עריכה חדשה : 30 מאי, 2025
אהובים-יקרים, הקנאה נובעת מחוסראהבה, מלב קר ומנוכר. האהבה ממיסה רגשות של קנאה, ובדרך זו מגנה ושומרת על האדם מפני יצר החמדנות.צופן קֹרַח צליל הגייה קֶרַח, מלמד שעוונו של קורח נבע מכך שהיה קהה רגש ומנוכר לקרוב ולרחוק כאחד. קורח החזיק בתפיסת עולם שלילית שלפיה "שלי לי ושלך לי", כלומר האינטרס האישי קודם לטובת הכלל.
אהובים-יקרים, לכל נשמה המתנה בה בירך אותה הקדוש ברוך הוא – תכלית גבוהה ויעוד רוחני, תדר וגוון ייחודיים לה אשר אין העולם שלם בלעדיה. כמובא בספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט"ז – י"ז:
"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"
אדם ש'פוזל' לדשא של השכן אינו מבחין בטוב והמיוחד אשר חנן אותו אלוקים. בשלילת ייחודיותוהוא מקלקל לעצמו, משום שמחמיץ את הפוטנציאלים לצמיחה והגשמה שבנתיב הנשמה.
אהובים-יקרים, יצר החמדנות שורשו בחטא הקדמון. חווה פירשה באופן מוטעה את העובדה שנוצרה מאדם כסימן להיותה נחותה ממנו. חווה, שהשוותה את עצמה לאדם, התאוותה להיות מעליו:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו')
צופן לעיניים בהיפוך האותיות "נע מעל". חווה הייתה משוכנעת שאם תאכל מפרי הדעת, היא תהיה מעל אדם בסולם ההתפתחות. אלא שההפך קרה – הקנאה והתחרותיות גרמו לה לאבד את תפקידה הייעודי להיות "האם הרוחנית", הווה אומר מקור השראה עבור המין הנשי בעידן שמסתיים.
אהובים-יקרים, הבריאה מושתתת על היררכיה התפתחותית כפי שמתואר בחלום "סולם יעקב". כלל חלקי הבריאה אמנם שווים בערכם, אך שונים זה מזה במיקומם ההתפתחותי ובתפקידם. קורח ועדתו יצאו נגד הסדר האלוהי והמבנה הרוחני-החברתי המשולש בעם ישראל – כוהנים, לווים וישראלים. קורח ניצל באופן מחושב, קר וציני את השבר והייאוש בעם, בעקבות הדחייה בהגשמת חזון הארץ המובטחת בשלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים (כפי שמתואר בפרשה הקודמת "שלח לך"). קורח הדביק למשה תדמית של מנהיג אינטרסנטי וכוזב המבטיח הבטחות שווא. במקום להכיר בשליחותו הייחודית, קורח חמד את תפקיד הכהן הגדול והאשים את משה בהתנשאות ובקידום המקורבים אליו:
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן, וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" (במדבר ט"ז, א' – ג')
קורח ביחד עם דתן, אבירם ואון, המרידו 250 נשיאי עדה. אין מדובר באנשים מן השורה אלא מהאליטה הרוחנית-חברתית. באמצעות טקטיקה של חנופה, הארבעה זרו את האשליה שלפיה כולם שווים מבחינה התפתחותית, ונמצאים במדרגה רוחנית זהה למשה ואהרן. על פי תפיסה כוזבת זו אין היררכיה התפתחותית, אין לאן לצמוח ולהתקדם, אין צורך בלמידה ושיפור העצמי, כל אחד ואחת יכולים לבצע כל תפקיד, אין משמעות למי עושה מה.
אהובים-יקרים, משה, איש אמת, אף שהזדעזע עמוקות מההאשמות הקשות, הורה לקורח ולמאתיים וחמישים בני העדה להביא את מועמדותם לפני האלוהים ולהכריע מי מביניהם הראוי ביותר לתפקיד הכהן הגדול:
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו, זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר ט"ז, ד' – ז').
אהובים-יקרים, המבחן של אהבת אמת הוא הבאת האמת. משה, שהציב מראת אמת לקורח ועדתו, העניק להם את ההזדמנות לנקות מתוכם את הקנאה והחמדנות, ובדרך זו לשוב למוטב ולמנוע אסון:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה, לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.." (במדבר ט"ז, ח' – י"א)
אלא שהושטת היד של משה נהדפה בבוטות, שכן דתן ואבירם השליכו על משה את התאווה שלהם עצמם להיות מעל כולם:
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר, אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר ט"ז, י"ב – י"ד).
