עדכון אחרון 9 נובמבר, 2025
אהובים-יקרים, בהיותו בן ארבעים שנה נושא יצחק את רבקה לאישה. לאחר עשרים שנות המתנה אלוהים נענה לתפילותיו של יצחק, ורבקה יולדת תאומים, כמתואר בכתוב:
"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה… וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ… וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ… וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם" (בראשית כה, כ-כא, כד, כו)
הריון נסי בדרך הטבע לאחר שנים ארוכות של עקרות הוא איתות מהרוח שמדובר בנשמה של ילד עם שליחות כבירה.
ישנה סיבה מיוחדת לכך שאבות ואימהות האומה הפכו להורים בגילאים מאוחרים. ההמתנה הארוכה נועדה ליצור בשלות ומוכנות לתפקיד ההורות, כיוון שחינוך של ילד עם ייעוד רוחני כרוך באחריות רבה.
חשובה המודעות שזמן זה של שארית העידן קורא לחזור אל החוקיות של ראשית העידן. לכן, בימים אלה ישנה עלייה במספר הגברים והנשים שמממשים הורות מאוחרת. מגמה זו היא חלק מהתוכנית האלוהית להתעלות הפלנטה וגאולת האנושות.
בעת הזו של ימות המשיח וחילופי העידנים יורדות לכדור הארץ נשמות ממרחבים קוסמיים מתקדמים. זאת במטרה להשפיע מבפנים ולהאיץ את השתנות המין האנושי.
נשמות אלה ניחנות באינטואיציה חדה ורגישות מיוחדת. על כן, סביבה יציבה ותומכת, מאפשרת והרמונית, חיונית למימוש שליחות האור שלהן.
אם כן, טבע הזמן העכשווי הוא מימוש אבהות ואימהות בגילאים מאוחרים, כדי להגיע מפותחים רוחנית ובשלים רגשית, עם מודעות לעומק האחריות שבהורות ומצוידים בידע ובכלים הנחוצים.
אהובים-יקרים, התזוזות יוצאות הדופן בבטנה של רבקה מרמזות שאין מדובר בהריון רגיל. רבקה מחליטה לעשות מעשה והולכת לשאול את אלוהים על משמעות הדבר:
"וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה" (בראשית כה, כב)
התשובה האלוהית מפתיעה ועוצמתית – מדובר בהריון של תאומים השונים זה מזה. אמנם כל אחד מהם נועד להיות אבי אומה, אך הצעיר ולא הבכור הוא בחיר ה':
"וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג)
ואכן, מרגע לידתם רב השוני ביניהם – הראשון אדמוני ושעיר ואילו השני לא:
"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב … " (בראשית כה, כה-כו)
השוני במראם החיצוני מרמז על שוני בטבעם הפנימי:
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז)
צופן עשיו משורש עשה – רמז לעולם המעשה. מראהו האדמוני, כצבע האדמה, מסמל את צ'אקרת השורש.
מנגד, יעקב מייצג את עולם הרוח – צופן תָּם הוא ראשי תיבות של תפילה מדיטציה, לפיכך מסמל את צ'אקרת העין-השלישית. כמו כן, צופן יושב אוהלים מלשון יש בו אלוהים.
מלבד ההבדלים במראה ובאישיות קיים שוני נוסף – יצחק מעדיף את עשיו, ואילו רבקה מעדיפה את יעקב:
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח)
נשאלת השאלה: כיצד ניתן להבין את הפער בהעדפת ההורים?
אהובים-יקרים, הורות היא עניין עדין ומורכב כיוון שהיא נוגעת ברבדים עמוקים בתת-המודע של ההורה.
אצל יצחק, שגדל בצילם של אם (שרה) ואח (ישמעאל) דומיננטיים, העיקרון הזכרי האקטיבי אינו מפותח דיו. בניסיון העקדה אברהם גילם את ההיבט האקטיבי ואילו יצחק את ההיבט הפאסיבי. גם בזוגיות יצחק היה פאסיבי – העבד הביא לו את רבקה ולא נדרש ממנו מאמץ מיוחד. לכן יצחק נמשך לעשיו, הבן הצייד והחזק, בניסיון (לא-מודע) לפצות על העיקרון הזכרי המוחלש אצלו.
בנוסף, לשון הכתוב "כי ציד בפיו" רומזת שעשיו לא רק צד בעלי חיים אלא גם בני אדם. באמצעות דיבור מחניף ולשון חלקה, עשיו נהג להסוות את מניעיו האנוכיים ולהפיל ברשתו את הזולת, לרבות את יצחק אביו.
