "עץ החיים" שבגן העדן ומרמז שטבע הנשמה הוא חיות והתחדשות מתמדת. לכן, כאשר האדם מונהג על ידי הנשמה, חייו זורמים בקלילות – כפי שנרמז בביטוי "הקלו המים".
כעבור כשנה, נח, תלמידיו ובעלי החיים יוצאים מן התיבה. עם צאתו מן התיבה, זובח נח לאלוהים לאות תודה ולהכרת הטוב:
"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח, כ).
אהובים-יקרים, הסיפור אודות קין והבל, המתואר בפרשת "בראשית", נועד ללמד את בני האדם לקח חשוב – אלוהים רואה את כוונותיו הסמויות של האדם, ככתוב בספר ירמיהו:
"אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י)
הלב מסמל את הרובד הפנימי של המניעים והכוונות, ואילו הכליות מסמלות את הרובד החיצוני של ההתנהגות והמעשים – כפי שנרמז בצופן המילה "כליות" מלשון "הליכות"(אורח חיים). כמו כן, הכליות ממוקמות בצ'אקרת המין האחראית על הרובד המעשי.
מכאן שברמה הרוחנית אין הפרדה בין המעשים לבין הכוונות, ויחד הם מעצבים את מציאות חייו וקובעים את גורלו של האדם.
עיון מעמיק בטקסט המקראי חושף שוני מהותי בין מנחתו של הבל לזו של קין:
"הֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד)
צופן המילה "מחלבהן" מלשון "מנחה לב" – מרמז שמנחתו של הבל מסמלת אהבה ללא תנאי כלפי הבורא.
בשונה מכך, מנחתו של קין נועדה להרשים את אלוהים ולרצותו, כדי שיבחר בו, על פני הבל אחיו, להוביל רוחנית – כפי שנרמז בצופן הכפול של השם "קין" מלשון"קִנְיָן" וגם "קִינְאָה".
ביודעו את כוונתו הנסתרת של קין, אלוהים אינו מקבל את מנחתו:
"…וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה… וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ג, ה)
דחיית מנחתו מעוררת בקין סערה פנימית, ורגשות הזעם והקנאה גואים בתוכו.
אלוהים, רב החסד והאמת, אינו מותיר את קין להתמודד לבדו עם רגשותיו, אלא ממהר להורות לו את הדרך לריפוי ולהתמרת רגשות השלילה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ, הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ו-ז)
צופן המילה "תֵּיטִיב" בסיכול אותיות"תַּבִּיט" – כלומר, קריאה להישיר מבט אל הרגשות השליליים ולהכיר בהם. העלאת היבטי הצל אל המודע סוללת את הדרך להתמרתם – כפי שנרמז בצופן המילה"שְׂאֵת" מלשון "אש תמיר".
מכאן שהתבוננות פנימה היא המפתח להתעלות מעל קינאה ותחרות, הנובעות מתחושת נחיתות ותודעת נפרדות. לעומת זאת, הסטת המבט מהן ואי-לקיחת אחריות עליהן מנציחות מאבק פנימי.
לשון הכתוב מתריעה מפני סכנת ההתעלמות והבריחה מאחריות: "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" – כלומר, כאשר האדם מתכחש להיבטי הצל ואינו מוכן להתמודד עמם, הם מצטברים וגורמים למלחמה בתוכו.
אהובים-יקרים, אין זה מקרי שמנחתו של נח מהדהדת את מנחתו של הבל , שכן אצל שניהם המנחה מבטאת אהבה והודיה לבורא.
הדמיון בין טבעו הפנימי של נח לזה של הבל מלמד שמדובר באותה נשמה. להלן סימנים נוספים המרמזים על כך שנח הוא גלגול נשמתי ישיר של הבל:
• צופן השם "הבל"בהיפוך אותיות "להב", המסמל את "חרב האמת" (כלי כהונה עתיק שהוצב אנכית כאות להתיישרות אל חוקי האור) – מרמז שהבל ניחן בחוש צדק מפותח.
בהקבלה לכך, נח, שעלה לתיבה עם מעגל תלמידי אור וללא משפחתו, המחיש את עיקרון הצדק הקוסמי של "אכיפה שווה לקרוב ולרחוק".
• צופןהשם"הבל" מלשון "הבל פה" (האוויר שיוצא מהפה) וגם "לב ה'" – מרמז שדיבורו של הבל היה חדור בתדרי האור של האהבה והאחדות.
בהקבלה לכך, נח, בכוח האור שבדיבור, אסף אליו אל התיבה מכל בעלי החיים:
"מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (בראשית ז, ח-ט)
משמע, בנסתר, נח יצר במשותף עם הרוח – בערוצים רוחניים-אנרגטיים קרא נח לבעלי החיים לבוא אל התיבה.
