עדכון אחרון: 10 יוני 2026
אהובים-יקרים, בני האדם נחלקים לשתי קבוצות:
לקבוצה הראשונה שייכים אנשים ש"המנוע הפנימי" שלהם הוא "אהבה" ושפועלים לטובת כולם.
לקבוצה השנייה שייכים אנשים ש"המנוע הפנימי" שלהם הוא "כוח" ושפועלים לטובת עצמם.
בחסות האהבה ניתן לגבור על קנאה ולרסן את יצר החמדנות, לא כן בדרך הכוח.
צופן קֹרַח צליל הגייה קֶרַח – מרמז שליבו של קורח היה קר ונעדר אהבה, ושהוא היה מונע משלושת הכ"פים – כוח, כבוד וכסף.
תפיסת עולמו השלילית – שלפיה "שלי לי ושלך לי" – ניווטה את צעדיו וגרמה לו לחמוד את תפקיד הכהן הגדול.
קורח, שחמד את תפקיד אהרן הכהן, שלל בכך את ייחודיותו שלו. שכן, לכל נשמה המתנה שבה בירך אותה הקדוש ברוך הוא – תכלית ומשמעות, תדר וגוון מיוחדים אשר אין העולם שלם בלעדיה, כמובא בספר דברים, פרק טז, פסוקים טז-יז:
"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"
לשון הכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהים אשר נתן לך" מלמדת שכל נשמה באה לעולם עם מתנה ייחודית — ייעוד ושליחות שאף נשמה אחרת אינה יכולה למלא במקומה.
אהובים-יקרים, יצר החמדנות שורשו בחטא הקדמון, כפי שיובהר להלן.
חווה, שפירשה באופן מוטעה את העובדה שנוצרה מאדם כסימן להיותה נחותה ממנו, השוותה עצמה אליו והתאוותה להיות מעליו:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו)
צופן לעיניים מלשון "נע מעל" – מרמז שחווה הייתה משוכנעת שאם תאכל מפרי הדעת היא תהיה מעל אדם בסולם האור.
אלא שההפך קרה – הקנאה והתחרותיות שללו ממנה את תפקידה הייעודי – להיות מקור השראה עבור המין הנשי כולו, בשפת הרוח "אם רוחנית".
אהובים-יקרים, בפרשה הקודמת "שלח לך", מימוש חזון הארץ המובטחת נדחה בשלושים ושמונה שנים, לאחר שבני ישראל, בהשפעת עשרת המרגלים, נאצו את ה' ואת משה ורצו לשוב למצרים.
קורח, שניצל באופן קר וציני את דחיית מועד מימוש החזון, הסית עדה שלמה בטענה שמשה הוליך אותם שולל והבטיח להם הבטחות שווא.
בנוסף, קורח האשים את משה בהתנשאות ובקידום של המקורבים אליו, כדוגמת אחיו אהרן.
ביחד עם דתן, אבירם ואון, קורח המריד מאתיים וחמישים מנשיאי העדה – כלומר, לא היה מדובר באנשים מן השורה, אלא מהאליטה הרוחנית-חברתית:
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן, וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם"" (במדבר טז, א-ב)
וכך באמצעות טקטיקה של חנופה, הארבעה הזינו את בני העדה באשליה שלפיה כולם שווים מבחינה התפתחותית, ונמצאים במדרגה רוחנית זהה לזו של משה ואהרן:
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" (במדבר טז, ג)
על פי תפיסה כוזבת זו אין היררכיה התפתחותית, אין לאן לצמוח ולהתקדם, אין צורך בלמידה ובשיפור העצמי, כל אחד ואחת יכולים לבצע כל תפקיד, אין משמעות למי עושה מה.
קורח ועדתו בעטו בחוק הקוסמי העליון של ההיררכיה ההתפתחותית – כמתואר בחלום "סולם יעקב" – הקובע שכלל חלקי הבריאה שווי ערך, אך שונים זה מזה במדרג ההתפתחותי ובתפקיד. בכך יצאו נגד הסדר האלוהי והמבנה הרוחני-החברתי המשולש בעם ישראל – כוהנים, לווים וישראלים.