בשונה מיצחק, רבקה נמשכת ליעקב, הבן שדומה לה במידותיו הטובות, ושהיא מודעת להיותו בחיר ה'. זהו סוד שהיא נוצרת בקרבה ואינה משתפת בו את יצחק.
אהובים-יקרים, עשיו, ששב עייף מן הציד, מבקש מיעקב להאכיל אותו בנזיד עדשים:
"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" (בראשית כה, כט-ל)
המילה "עייף" חוזרת פעמיים בטקסט המקראי – רמז לכך שהרדיפה אחר החומר מתישה את הנפש ומכלה את האנרגיות.
לעומת זאת, הצבת הרוחני מעל החומרי, כלומר הליכה אחר צו הלב וחזון הנשמה, מטעינה בכוחות של חיים והתחדשות.
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" – סגנון הדיבור של עשיו משקף את טבעו היצרי הגס. האינטונציה נשמעת כפקודה במקום כבקשה.
יעקב מזהה את האלמנט הכוחני בפנייה של עשיו. לכן אין הוא מתפתה לרצותו, אלא מתנה את אכילת נזיד העדשים במכירת הבכורה:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (בראשית כה, לא)
עשיו אינו מתלבט אפילו לרגע אחד ומיד קופץ על ההצעה:
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (בראשית כה, לב-לג)
לאחר שהשביע את רעבונו, אין בליבו של עשיו שמץ חרטה והוא מזלזל בבכורה:
"וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, לד).
אהובים-יקרים, עשיו משועבד לחלקים התחתונים של הגוף-נפש. הוא מייצג תפיסת עולם שגויה ומסוכנת שלפיה מטרת החיים היא רדיפה אחר סיפוקים מיידיים, תענוגות וכיופים.
אופן הנהגה פסול ומסוכן זה פשה בעם בימי הנביא ישעיהו – בדומה לעשיו, בני ובנות ישראל היו עסוקים ב"לחיות את הרגע":
"וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק, וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יב-יג)
במקום תענית ועשיית חשבון נפש, העם חגג כאילו אין מחר.
בשונה מעשיו, יעקב מציב את חזון הנשמה ושירות הבורא מעל הכול. כפי שנרמז בצופן "נזידעדשים" – עדשים מלשון עִם שַׁדַּי, אחד משמותיו של אלוהים:
"…וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).
אהובים-יקרים, על פי התוכנית האלוהית המקורית, יעקב הוא זה שנועד להיוולד ראשון ולהיות הבכור. אלא שבבטן עשיו נאבק עם יעקב כדי לצאת לפניו. בניסיון לעצור את עשיו, יעקב אוחז בעקבו.
אלוהים, שהוא מעבר לזמן ומקום, יודע שבלידה עשיו יגזול את הבכורה מיעקב. לפיכך, בתשובת האלוהים לרבקה מובהר שמעמדו הרוחני של יעקב שריר וקיים אף על פי שייוולד שני.
לאור זאת, ההצעה של יעקב לעשיו למכור את הבכורה בתמורה לנזיד העדשים, הייתה דרך הוגנת וישירה להשיב לעצמו את מה ששייך לו בצו הרוח.
למעשה, היה זה המבחן הרוחני של עשיו להתיישר אל סדר העדיפות הנכון – להציב את הרוחני לפני החומרי. שיעורו היה להתמיר רעב גשמי ב'רעב' רוחני, אלא שבמקום ללמוד את השיעור הוא בז לבכורה.
אהובים-יקרים, צופן הוֹרֶה צליל הגייה הוֹרָה, מרמז שתפקיד ההורה להורות לילדו את הדרך. כדי למלא תפקיד זה כהלכה, על ההורה להיות מוכן לראות גם את הפגמים של ילדו, לא רק את המעלות. הסטת המבט מהחסרונות של הילד, אינה משרתת את טובתו העליונה, כיוון שאין אדם קרוב שישקף לו היכן עליו להשתפר.
אף בערוב ימיו, יצחק אינו מתעורר לראות את טבעו האמיתי של עשיו ולהכיר בחסרונותיו:
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א)
לקות הראייה של יצחק לעת זקנתו היא מראת אמת לעיוורונו הרוחני. יצחק עיוור לאופיו הילדותי והמרדני של עשיו, לכך שאין לו כבוד למורשת ושהוא מונע מדווקאיות ומנקמנות.
