עדכון אחרון: 30 נובמבר, 2025
אהובים-יקרים, יעקב בורח לחרן מפני עשיו שזומם להורגו:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, י-יא)
לשון הכתוב: "ויפגע במקום", מרמזת שעם יציאתו לדרך, חווה יעקב טראומה – כל רכושו נשדד והוא נותר לבדו. באין ברירה, יעקב נאלץ ללון במקום נידח, הרחק מכל יישוב.
העובדה שנשדד מבהירה, מדוע יעקב הגיע לבית לבן בגפו וללא נדוניה. זאת בשונה מעבד אברהם, שהגיע לבית בתואל עם שיירת גמלים, כסף וזהב.
החלק שהוסווה עד היום ושאינו מופיע בכתובים, נוגע לחלקו של עשיו בשוד.
כשעשיו ראה שמזימתו להרוג את יעקב לאחר מות אביו סוכלה, הוא רקם מזימה חדשה.
לפני שיעקב יצא לדרך, עשיו בנה אסטרטגיה עם אנשי פמלייתו. הוא סיכם איתם, שהם ישדדו את יעקב ויינטשו אותו בדרך. כך קיווה עשיו, להכשיל את תוכנית הבריחה של יעקב, ולאלצו לחזור על עקבותיו.
אהובים-יקרים, כבר בתחילת המסע, יעקב מתמודד עם משבר ונמצא בפרשת דרכים:
האם לשוב על עקבותיו ולחזור לבית הוריו, שם ממתין לו אחיו עשיו שזומם להורגו,
או
להמשיך במסע לבד וחסר כל, למרות סכנות הדרך, ולהגיע ללא נדוניה לבית לבן.
אלוהים, שרואה את הסערה המתחוללת בנפשו של יעקב, נגלה אליו בחלום:
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו…" (בראשית כח, יב-יג)
בחיזיון הלילי, נגלית ליעקב ההיררכיה הקוסמית – שבעת הרקיעים עד לבורא האחד. יעקב צופה, בסדר המופתי שבו המלאכים נעים בין הממדים.
בהתגלות מוזכר חזון הארץ המובטחת – הבטחת האלוהים לשני האבות, אברהם ויצחק:
"…וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג)
אלוהים מבטיח ליעקב השגחה צמודה, ואת חזרתו לארץ המובטחת:
"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו)
יעקב מקיץ משנתו עם תובנה מפתיעה – הטראומה והמשבר הם חלק מהתוכנית האלוהית הגדולה:
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז)
"אכן יש יהוה במקום הזה" – צופן במקום מלשון בום מכה, רמז לכך שמשבר מבשר על צורך עמוק בהתפתחות ובגדילה. המשבר נועד לדחוף את יעקב לפתח עצמאות רוחנית ופיזית. לבד וללא רכוש, יעקב צריך לבנות עצמו מאפס, בעשר אצבעות.
יעקב, שנטען בתקווה ובכוחות מחודשים, מקים מצבה וחונך למקום שם חדש:
"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל…" (בראשית כח, יז-יט)
גלום כאן מסר אוניברסלי – בעת משבר יש להישמר מספקות עצמיים, ואין להסיק בטעות שהרוח נטשה. חשוב להתבונן על המצב ממעוף הציפור, דרך עיני הנשמה. לשם כך, רצוי וכדאי לפנות לקבלת עזרה, תובנות וכלים ממורה רוח של אמת.
לאחר שהקים מצבה, יעקב נודר לתת מעשר אם אלוהים יצליח את דרכו – ישמור אותו מסכנות הדרך, ויספק לו את הצרכים הבסיסיים של מזון ולבוש:
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כ, כב)
צופן יעקב בסיכול אותיות עקבי, מרמז על דבקותו במורשת של אברהם סבו, שהיה הראשון לתת מעשר:
"…וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, יט-כ).
אהובים-יקרים, יעקב ממשיך במסע, חדור באמונה ובתקווה מחודשות:
"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (בראשית כט, א)
צופן הפועל ויִשָּׂא מלשון הרמה (להרים), וגם מלשון נישואין – רמז לכך שהברית עם ה' מרוממת את רוחו ומקלה על יעקב את הדרך.
בהגיעו לארם, יעקב מבחין בבאר ועל ידה שלושה עדרי צאן:
"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט, ב)
המספר שלוש מייצג כוחות בריאה ויצירה – רמז על המפגש הקרוב עם בת הזוג המיועדת.
