עדכון אחרון : 27 נובמבר, 2025
אהובים-יקרים, בדרכו חזרה ארצה, יעקב שולח שליחים לאסוף מודיעין על עשיו:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו… וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, ד, ז)
כאשר נודע ליעקב שעשיו הפך לאיש חשוב, בעל מעמד וכוח, הוא מתמלא פחד. יעקב חושש שמא אחיו עדיין נוטר לו על גניבת ברכת הבכורה, ועלול לפגוע בו ובמשפחתו:
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ…" (בראשית לב, ח)
לקראת המפגש עם עשיו, יעקב נוקט בטקטיקה של חלוקה לשני מחנות, כדי להבטיח שבמקרה של מתקפה יישארו ניצולים:
"…וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב, ח-ט)
בו בעת, עמוק פנימה, יעקב יודע שללא עזרת השמיים אין תועלת בטקטיקה, טובה ככל שתהיה. ככתוב בתהילים:
"…אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז, א)
לכן, יעקב פועל גם במישור הרוחני – הוא פונה בתפילה, המשלבת הודיה ותחינה, לבורא עולם:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק… קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב, י-יב)
בכנות ובאומץ לב, יעקב מישיר מבט אל הפחד, ומתוודה שחושש נורא מהמפגש עם עשיו.
לאחר שחילק את המחנה לשניים והתפלל לה', יעקב מבצע גם מהלך דיפלומטי. מודע לכך שאחיו רודף כבוד, יעקב שולח אל עשיו שיירה עמוסה במתנות, כדי לרצותו:
"וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ, וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים… כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (בראשית לב, יח-כא).
אהובים-יקרים, יממה לפני המפגש הגורלי עם עשיו, יעקב מגיע לאזור נחל הנקרא "מעבר יַבֹּק".
לאחר שהעביר את נשותיו וילדיו לצדו השני של הנחל, הערב יורד ויעקב נותר לבדו:
"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק, וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ…" (בראשית לב, כג-כה)
הכתוב מתאר שבלילה איש מסתורי נאבק עם יעקב:
"…וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה)
לאחר מאבק עיקש עם הדמות המסתורית, היא לבסוף נכנעת, אך נוקעת את יעקב בעצם הירך:
"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו)
כיוון שהמאבק הותיר ביעקב שריד פיזי (נקע וצליעה), בפרשנות המסורתית סברו בטעות שמדובר במאבק גשמי. ברם, מדובר היה במאבק רוחני בשנתו של יעקב, שכפי שיתבהר בהמשך, נועד להעביר אותו טרנספורמציה בכל הרבדים של קיומו – הרוחני והגשמי כאחד.
כאשר הדמות העלומה רואה כי הפסידה במאבק, היא מבקשת מיעקב לשחררה. אלא שתגובתו של יעקב תמוהה – הוא מתנה את שחרורה בכך שהיא תברך אותו:
"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כז)
בתנאי שמציב יעקב גלום מסר אוניברסלי עמוק – הושטת היד לשלום היא באחריות הצד המנצח ולא הצד המובס! שכן, על פי החוק הקוסמי העליון, "הגבוה שומר על הנמוך".
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כח-כט)
חניכת שמו החדש "ישראל", מסמלת את המעבר מקארמה פרטית לקארמה לאומית. צופן שרית (עם אלוהים)מלשון שירות, כלומר יעקב מקבל את מעמדו כמשרת ה', ואביהם של שנים עשר שבטי ישראל.
בהדרגה, מחלחלת אצל יעקב התובנה כי מדובר במלאך ה' ב'תחפושת'. לכן, יעקב קורא למקום "פניאל" – שם המבטא התגלות ישירה:
"וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (בראשית לב, ל-לא)
לזכר צליעתו בירך של יעקב בעקבות המאבק עם מלאך ה', נגזר האיסור ההלכתי לאכול את גיד הנשה (עצב הסיאטי עבה לאורך הירך האחורית) של בהמות וחיות:
"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לב-לג)
צופן גיד הַנָּשֶׁה הוא שינה מזל: גיד מלשון גד שפירושו מזל, נָּשֶׁה בהיפוך אותיות שִׁנָּה. כלומר, פציעתו של יעקב בגיד הנשה מאותתת על שינוי בקארמה ובגורל.
איבר הירך מסמל הולדה והמשכיות. לכן, הצליעה בירך מרמזת על החיבור לייעוד הגבוה שנקבע מלמעלה. במילה צוֹלֵעַ מסתתרת משמעות דומה: שתי המילים צַו ו-על מלשון צו עליון.