מזועזע מההשמצות הנוראות וכדי להוכיח את ניקיון כפיו, משה מורה לקורח ולמאתיים וחמישים בני העדה להציג את מועמדותם לפני ה' שיקבע מי הראוי מבניהם לתפקיד הכהן הגדול:
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו, זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר טז, ד-ז)
המבחן של "אהבת אמת" הוא "הבאת האמת" – בהמשך דבריו, משה מציב מראת אמת לקורח ועדתו וקורא להם לנקות מתוכם את הקנאה והחמדנות. בדרך זו הוא מעניק להם 'גלגל הצלה' – את ההזדמנות לתשובת אמת ולמניעת אסון:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה, לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו" (במדבר טז, ח-יא)
אלא שדתן ואבירם הודפים בבוטות את הושטת היד של משה, ומשליכים עליו את התאווה שלהם עצמם להיות מעל כולם:
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר, אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר טז, יב- יד).
אהובים-יקרים, צופן קארמה מלשון כמראה – כלומר, התוצאה הטרגית משקפת את מהות החטא:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי, אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי, וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה" (במדבר טז, כח-ל)
צופן בלעה מלשון הֶבֶל במובן של עיסוק בטפל ובחומרי במקום במהותי ובערכי – הארץ שפתחה את פיה ובלעה את קורח, דתן, ואבירם היא מראה לשקיעתם בחומר ולהעדפתם כבוד ושררה על פני ערכים ומוסר.
ועוד, צופן בלעה מלשון בֶּלַע (השמצה, נאצה) – הארץ בולעת את קורח ועדתו כמראה לדברי הבלע, הגידופים וההשמצות שלהם כלפי משה ואהרון, משרתי ה' ונבחריו.
האש שירדה מהשמיים ושרפה את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת היא מראה לדיבור המשמיץ והמקטר שלהם – עיקרון זה נרמז בשני צפנים: שרפה מלשון פֶּה רֶפֶשׁ, מקטירי הקטורת מלשון מקטרים:
"וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במדבר טז, לא-לה).
אהובים-יקרים, חטאו של קורח שורשו ביחידת החיים הקודמת – בדמותו של דן, בנו של יעקב אבינו.
עשרת האחים, לרבות דן, עיוורים למסירותו של יוסף ורואים אותו דרך היבטי הצל שלהם – הם מאשימים אותו ברצון לשלוט עליהם:
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית לז, ה-ח)
מצער להיווכח, שקורח חזר בדיוק על אותו משגה קארמתי מחייו הקודמים – קנאה ורדיפה אחרי משרתי ה' ונבחריו.
קורח, שניסה להכפיף את רצון ה' לרצונו ולהיות הכהן הגדול, נותר חסר כל ואיבד אף את התפקיד שהיה שייך לו – כפי שנרמז בצופן הכפול של שמו: קורח מלשון כּוֹרַח (כפייה) וגם קֵרֵחַ (חסר שיער).
אהובים-יקרים, כדי לשים קץ לתלונות ולמחלוקות בקרב העם בעניין הכהונה, אלוהים מצווה את משה להורות לנשיאי השבטים להניח באוהל מועד את מטותיהם האישיים עם ציון שמם עליהם.
"הרוח מדברת באותות, סימנים ומופתים" – המטה מסמל את הציר האנכי שבין ארץ לשמיים ובין האנושי לאלוהי, לכן המטה שיצמיח פרחים הוא סימן לכך שה' בחר בבעליו:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ, וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם, וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם, וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת, וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים, וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (במדבר יז, טז-כד)
פרחי השקד שצמחו על מטה אהרן הם סימן לכך שאהרן באמת ובתמים נבחר על ידי ה' לשרת בקודש בתפקיד הכהן הגדול – כפי שנרמז בשני הצפנים: מטה מלשון אמת, שקדים מלשון "מי קדוש".
אהובים-יקרים, במסגרת פרויקט הענקת 'גלגלי הצלה' אחרונים לדמויות המפתח התנ"כיות, בין השנים 2012 ועד 2018, ניתנה למי שהם היום קורח, אבירם, דתן ואון הזדמנות אחרונה לזכות בגאולה האישית ולהשיב לעצמם את מעמדם הרוחני.
למרבה הדאבון, היד שהושטה דרך זו המתמסרת אותנו, כותבת שורות אלה, נבעטה.
המשמעות היא שהארבעה האריכו והקשו לעצמם את הדרך בשנים הבאות, וכן גזרו על עצמם מסכת חדשה של גלגולים מתקנים.
אהובים-יקרים, פעם נוספת אנו מבקשים להזכיר לכם – אין נשמה שאין לה תכלית, אין תפקיד שאין לו חשיבות, ואין ייעוד שאינו ראוי, כשם שהיטיבה לתאר במילותיה המשוררת-הצנחנית חנה סנש:
"על כל אחד לחפש את דרכו, את מקומו, את תפקידו" (6 יוני, 1940 מתוך סנש, 2023).
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בשמחה שבצמיחה.
לו יהי