בשעה שהרועים נאספים כדי להסיר יחד את האבן הגדולה מעל הבאר, רחל מגיעה עם הצאן. יעקב רואה את רחל, ומזהה מיד שהיא זיווגו הנשמתי. זיהוי זה מעניק לו כוח רוחני מיוחד, והוא מסיר לבדו את האבן:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י)
בדומה לחסד שעשתה רבקה כשהשקתה את גמליו של עבד אברהם, יעקב משקה את צאן לבן.
לאחר שמסיים להשקות את הצאן, הוא פורץ בבכי. הבכי של יעקב מבטא פורקן רגשי מתלאות המסע, מהול בשמחה ובהתרגשות מהמפגש הגורלי עם רחל:
"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא).
אהובים-יקרים, "זאב בעור כבש" – הטקטיקה של אנשי השקר והרמייה היא חנופה.
כך במפגש עם יעקב, לבן עוטה מסכה של אוהב ואכפתי באמצעות מחוות גופניות (מחבק ומנשק) ומילות קרבה ("עצמי ובשרי אתה"):
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ… וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים" (בראשית כט, יג-יד)
בבית לבן, יעקב אינו נח לרגע ועובד אותו ללא תמורה. לאחר חודש, לבן, שדואג שמא ידבק בו תדמית של נצלן, שואל את יעקב מהי משכורתו. בפנייתו אליו הוא משתמש בלשון חלקלקה – "הכי אחי אתה":
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט, טו)
יעקב, המאוהב ברחל, מסכם עם לבן לעבוד תמורתה שבע שנים:
"וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה, וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי" (בראשית כט, יח-יט)
אהבתו העזה של יעקב לרחל, ממוססת אצלו את תחושת הזמן, ושבע השנים נדמות בעיניו כימים אחדים:
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה" (בראשית כט, כ)
בחלוף שבע השנים, יעקב דורש מלבן לקיים את שסוכם – לתת לו את רחל לאישה:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" (בראשית כט, כא)
אולם, למחרת ליל הכלולות, מתגלה ליעקב התרמית המרה – רחל הוחלפה בלאה:
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (בראשית כט, כה)
בתשובתו ליעקב, לבן 'נזכר' לציין שאין משיאים את הצעירה לפני הבכורה. בטון קר ומחושב, לבן סוחט מיעקב עוד שבע שנים של עבודה בחינם עבור רחל:
"וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה… וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כט, כו-כז)
בעל כורחו, יעקב עובד את לבן שבע שנים נוספות. לאחריהן הוא נושא לאישה את רחל:
"וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כט, כח).
אהובים-יקרים, לאורך הדורות, פרשנות חז"ל טשטשה את האמת, וכיסתה על המגרעות של רחל אימנו. מחשש שמא בנות ישראל יושפעו מדרכיה הקלוקלות, בדומה לילד צעיר שאינו בשל דיו להבדיל את עצמו מחסרונות ההורה. לפיכך, דמותה של רחל אימנו הוצגה בפרשנות המסורתית, כמי שכביכול הקריבה את זיווגה הנשמתי למען אחותה הבכורה.
בזמן הזה של סיום עידן, נדרשים אתם, גברים ונשים כאחד, לנוע אל עבר ראייה בוגרת ואחראית, ולפתח עמוד שדרה מוסרי ועצמאות רוחנית. על כן, ברצוננו להסיר את הצעיפים, ולהאיר אודות רחל אימנו, אז והיום.
אהובים-יקרים, זיווג נשמתי נקבע ברקיעים העליונים, בשותפות עם נשמת הגבר ונשמת האישה, טרם לידתם. לכן, אסור בתכלית האיסור 'להעביר', או 'להשאיל' בן/בת זוג שבגורל.
כדי לגרום ליעקב לחשוב שלאה היא רחל ולשכב עימה, היה צורך בשיתוף פעולה מצד רחל, לביצוע ההחלפה בסיטואציה כה רגישה ואינטימית. שלא בכדי, הטקסט המקראי אינו מפרט איך ההחלפה בוצעה בפועל.
בשונה מרבקה, שלא שיתפה פעולה עם מזימת לבן אחיה, רחל כן מתפתה לשתף פעולה עם לבן אביה. רבקה סירבה לעכב את עבד אברהם בניסיון לסחוט ממנו עוד נדוניה, ואילו רחל הסכימה להשתתף בתרמית הנישואין.