עשיו לוקח נשים מבנות חת, את יהודית ואת בשמת, ומסב צער לאביו ולאימו:
"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי, וַתִּהְיֶין מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (בראשית כו, לד-לה)
בהמשך, כאשר עשיו רואה שיצחק מברך את יעקב ואוסר עליו לקחת אישה מבנות כנען, בכוונה הוא מתחתן עם מחלת בתו של ישמעאל:
"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן… וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם… לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כח, ו, ח-ט)
עשיו, שרוצה לפגוע באביו, חובר לישמעאל – אחיו הבכור שהתנכל אליו בהיותו רק בן שלוש.
בשני המקרים, עם בנות חת ועם בת ישמעאל, עשיו משתמש בנישואין ככלי נשק כדי להכאיב להוריו.
אהובים-יקרים, תפקיד ההורה לעזור לילדו לפרוש כנפיים – להקנות לו את הכלים הנחוצים על מנת שבבגרותו יוכל להתמודד עם אתגרי החיים בכוחות עצמו.
כאשר נודע לרבקה שיצחק מתכוון להעניק לעשיו את ברכת הבכור, היא מחליטה להתערב ואינה נותנת הזדמנות ליעקב למצוא פתרון בכוחות עצמו.
רבקה הלחוצה לוחצת על יעקב להתחזות לעשיו:
"וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ… וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ, לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב, וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ" (בראשית כז, ו, ח-י)
בתחילה, יעקב מתנגד להצעת רבקה לקחת במרמה את ברכת הבכור:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק, אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז, יא-יב)
אלא שלבסוף הוא מתרצה ושומע בקול אימו, במחיר ויתור על האמת הפנימית:
"וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (בראשית כז, יג-יד)
לשון הכתוב מרמזת על היחס המגונן יתר על המידה מצד רבקה כלפי יעקב:
"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (בראשית כז, טו)
למרות שעשיו ויעקב הם תאומים בדיוק באותו גיל, בעיני רבקה עשיו ניתפס כ"בן הגדול" ואילו יעקב כ"בן הקטן".
אהובים-יקרים, "המטרה אינה מקדשת את האמצעים" – השגת היעד היא דבר מבורך, אך לא במחיר ויתור על ערכים ומוסר.
רבקה, שיודעת שיעקב הוא בחיר ה', משוכנעת שנכון להקריב את הדרך למען המטרה. רבקה אינה סומכת על יעקב שיצליח למצוא פתרון ראוי מבלי לכופף את הסטנדרטים. למשל, לבקש מאביו להעניק גם לו ברכה.
רבקה אף לא סומכת על ההשגחה העליונה שתכוון בעת הצורך, כפי שקורה מאוחר יותר בברכת יעקב לבניו של יוסף הצדיק:
"וַיִּקַּח יוֹסֵף… אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל… וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי… וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ… וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא… וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, יג-יד, יח-כ)
ברגע האמת, הרוח מנחה את יעקב להצליב את ידיו בבואו לברך את בניו של יוסף. בדרך זו, ברכת הבכור ניתנת לאפרים הבן הצעיר ולא למנשה הבן הבכור.
אהובים-יקרים, יצחק מופתע מהמהירות בה יעקב, שמחופש לעשיו, שב מן הציד ושואל על כך:
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי…" (בראשית כז, כ)
נוכח חשדנותו של יצחק, יעקב עונה שאלוהים כיוון את דרכו:
"…וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז, כ)
התשובה של יעקב אינה מספקת את יצחק, והוא מבקש ממנו להתקרב כדי למששו:
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא" (בראשית כז, כא)
אולם דעתו של יצחק לא נחה עליו. הוא מוטרד מן הסתירה שבין הקול, שדומה לקולו של יעקב, לידיים, ששעירות כמו ידיו של עשיו:
"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב)
יצחק מבקש לוודא פעם נוספת שאכן מדובר בעשיו:
"וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי" (בראשית כז, כד)
כדי להשתכנע סופית, יצחק מבקש מיעקב לנשקו במטרה לבחון את ריח גופו:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי… וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה… " (בראשית כז, כו-כז)
אף על פי שלא הכול מריח כשורה, יצחק מתרצה ומעניק ליעקב את ברכת הבכור:
"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ, יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כז, כח-כט)
בעומק הדברים, הברכה מתארת את תפקידו הייעודי הייחודי של עם ישראל – לגשר בין עליונים לתחתונים ולהוביל רוחנית את אומות העולם.