אהובים-יקרים, הודות להשגחה העליונה ולמחוות המיוחדות מצד יעקב לעשיו, המפגש המחודש בין האחים עובר בשלום, מעבר למצופה:
"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ… וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו, וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, א, ג-ד)
עשיו, שמסוחרר מהכבוד הגדול, מוכן לוותר על המתנות:
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית לג, ט)
אולם, יעקב מפציר בו לקבל את המתנות שהכין עבורו:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י)
יעקב, שזוכר את טבעו ההפכפך של אחיו, מתעקש שיקבל ממנו מתנות, כדי להקנות למפגש המחודש ביניהם מעמד של כריתת ברית. הקהל, העד לסולחה שבין שני האחים, מהווה ערובה לכך שבעתיד עשיו לא יוכל להתהפך על יעקב:
"קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, יא)
נרגש מכל הכבוד והמחוות, עשיו מאיץ ביעקב להצטרף אליו:
"וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג, יב)
אלא שיעקב, שמודע לכך שדרכיהם מנוגדות, מסרב באלגנטיות:
"יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים…" (בראשית לג, יד)
נזהר מלפגוע בכבוד אחיו, יעקב רומז על מחויבותו לשמירת הסדר האלוהי: צופן "אתנהלה לאיטי" מלשון אלוהים איתי. המשך הפסוק: "לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים", מרמז על סדר העדיפות הנכון – חינוך הילדים קודם ליעדים חומריים.
אהובים-יקרים, המשך הפרשה מתאר את הסיפור הטרגי אודות אינוסה של דינה, בת יעקב.
למען הסדר הטוב, חשוב להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – אונס הוא מעשה נבלה, והתנהגות הנאנסת אינה רלוונטית. כלומר, הקורבן לעולם אינו אשם.
עם זאת, מתוך אהבה ואחריות כלפיכן, נשים יקרות, הקוראות שורות אלה, ברצוננו לעורר אתכן לגלות ערנות וזהירות. הכוונה, לדקדק באופן התנהלותכן, ולהישמר מכל משמר ממצבים שבהם אתן עלולות להיות מנוצלות בגוף ובנפש.
המקרה של דינה ממחיש את החשיבות של מודעות ובחירה בסביבה מתאימה.
הכתוב מציין שדינה חוברת לבנות הארץ שמנהגיהן רעים:
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית לד, א)
שני צפנים: ותצא מלשון עצות, לראות מלשון רעילות, מרמזים על השפעתן הרעה של נשות כנען על דינה.
שכם, בנו של חמור, שהיה נשיא מקרב החיוי (אחד מעמי הארץ), רואה את דינה ואונס אותה:
"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב)
"התוקפן שמתאהב בקורבן" היא תופעה מוכרת בפסיכולוגיה, ונובעת מתלות רגשית האופיינית ליחסי שולט-נשלט. כך קורה שלאחר האונס, שכם מתאהב בדינה ומחזר אחריה:
"וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג)
שכם אף פונה לאביו ומבקש את עזרתו לשאת את דינה:
"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (בראשית לד, ד)
בינתיים, ליעקב נודע על דבר האונס. הוא נוקט איפוק וממתין לשובם של הבנים, כדי להיוועץ איתם איך לפעול במצב סבוך ורגיש זה:
"וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (בראשית לד, ה)
כאשר נודע לאחים על האונס, הם מגיבים בחומרה רבה:
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית לד, ז)
חמור, האב, מפציר באחים להשיא את דינה לבנו. בתמורה לנישואין, הוא מציע להם להתחתן עם בנות המקום וכן מסחר ועסקים:
"וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ… וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" (בראשית לד, ח-י)
שכם, הבן, מבהיר ליעקב ובניו שהוא מוכן לשלם כל מחיר שבו ינקבו:
"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן, הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה" (בראשית לד, יא-יב)
בתשובתם, האחים מתנים את הנישואין בכך שיעשו ברית מילה. אך הכתוב מציין במפורש שכוונת האחים הייתה להוליך שולל את שכם וחמור אביו:
"וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ… אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר… וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ" (בראשית לד, יג, טו, יז)
שכם וחמור אביו כלל אינם מעלים בדעתם שהאחים רוקמים מזימה. לכן, הם ממהרים לשכנע את בני עירם לקבל את התנאי, ולערוך את טקס המילה:
"וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו… וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (בראשית לד, יח-יט, כד)
ברם, ביום השלישי לברית המילה, בעודם חלשים וכואבים, בני יעקב טובחים באנשי העיר, בשכם ובחמור אביו:
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים… וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב…" (בראשית לד, כה-כו)
הם בוזזים את הרכוש, ושובים את הנשים והילדים:
"בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר… אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם… וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (בראשית לד, כז-כט)
המרמה המתוכננת והביזה הנרחבת מעוררות שאלות לגבי המניעים האמיתיים של האחים. ניראה שהאחים השתמשו באינוס של דינה כדי להצדיק את הטבח והביזה, וכך להגדיל את מעמדם – להתעשר בנשים ושפחות, צאן וחמורים, כסף ורכוש.
חטאם של האחים הוא מרובע:
- הפרת ברית המילה (הדיבור) – שבירת ההסכם בעל פה עם שכם וחמור אביו.
- חילול טקס המילה – הפיכתו לאמצעי לנקמה אכזרית.
- הענשתם של אנשי עיר שלמה על עבירה של אדם יחיד.