רחל, באופן קר ומחושב, מנצלת את האהבה העזה שיעקב חש אליה. היא עושה זאת מכמה טעמים:
- לרצות את אביה על ידי הגדלת הונו החומרי.
- לזכות באהדת הסביבה בשל הקרבתה כביכול לאחותה.
- להעלות את ערכה בעיני הסביבה, כאישה ששווה לעבוד תמורתה ארבע עשרה שנים.
בכך, רחל מפקירה את קודש הקודשים של הזוגיות – יחסי אישות. היא סבורה שזוהי 'הקרבה' זמנית עד שתינשא ליעקב ותהיה "האישה המועדפת".
עיון מעמיק בטקסט המקראי, חושף את הפער בין רגשותיו של יעקב לרגשותיה של רחל. במפגש ליד הבאר, פרץ הבכי של יעקב משקף את עוצמת התרגשותו כשרואה אותה לראשונה. נוסף לכך, פעמיים הכתוב מציין שיעקב אוהב את רחל:
"וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה… וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, יח, כ)
ואולם, באשר לרגשותיה של רחל כלפי יעקב, הכתוב נותר אילם. השתיקה של הטקסט המקראי צורמת, ומעלה סימן שאלה לגבי ההדדיות ביחסי האהבה שבין יעקב ורחל.
אהובים-יקרים, "האהבה היא עיוורת" – יעקב המאוהב אינו מבחין שרחל אינה ראויה לאהבתו, זאת למרות שהיא זיווגו הנשמתי. יעקב עיוור לכך שרחל מונעת מתאווה למעמד חברתי וחומרי, ולא מאהבה וממסירות.
יש כאן לקח חשוב עבור גברים ונשים גם יחד: העובדה שגבר ואישה נועדו בגורל זה לזו, אינה מהווה ערובה להדדיות באהבה.
בעליונים, לקראת ירידתן למרחב האדמתי, נשמת הגבר ונשמת האישה חותמות ביניהן על חוזה של נישואין. ואולם, במסגרת קדושת חופש הבחירה, קורה לעיתים, שכאשר הן נפגשות למטה, צד אחד מפר את החוזה.
זו הסיבה, שלכל נשמה נקבע בעליונים יותר מזיווג נשמתי פוטנציאלי אחד.
מכאן שבסיטואציה בה הצד השני אינו משיב אהבה, הנכון הוא לשחרראת הקשר ולהמשיך הלאה. חשוב לחזק את האמונה שההמתנה היא מתנה, כלומר שיגיע זיווג ראוי יותר.
אהובים-יקרים, על פי תוכנית המקור האלוהית, רחל נועדה להיות רעייתו ואם ילדיו היחידה של יעקב אבינו. אלא שרחל, שמעוניינת להעלות את מעמדה בעיני הסביבה, מנצלת את אהבתו של יעקב ומקלקלת לעצמה. במקום ברכה, היא מביאה על עצמה קללה – נאלצת להתמודד עם קארמה של עקרות.
עקרותה של רחל היא שעון מעורר לנקות מתוכה תועלתנות ומניפולטיביות, ולבחור בדרך של אהבה ומסירות. תמרור אזהרה זה חבוי במילה עֲקָרָה: ע' = עין שלישית (הצ'אקרה האחראית עלהתקשורת עם העליונים), קרה = קרא, כלומר קריאה להתעורר רוחנית.
ברם, רחל אינה שועה לקריאת ההשכמה לעשות חשבון נפש ותיקון עצמי. רחל, שמקנאה באחותה, מתנערת מאחריות ומשתלחת ביעקב:
"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א)
יעקב גוער ברחל ומעיר לה שהעקרות אינה בשליטתו האישית, אלא מכוונת על ידי אלוהים:
"וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל, ב)
אלא שבמקום להתעשת ולערוך בדק בית פנימי, רחל פונה החוצה ומחפשת פתרון גשמי. בדומה לשרה שנתנה את הגר לאברהם, רחל מפצירה ביעקב לשכב עם בלהה שפחתה:
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (בראשית ל, ג)
שרה ורחל, שתיהן רואות באימהות אמצעי לביסוס מעמדן החברתי, ומעבירות ביקורת סמויה על אלוהים:
"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה…"
(בראשית טז, ב)
לבן השני שילדה בלהה שפחתה, רחל בוחרת שם המבטא את המאבקים שלה עם אלוהים ועם אחותה:
"וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בראשית ל, ח)
בשם נפתלי נחבא צמד המילים: נפל, פֶּתֶן (נחש) – רמז לנפילתה של רחל לתודעת האגו, שסמלה הוא הנחש.