אהובים-יקרים, עשיו מגיע זמן קצר לאחר שיצחק מסיים לברך את יעקב:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ" (בראשית כז, ל)
הוא מביא את המטעמים שהכין לאביו ומבקש ממנו לברך אותו:
"וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, לא)
יצחק, שמבולבל ואינו מבין מה קורה, שואל את עשיו "מי אתה?":
"וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה… " (בראשית כז, לב)
יצחק נחרד לגלות שמדובר בעשיו, ומבין שיעקב לקח במרמה את ברכת הבכור:
"…וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו, וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד… ויֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז, לב-לג, לה)
כאשר מתברר לעשיו שיעקב התחזה לו וגנב ממנו את הברכה, הוא מגיב בזעקה גדולה:
"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד…" (בראשית כז, לד)
נשאלת השאלה: כיצד ניתן ליישב את הסתירה שבין לעגו של עשיו לבכורה מוקדם יותר, לזעקתו עתה על כי נלקחה ממנו ברכת הבכור?
אהובים-יקרים, הפכפכות היא טבעה של הנפש (אישיות האגו).
עשיו הוא חסר עמוד שדרה ונשען על מה שנחשב בעיני אחרים. כשהוא מבין שאביו מייקר את ברכת הבכור ומכבדה בסעודה חגיגית, יחסו אל הברכה משתנה מן הקצה אל הקצה. מכאן שהזעקה שלו נובעת מפגיעה באגו ובחשיבות העצמית.
למעשה, בהתנהלות הוגנת וישרה, עשיו היה אמור לעדכן את אביו מבעוד מועד על כך שהוא מכר את הבכורה ליעקב, ולכן ברכת הבכור צריכה להינתן לאחיו ולא לו.
אלא שעשיו מתכחש שמכר את הבכורה ליעקב. הוא מעמיד פנים כאילו הבכורה עדיין שייכת לו, ומאשים את יעקב ברמייה כפולה – בגניבת הבכורה וגם בגניבת ברכת הבכור:
"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי…" (בראשית כז, לו)
כיוון שעשיו עסוק בשימור תדמית "הבן הטוב", הוא זומם לנקום ביעקב ולהורגו לאחר מות יצחק:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא)
כאשר נודע לרבקה שעשיו זומם להרוג את יעקב, היא מאיצה ביעקב לברוח לחרן אל בית לבן אחיה:
"…וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ, וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כז, מב-מג)
רבקה, שמסתירה מיצחק את המזימה של עשיו, מחדירה ביצחק דאגה שמא יעקב ייקח לו אישה מבנות הארץ:
"וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק… אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כז, מו)
יצחק, שמשתכנע מדברי רבקה, קורא ליעקב ומצווה עליו ללכת לארם ולקחת לו אישה מבנות לבן:
"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ… קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (בראשית כח, א-ב).
- דרך עשיו – צופןאיש שָׂעִר בהיפוך אותיות רשע. כלומר, הרשע מסרב להפיק לקחים מטעויות העבר וקופא על שמריו.
- דרך יעקב – צופן איש חלק בהיפוך אותיות לֶקַח. כלומר, הצדיק רואה עצמו תלמיד נצחי ותמיד שואף להשתפר.
אהובים-יקרים, טרנספורמציה היא פרי יישום מלא של התיאוריה.
יעקב נאלץ לעזוב את בית הוריו וארץ מולדתו ולצאת למסע שמשכו עשרים שנה! מסע אשר תכליתו הבשלה והתבגרות, פיתוח עצמאות רוחנית, רגשית ופיזית.
המסע רצוף האתגרים יעמיד במבחן המעשה את אשר יעקב למד באוהל, בקרבת אימו המגוננת.
כפי שיתברר בהמשך, יעד המסע הוא הגשמת ייעודו האמיתי – שינוי שמו מיעקב לישראל ומיצוב מעמדו כאבי שנים עשר שבטי ישראל!
אהובים-יקרים, בין השנים 2012-2015 הוענק 'גלגל הצלה' אחרון למי שהוא היום גלגול נשמתי ישיר של עשיו.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד ניתנה לו דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, הוא הדף בבוטות הזדמנות אחרונה זו.
כתוצאה מכך, מצבו הבריאותי התערער, שכן "מי שלא מתעורר, מתערער".
כמו כן, הוא עבר לסוף התור בדרך אל האור.
באשר למי שהוא היום גלגול נשמתי ישיר של יעקב, נאמר בתמצית כי הוא בדרך…
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם באהבת האל.
לו יהי