- גזירת גורל מר על דינה – הנורמות בעולם העתיק היו מחמירות כלפי נשים שנאנסו, ולכן רובן נותרו רווקות ועריריות.
לשמע הטבח הנורא, יעקב נחרד. הוא פונה אל הבנים במילים חריפות, ומתריע מפני אסון:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל)
אלא שהבנים אינם שועים לדברי אביהם. הם מגיבים ממקום ילדי של פגיעה באגו, ואינם משכילים לראות את התמונה הרחבה:
"וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא)
בזכות ההשגחה הפרטית שיש ליעקב, המשפחה כולה ניצלת מנקמתם של עמי הארץ:
"…וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה).
אהובים-יקרים, הבכור במשפחה מהווה מודל והשראה לשאר האחים. לכן, האחריות המוסרית המונחת על כתפיו גדולה יותר.
אלא שראובן, הבן הבכור, אינו נוהג באחריות הטבעית הנגזרת ממעמד הבכורה. הוא חוצה קו אדום ושוכב עם בלהה פילגש אביו:
"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה, כב)
הכתוב אינו מפרט את המניע למעשהו הנלוז של ראובן, ואף לא את תגובת יעקב.
בעולם העתיק, לשכב עם פילגש המלך היה אקט שסימל את ירושת המלוכה. כך למשל, אבשלום שכב עם פילגשות דוד המלך כאקט של מרד, שנועד להדיח את אביו מהשלטון. מכך ניתן להסיק שראובן חשב שאם ישכב עם בלהה, פילגש אביו, הוא יבסס את מעמדו כראש המשפחה.
יעקב, פעם נוספת, בוחר בדרך של איפוק וריסון עצמי. לא מתוך קורבנות, אלא מכיוון שבתוכו פנימה הוא מחויב לעיקרון הקוסמי שלפיו "הפוגע באחר, בעצמו פוגע". כלומר, יעקב מבין שבמעשהו הנפשע, ראובן קלקל לעצמו את הקארמה והגורל הטוב.
ברקע מוסריותם הרעועה של בני יעקב, ההיררכיות האלוהיות מכשירות את הקרקע לצמיחתה של הנהגת אמת חדשה.
בפרשה הבאה, "וישב", עולה על בימת ההיסטוריה יוסף – בחיר ה' והאח שנועד להורות לאחיו את ערכי האמת והמוסר של האור.
אהובים-יקרים, בין השנים 2012-2018, הוענקו 'גלגלי הצלה' אחרונים למי שהם היום אחד עשר האחים והאחות דינה.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד, ניתנה להם דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, קריאות ההשכמה, ללא יוצא מן הכלל, נהדפו בבוטות ולא נמצא צדיק אחד בסדום.
בכך החמיצו את ההזדמנות להיות הראשונים להשיג את הגאולה האישית, ולחסוך מעצמם עוד גלגולים תיקונים.
ברצוננו לבאר בתמצית אודותיהם היום:
- ראובן – מוגשם בגוף של אישה. מצויה בזוגיות רעילה עם מי שהוא היום גלגול נשמתי ישיר של בלהה, פילגשו של יעקב אבינו. החמיצה את הגשמת הייעוד הגבוה של מרפאה ומורה רוחנית.
- שמעון – מוגשם בגוף של אישה. החמיצה את מימוש חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
- לוי – החמיץ את מימוש ייעודו הגבוה להוביל רוחנית.
- יהודה – החמיץ את המימוש של זוגיות נשמתית ואבהות לנשמות גבוהות של ילדים. בנוסף, ערוצי התקשור שהיו לו נסגרו, וקהילת האור בהובלתו התפוררה.
- דן – מוגשם בגוף של אישה. החמיצה את המימוש של נתיב האור הנשמתי.
- נפתלי – פירוק הזוגיות הנשמתית, והתמודדות עם בעיות בריאותיות והליכים רפואיים מורכבים. מימוש חלקי של שליחות האור.
- גד – נפילה מכהונת אור לכהונת חושך. החמצת חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
- אשר – החמצת חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
- יששכר – החמיץ את מימוש הייעוד הגבוה של מרפא ומורה אור.
- זבולון – מוגשם בגוף של אישה. מתמודדת עם דיכאון וחרדה. החמיצה את ההזדמנות להחלים נפשית, ולממש את נתיב הנשמה.
- דינה – מתמודדת עם הפרעת נפש טורדנית כפייתית (OCD)והתמכרות למין. החמיצה את ההזדמנות להתרפא, ולהגשים את הייעוד הגבוה של סופרת בקנה מידה עולמי.
- בנימין – מוגשם בגוף של אישה. החמצת חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
אהובים-יקרים, הבחירה בנתיב הנשמה כרוכה בוויתור ובהקרבה, במאמץ ובאומץ. אך היא כדאית ומתגמלת לאין שיעור בבריאות איתנה ושמחה, במימוש מלא בכל הרבדים, וביצירה במשותף עם הרוח.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בלב שומע ובבחירות מושכלות.
לו יהי