אהובים-יקרים, בהלימה לטבע הזמן העכשווי של "הרמת הווילון בסוף המחזה", ברצוננו לחשוף, שהתחרותיות של רחל שורשה בגלגולה הקודם בדמות הגר, שפחת שרה.
לאחר שהרתה לאברהם, הגר מתנשאת מעל שרה, ואינה מגלה אנושיות כלפי גבירתה העקרה:
"וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד)
כיוון שבגלגולה בדמות הגר לא חמלה על גבירתה העקרה, ביחידת החיים שלאחר מכן, בדמות רחל, היא מתמודדת בעצמה עם עקרות.
רמז נוסף לקשר הנשמתי הישיר שבין הגר לרחל מוצפן בשמותיהן: האות ר' החותמת את השם הגר היא זו שפותחת את השם רחל – בתואם לחוקיות הקוסמית שלפיה "כל אחרית היא ראשית, וכל ראשית היא אחרית".
אהובים-יקרים, רחל, שממאנת ללמוד את השיעור הנשמתי, חווה תקיעות בחייה – כפי שנרמז בשם נפתלי מלשון לופת, וגם לופ. היא מתעקשת למצוא פתרונות חיצוניים במקום לעשות חשבון נפש.
כיוון שכך, רחל חומדת את הדודאים (צמח שייחסו לו סגולות של פריון) שראובן מביא ללאה אחותה:
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ" (בראשית ל, יד)
למעשה, רחל 'סוחרת' בתור שלה לשכב עם יעקב בתמורה לדודאים:
"וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ" (בראשית ל, טו)
ברם, רחל אינה מצליחה לגבור על הרוח. שכן, ההשגחה העליונה עושה כך שלאה, ולא רחל, היא זו שיולדת ליעקב עוד שני בנים ובת:
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר, וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן, וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, טז-כא).
אהובים-יקרים, בחלוף הזמן, בורא עולם חונן את רחל ועושה עמה חסד, בתקווה שאולי האימהות תגרום לה לתקן את דרכיה:
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד)
אך במקום להכיר תודה על הנס הגדול שפקד אותה, רחל מתאווה לבן נוסף.
עסוקה בכמות במקום במהות, רחל אינה קשובה ללב ולאינטואיציה. היא אינה מזהה שהבן שנולד לה, לאחר שנים של עקרות, הוא בחיר ה'.
אהובים-יקרים, עם לידת יוסף, יעקב מבקש מלבן לאפשר לו לשוב עם משפחתו לכנען, בהתחשב בכך ששנים ארוכות עבד אותו במסירות:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי, תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" (בראשית ל, כה-כו)
העובדה שלאחר הולדת יוסף יעקב חש שהגיעה העת לשוב למולדתו, מרמזת שיוסף הוא האחד המיועד.
אלא שבמקום להעניק ליעקב את ברכת הדרך, התגובה של לבן היא מתחכמת:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל, כז)
בתשובתו, לבן חושף שנודע לו שהודות ליעקב ברכת ה' שורה עליו. צופן נחשתי מלשון ניחוש (כישוף) – רמז לכך שלבן התייעץ באמצעים של עבודה זרה.