• במילה "המבול" נחבא השם "הבל" – רמז נוסף לקשר הקארמתי הסמוי שבין הבל לנח והמבול.
אהובים-יקרים, בפרשת "שמיני", התורה מלמדת שלהיות "הבן של" אינו מזכה ביחס מיוחד, להפך – שני בניו של אהרן הכהן הגדול, נדב ואביהוא, מתים לאחר שהקריבו אש זרה:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י, א-ב)
שתיקתו לאחר מות שני בניו מלמדת שאהרן היה שוחר צדק ושוויון:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג)
אהרן, שאינו מצפה ליחס מועדף בשל מעמד הכהונה, מקבל בענווה את תוצאתו הטרגית של חטא בניו.
ללא ספק, הניסיון שעבר נח בשעתו, כשעלה לתיבה ללא בני משפחתו, הכשיר את הקרקע לעמידתו במבחן רוחני דומה בגלגולו כאהרן הכהן.
אהובים-יקרים, צופן "מבול" מלשון "מבולבל" – מרמז שבני דור המבול לקו בבלבול דעת ובאובדן דרך, והשתמשו לרעה בעליונותם כדי לנצל מינית את בעלי החיים.
ההפרה הבוטה של הסדר האלוהי גרמה לבלבול תפקידים אצל בעלי החיים, ונוצר הכרח לחנוך אותם מחדש.
וכך, בתיבה, במשך כשנה, חנך נח את החיות והורה לכל זן את תפקידו הייעודי-הייחודי בבריאה. בהקבלה לכך, אהרן הכהן הופקד על חניכתם של כלל בני ובנות ישראל.
ועוד, קשר נשמתי ישיר זה שבין נח לאהרן הכהן מוצפן אף בשמותיהם:
• השם"נוח" (בכתיב מלא) מתחיל באותיותנ' ו-ו', והשם "אהרון" (בכתיב מלא) מסתיים בהן – לפי החוקיות הקוסמית: "כל ראשית היא אחרית, וכל אחרית היא ראשית".
• בשם "אהרון" (בכתיב מלא) נחבאת המילה "ארון" שפירושה תיבה – רמז לתיבת נח.
אהובים-יקרים, שלמה המלך הוא גלגול תנכי נוסף של נח, להלן הסימנים המורים על כך:
• בדומה לנח, שלמה גם ידע את שפת החיות:
"וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים… וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים, וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה…" (מלכים א ה, יג-יד).
• אלוהים בחר בנח לבנות את התיבה – מרחב קדוש שאליו רק תלמידי האור יכלו להיכנס.
בהקבלה לכך, בהתגלותו לדוד המלך, אלוהים מפקיד את מלאכת בניית המקדש בידי שלמה, הבן שעתיד להיוולד לו:
"הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו, הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי…" (דברי הימים א כב, ט-י).
• בציטוט שלעיל, אלוהים מכנה את שלמה "איש מנוחה" – השם "נוח" מוצפן בשם "מנוחה".
• היונה עם עלה הזית נקשרת עם דמותו של נח ומסמלת את השלום.
בהקבלה לכך, צופן השם "שלמה" מלשון "שלום", כמו כן מתואר שבימי מלכותו שרר שלום:
"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה, ה).
• חושן המשפט הופקד בידי אהרן הכהן:
"וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד" (שמות כח, ל)
בהקבלה לכך, מתואר ששלמה המלך ניחן בחוכמה רוחנית מיוחדת בעזרתה עשה משפט צדק:
"וַיִּשְׁמְעוּּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, כח).
אהובים-יקרים, בפרשת "לך לך", לאחר שאברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים ופדה מהשבי את לוט ובני משפחתו, מתוארת פגישה אפופת מסתורין בינו לבין מלכיצדק, מלך שלם ("שלם" הוא שמה הקדום של ירושלים).
דמותו של מלכיצדק היא בגדר חידה, אין מסופר עליו דבר מלבד היותו בעל מעמד כפול – מלך וכהן:
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יח-יט)
ברובד הרוחני, הלחם מסמל את הגוף הבשרי, ואילו היין את הדם, קרי את הנפש שבאדם. ניתן להסיק מכך שלא היה מדובר במפגש חברתי סתמי, אלא בטקס של חניכה והתקדשות. למעשה, מלכיצדק חנך את אברהם אבינו לקראת האתגרים שבדרך והשליחויות העתידיות.
כפי שנרמז בשמו, מלכיצדק היה בעל חוש צדק מפותח, מלך על ירושלים ואף שימש כהן – תכונות המלמדות על קשר נשמתי ישיר הן לשלמה המלך והן לאהרן הכהן.