אהובים-יקרים, בהלימה לחוק הקארמה, צליל הגייה כמראה, התוצאה הטרגית שיקפה את מהות החטא:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי, אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי, וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה, וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במדבר ט"ז, כ"ח – ל"ה)
צופן בלעה מלשון בֶּלַע שמשמעותו השמצה ונאצה, וגם מלשון הֶבֶל במובן של עיסוק בטפל ובחומרי במקום במהותי ובערכי. הארץ שפתחה את פיה ובלעה את קורח, דתן, ואבירם שיקפה את שקיעתם בחומר, והעדפתם את הכבוד והשררה על פני שמירת הסדר האלוהי וערכי האור של האהבה והאחדות. האש שירדה מהעליונים ושרפה את 250 מקטירי הקטורת שיקפה את הדיבור המתלונן על פני הכרת הטוב: שרפה מלשון פֶּה רֶפֶשׁ, מקטירי הקטורת מלשון מקטרים טורקי ה', הווה אומר שבדיבורם כפוי הטובה הם 'טרקו את הדלת' למימוש שליחות האור והייעוד הגבוה.
אהובים-יקרים, חטאו של קורח שורשו ביחידת החיים הקודמת בדמותו של דן, בנו של יעקב אבינו. האחים עיוורים לאהבתו ולמסירותו של יוסף, שכן הם מסתכלים עליו דרך היבטי הצל שלהם, ולכן מאשימים אותו ברצון לשלוט עליהם:
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית ל"ז, ה' – ח')
מצער להיווכח שקורח חזר על המשגה הקארמתי של קנאה ורדיפה אחרי משרתי האל ובחירי הרוח.
אהובים-יקרים, על מנת לשים קץ לתלונות ולמחלוקות בקרב העם בעניין הכהונה, אלוהים מצווה את משה להורות לכל נשיא שבט להניח באוהל מועד את מטהו האישי ולציין את שמו עליו. המטה מסמל את הציר האנכי שבין ארץ לשמיים ובין האנושי לאלוהי. לפיכך, המטה שיצמיח פרחים מסמן את בחירת האל במי שהמטה שייך לו:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ, וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם, וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם, וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת, וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים, וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (במדבר ט"ז, ט"ז – כ"ד)
המטה של אהרון הצמיח פרחי שקד, עדות לכך שאלוהים בחר בו לתפקיד הכהן הגדול: צופן מטה מלשון אמת, וכן צופן שקדים מלשון מי קדוש.
אהובים-יקרים, צופן קורח מלשון כּוֹרַח וגם קֵרֵחַ. קורח, שניסה להכפיף את רצון האלוהים לרצונו ולהיות הכהן הגדול, נותר לבסוף חסר כל ואיבד אף את התפקיד שהיה שייך לו.
אהובים-יקרים, במסגרת פרויקט הענקת 'גלגלי הצלה' אחרונים לדמויות המפתח התנ"כיות, בין השנים 2012 ועד 2018, ניתנה למי שהם היום קורח, אבירם, דתן ואון הזדמנות אחרונה לזכות בגאולה האישית ולהשיב לעצמם את מעמדם הרוחני. למרבה הדאבון, היד שהושטה דרך זו המתמסרת אותנו, כותבת שורות אלה, נבעטה. המשמעות היא שהארבעה האריכו והקשו לעצמם את הדרך בשנים הבאות, וכן גזרו על עצמם מסכת חדשה של גלגולים מתקנים.
אהובים-יקרים, אין נשמה שאין לה תכלית, אין תפקיד שאין לו חשיבות, ואין ייעוד שאינו ראוי, כשם שהיטיבה לבטא במילותיה המשוררת-הצנחנית חנה סנש:
"על כל אחד לחפש את דרכו, את מקומו, את תפקידו" (6 יוני, 1940 מתוך סנש, 2023)
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בשמחה שבצמיחה.
לו יהי
ביבליוגרפיה
סנש, ח., (2003), יומנים שירים עדויות, הקיבוץ המאוחד, ישראל.