מדברי יעקב ניכר המאמץ שלו להשתחרר משליטתו של לבן, והמלחמה על עצמאותו:
"כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" (בראשית ל, ל)
יעקב, הנחוש לפרנס את משפחתו לאחר שבמשך שנים העשיר את לבן, מקפיד לנהל משא ומתן הוגן. הוא מסכם עם לבן על חלוקת הצאן ביניהם לפי מאפיינים מסוימים:
"…וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה… אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי… וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ" (בראשית ל, לא-לב, לד)
ברם, גם בפעם הזו לבן מרמה את יעקב. הוא מרחיק את הכבשים שלפי ההסכם מיועדות ליעקב, ומעבירן לבניו. טבעו הזדוני של לבן מוצפן בשמו, לבן הארמי בסיכול אותיות נבל הרמאי:
"וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו" (בראשית ל, לה)
ההשגחה העליונה מתדרכת את יעקב להשתמש בשיטת רבייה מיוחדת – להציב מקלות של צמחים ספציפיים בתוך מי השתייה של הצאן:
"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן… וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל, לז-לח)
שיטה זו מגבירה את קצב רביית הצאן, ומשפיעה על מאפייני הטלאים:
"וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (בראשית ל, לט)
וכך, מבלי לקחת מאומה ממה ששייך ללבן, יעקב מתעשר במהירות רבה:
"…וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן… וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מ, מג)
בני לבן, שרואים את השגשוג וההצלחה של יעקב, מקנאים בו. הם מדברים בגנותו, וטוענים שהתעשר על חשבון אביהם:
"וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א)
דברי הבנים מחלחלים ללבן, ויעקב מבחין שלבן שינה לרעה את יחסו כלפיו:
"וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא, ב)
אלוהים, שרואה את אי הצדק כלפי יעקב, מצווה עליו לשוב למולדתו, ומבטיח לו השגחה צמודה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית לא, ג)
יעקב קורא לשתי נשותיו, רחל ולאה, ומעדכן אותן על השינוי לרעה ביחסו של אביהן אליו. הוא מציין בפניהן, שלמרות עבודתו החרוצה, אביהן ממשיך לרמותו, ואולם הודות להשגחה העליונה ניסיונותיו לפגוע בו כשלו:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה… וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם… וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן, וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי… וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי" (בראשית לא, ד-ז)
יעקב ממשיך ומספר לנשותיו על ההתגלות שחווה בחלום הלילה – מלאך ה' הבטיח לו עזרה מיוחדת, מאחר ולבן הרחיק את הכבשים שלפי ההסכם נועדו לו:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ" (בראשית לא, יא-יב)
יעקב מוסיף, שגם הבורא נגלה אליו, והורה לו שהגיעה העת לסגור מעגל – לקיים את שנדר בתחילת מסעו ולשוב לארצו:
"אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא, יג)
תשובתן של רחל ולאה מלמדת שהן שותפות לביקורת הקשה על אביהן. שתיהן קובלות על אופיו המנוכר והנצלני:
"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ, הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ" (בראשית לא, יד-טו)
לאחר קבלת תמיכתן המלאה של נשותיו, יעקב מבצע את תוכנית הבריחה – בזמן שלבן הולך לגזוז את הצאן, הוא בורח עם משפחתו:
"…וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה… וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ… וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ…" (בראשית לא, טז-כא)
בסמוך לבריחה, רחל גונבת מאביה את התרפים:
"…וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית לא, יט)
מעשה הגניבה מהווה חטא משולש:
- גניבה מהאב.
- אחיזה בעולם הישן ובמנהגי עבודה זרה.
- סיכון שמו הטוב של יעקב.
לאחר שלושה ימים, נודע ללבן שיעקב ברח עם בנותיו ונכדיו. שבוע שלם הוא רודף אחריו עד שמשיגו:
"וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב, וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ…" (בראשית לא, כב-כג)
לקראת המפגש, אלוהים נגלה בחלום הלילה ללבן, ומזהיר אותו שלא ידבר רע אל יעקב:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא, כד)
במפגש עם יעקב, לבן מיתמם. הוא מתנהג כאילו כוונותיו היו טובות, ושלמעשה הוא זה שנעלב ושחש מרומה:
"לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (בראשית לא, כז-כח)
למרות האזהרה האלוהית המפורשת, לבן אינו נרתע מלהטיח ביעקב האשמה כפולה – גניבת התרפים ועבודה זרה:
"…לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (בראשית לא, ל)
יעקב נחרד לשמע ההאשמות הקשות הללו, ואינו מעלה על דעתו שרחל היא זו שגנבה את התרפים. בתגובתו הנחרצת ללבן, מוצפנת נבואת גזר דין מוות לגנב:
"עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה… וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית לא, לב)
ואמנם, בפרשה הבאה, פרשת "וישלח", הנבואה מתממשת, ורחל מתה בלידת בנימין:
"…וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ… וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית לה, טז-יח)
על ערש דווי רחל מתעוררת לקשר שבין גניבת התרפים למותה בטרם עת. תובנה עמוקה זו מוצפנת בשם שהיא בוחרת לבנה השני – צופן בן אוני מלשון בן עווני.