אהובים-יקרים, בזמן הרה גורל זה של סיום עידן, חיוני להעמיד דברים על דיוקם:
התיבה אשר בנה נח, בצו ישיר מהבורא, היא בית המקדש הראשון.
מקדש שלמה, אשר נבנה גם כן בהוראה ישירה של האל, הוא בית המקדש השני.
ואולם, לבית המקדש שנבנה על ידי עולי בבל, שבעים שנה לאחר שחרב מקדש שלמה, לא היה מעמד של "מקדש אמת", מפני שבנייתו הייתה פרי יוזמה אנושית ולא אלוהית.
לאורך העידן שמסתיים, בני האדם נזקקו למבנים חיצוניים ולמקדשים פיזיים כדי לחוש קרבה לרוח. ברם, בזמן מיוחד זה של "שארית העידן", היעד ההתפתחותי בכדור הארץ הוא חידוש הקשר הישיר שבין האדם לאלוהים, כפי שהיה ב"ראשית העידן", לפני החטא הקדמון.
לפיכך, נגיף הקורונה, שהתפשט ברחבי העולם בשנת 2020, היה שליח אור ב'תחפושת' ונועד לשרת מטרה עליונה זו. כלומר, ההסגרים והבידודים בזמן המגפה נועדו לדחוף את המין האנושי לבניית "התיבה האישית", היא "מקדש האור הפנימי" – כפי שנרמז בצופן "תיבה" מלשון "בית ה'".
על כן, בית המקדש השלישי שונה מהותית משני קודמיו (תיבת נח ומקדש שלמה), שכן אין זה מקדש פיזי, אלא מקדש אור שמיימי – היכל אתרי (מקדש רוחני-אנרגטי) אשר בימים אלה מואצל (בהדרגה) בירושלים, במקום המקודש לשלוש הדתות.
אהובים-יקרים, בימים אלה, ברקיעים העליונים, נעשית היערכות לקראת התממשותה המחודשת של "נשמת המשיח", הנודעת בהתגלמויותיה המקראיות בדמויותיהם של הבל – נח – מלכיצדק מלך שלם – אהרן הכהן – המלך שלמה.
להלן סימנים המורים על אמת נשגבה זו:
• הבל מייצג את "תודעת הלב", כלומר את האהבה ללא תנאי כלפי הבורא, הבריאה והבריות – רמז לשלמותו הרוחנית ולטוהרו של המשיח.
• "ביאת המשיח" בהיפוך אותיות "תיבת המשיח" – רמז לקשר הנסתר שבין "המשיח" לנח.
• היונה ששבה אל התיבה עם עלה הזית בפיה מסמלת את השלום העולמי שישכון בימות המשיח.
• מלכיצדק מלך שלם מסמל את הבשורה שבביאת המשיח יכוננו הצדק והשלום, וירושלים תשוב לייעודה המקורי – מרכזו הרוחני של העולם.
• אהרן הכהן הגדול נקרא גם "הכהן המשיח".
• על פי דרך הפשט, "משיח בן דוד" הוא שלמה המלך.
אהובים-יקרים, מעמדה המיוחד של ירושלים כ"מרכזו הרוחני של העולם" מוצפן במזמור קלז שבספר תהילים:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (ה-ו)
פסוקים אלה, שהחתן נוהג לומר תחת החופה, מרמזים שירושלים היא הציר שסביבו נסוב העולם – מקור החיים וההתחדשות של האנושות והפלנטה.
לפיכך, צפני הפסוקים נועדו לעורר בבן ובבת ישראל את השבועה לשמור את מורשת האור, בד בבד עם צעידה קדימה אל החדש:
• לשם "ירושלים" יש צופן מרובע: "שומר לימוד" (האותיות "לי" הן תחילית של המילה "לימוד"), "מוריש (מורשת) לימוד", "ראש לימוד" וגם "רושם לימוד" – כלומר, שבועה לשמור את מורשת האבות, אך גם להיות הראשון ללמוד ולהתחדש לפי רוח הזמן.
• צופן "תשכח ימיני" מלשון "אשכח מי אני" – כלומר, שמירת המורשת יחד עם התחדשות תמידית הן יסוד קיומו של האדם, ובלעדיהן האדם הוא כעץ ללא שורשים וללא ענפים.
• צופן "תדבק לשוני לחיכי" מלשון "דבקות שואל אני חוקי אל" – כלומר, צמיחה אינסופית תלויה בנכונות להתמיד ולשאול, להוסיף ולחקור את חוקי הקיום והיקום.
• צופן "על ראש שמחתי" מלשון "על ראש צמיחתי" – כלומר, הצבת הצמיחה הרוחנית בראש סדר העדיפויות היא המפתח לחיים שמחים.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בצמיחה שמחה.
לו יהי