לאורך העידן שמסתיים, מחשש להשפעה רעה על בנות ישראל, הפרשנות המסורתית נימקה, שרחל גנבה את התרפים במטרה להשמידם כביכול. כך השתרשה בתפיסה העממית, הדימוי של רחל כאם המיוסרת המבכה את בניה.
ברם, אלוהים, שיודע שרחל גנבה את התרפים שלא על מנת להשמידם, מורה ליעקב לעשות 'בדק בית' יסודי, ולפנות את כל מה ששייך לעבודת אלילים. צו אלוהי זה מופיע בפרשה הבאה, פרשת "וישלח":
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ… וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ… הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם… וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם…" (בראשית לה, א-ב, ד)
רחל, שהייתה האישה המועדפת והדומיננטית, היוותה מודל שגוי – בהשפעתה אחרים מקרב אנשי הבית אחזו בעולם הישן של עבודה זרה.
אהובים-יקרים, חיפושי לבן עולים בתוהו, שכן רחל מוצאת דרך מתוחכמת להחביא את התרפים – תחת כרית הגמל שעליה היא יושבת. רחל אף משתמשת בתירוץ נשי כדי שלא להצטרך לקום, וכך מונעת מאביה לגלותם:
"וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא, וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (בראשית לא, לד-לה)
לאחר שלא נמצאה כל ראיה לגניבת התרפים, יעקב מציב ללבן מראת אמת – מטיח בפניו על כך שרדף ורימה אותו כל השנים:
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי… זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא, לו, מא)
יעקב מעמת את לבן עם האמת – הודות להשגחה העליונה הוא ניצל מניסיונותיו לפגוע בו:
"לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית לא, מב)
משרואה לבן שאין הוא יכול לגבור על יעקב, הוא מציע לכרות עמו ברית, ודרכיהם נפרדות לתמיד:
"וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ… וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה… וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד, וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם… וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמו" (בראשית לא, מד-מה, מז-מח; לב, א)
יעקב ולבן מייצגים שתי תפיסות עולם הפוכות ודרכים מנוגדות:
- לבן – את העולם הישן של עבודה זרה, ואת דרך הכוח והשקר.
- יעקב – את העולם החדש של אמונה באל אחד, ואת דרך האהבה והאמת.
אהובים-יקרים, בין השנים 2018-2019, הוענק 'גלגל הצלה' אחרון למי שהיא היום גלגול נשמתי ישיר של הגר/רחל אימנו.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד, ניתנה לה דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, גם בפרק החיים הזה היא בחרה שלא לעשות תשובת אמת, משמע לנקות מתוכה את הקנאה והתחרותיות עם בנות המשפחה ועם נשים ככלל.
בכך, החמיצה את ההזדמנות להגשים את הייעוד הגבוה, ומעמדה הרוחני ניטל לצמיתות. כמו כן, גזרה על עצמה מסכת חדשה של גלגולים תיקונים עד לתום עידן זה.
אהובים-יקרים, לאחר שיעקב מעמת את לבן עם האמת, ומשקף לו את התנהגותו הרמאית, הוא פונה לדרכו. אז, הוא חווה התגלות של מלאכי אלוהים:
"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (בראשית לב, ב-ג)
התגלות רוחנית זו מהווה סגירת מעגל לאחר עשרים שנות גלות. שכן, בגניבת ברכת הבכור, החטא של יעקב היה שנפל למלכודת האגו של ריצוי על פני נאמנות לאמת הפנימית.
הצורך לרצות את אימו המגוננת, יצר אצל יעקב פער בין פנימיותו הישרה לבין התנהגותו החיצונית העקלקלה. סתירה זו, נרמזת בדברי יצחק, שאינו בטוח האם זהו יעקב או עשיו:
"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב)
הקול מסמל את הפן הרוחני-הפנימי, ואילו הידיים מסמלות את הפן המעשי-החיצוני.
בעימות פנים אל פנים עם לבן, יעקב פורץ לראשונה את דפוס הפחד והריצוי, ובנחישות עומד על שלו.
בדרכו חזרה ארצה, ובעקבות התגלות מלאכי אלוהים, יעקב חונך למקום שם חדש – מחניים, שמובנו שני מחנות/צדדים. שם זה מרמז על סגירת הפער אצל יעקב, ואיחוד הצד הרוחני עם הצד המעשי שבו.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בתעוזת לב.
לו יהי