אהובים-יקרים, פרשת "מצורע" עוסקת בעמוד היסוד של הבית היהודי – שמירה על טהרת המשפחה.
רבות הן אי-ההבנות הנוגעות לנושא עדין ומיוחד זה. בטרם נאיר את משמעותו הרוחנית העמוקה, נבהיר תחילה את כללי ההיטהרות מהתורה ומההלכה.
ככלל, התורה קבעה שבימי המחזור החודשי (שבעה ימים) האישה היא בחזקת טמאה ומכונה "נידה":
"וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ…" (ויקרא טו, יט)
בפרשה הבאה, פרשת "אחרי מות", מצוין שאסור לשכב עם אישה בזמן נידתה:
"וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח, יט)
עם תום תקופת הנידה, היחסים האינטימיים בין בני הזוג נעשים מותרים לאחר טבילת האישה במקווה.
בנוסף לאיסור על יחסי אישות, התורה הגדירה דיני טומאה – מיטה או כיסא שהאישה שוכבת או יושבת עליו בזמן נידתה נטמאים, ומי שנוגע בהם נטמא עד הערב:
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, כ-כב)
דימום מחוץ לימי הווסת הרגילים מכונה בתורה "זיבה" ומחייב ספירה של שבעה ימים נקיים לפני הטבילה במקווה:
"וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא טו, כח)
אלא שמאז חורבן בית המקדש בוטלו דיני הטומאה, שלפיהם כל מה ומי שהאישה נוגעת בהם נטמאים. כלומר, אישה יכולה לבצע את עבודות הבית השגרתיות ללא הגבלה: לבשל, לנקות, לטפל בילדיה. כמו כן, האישה יכולה לברך ולהתפלל, ללמוד תורה ולגעת בספרי קודש.
ההלכות כיום מתמקדות במישור הזוגי – חז"ל קבעו שכל "נידה" היא בחזקת "זיבה", ועל כן האיסור על יחסי אישות תקף לשבועיים. בנוסף, חז"ל הגדירו כללי הרחקה בחיי היומיום למניעת קרבה פיזית ואינטימיות מכל סוג:
• איסור מסירת חפץ מיד ליד.
• איסור אכילה מצלחת משותפת או שתייה מאותה כוס (בחלק מהמנהגים).
• איסור שינה באותה מיטה.
• הימנעות ממחוות חיבה כגון חיבוק או נשיקה.
על פניו נראה כי מדובר במערכת כללים נוקשה ומגבילה, ברם צלילה לעומקם מחברת למרחבי אור חדשים.
אהובים-יקרים, הבריאה כולה מושתתת על מחזוריות של התרוקנות והתמלאות במטרה להבטיח תנועה והתחדשות מתמדת.
לפיכך, ברובד הפנימי, המחזור החודשי מסמל שלב של "ריקון" ונועד להאיץ באישה ובבני ביתה לפנות ולשחרר את הישן. כלומר, לרוקן מתוכם תפיסות, רגשות והרגלים שאינם משרתים עוד את התפתחותם העליונה. עיקרון זה חבוי בצופן ווסת בהיפוך אותיות תָּסוּב (סיבוב) – רמז לתנועה המעגלית בספיראלת ההתעלות.
מכאן, שהשמירה על טהרת המשפחה היא "שירות אור" שהאישה מעניקה לבעלה ולילדיה – הדהוד העיקרון הקוסמי שלפיו נחוץ לפנות מקום לקבלת אנרגיות חדשות מהעליונים. תכלית נעלה ומקודשת זו חבויה במילה טהרה מלשון רטט ה'.
זאת ועוד, הטבילה במקווה בסיום תהליך ההיטהרות מסמלת את החיבור המחודש לאור בראשית, משום שמדובר ב"מים חיים" – מים שמקורם טבעי (גשם, מעיין, מי תהום) ולא נשאבו בכלי או הוזרמו באופן מלאכותי.
כיוון שהטבילה במקווה מסמלת "לידה מחדש", היא נעשית בבת אחת, עם כל הגוף, ובעומק של 40 סאה (כ-800 ליטר):
• המים הטבעיים מסמלים את אחדות הרקיעים העליונים והתחתונים לפני בריאת העולם:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ו-ז).
• 40 סאה נפח המים – המספר ארבעים מסמל שינוי וטרנספורמציה: ארבעים ימי המבול בדורו של נח, ארבעים יום משה שהה על הר סיני, ארבעים יום המרגלים תרו את הארץ, ארבעים שנה בני ישראל נדדו במדבר, וארבעים יום ליצירת הוולד ברחם על פי חז"ל.
הטבילה במקווה, אפוא, מסמלת חיבור מחודש אל נהר החיים ותנועה חדשה בשלושת המישורים – האישי, הזוגי והמשפחתי.
אהובים-יקרים, בעולם הישן היה נפוץ שימוש בדם המחזור במטרה להשפיע על המציאות דרך הפעלת כוחות אופל.
לפי אמונה עתיקה זו, החזרת דם המחזור לגוף, באמצעות שתייתו או מריחתו, בכוחה להחזיר את הזמן לאחור. משום כך, נהגו להכין מדם המחזור מרקחות ושיקויי אהבה ליצירת קשירה רגשית ומינית, וכן קמעות וכישופים להגנה מפני אויבים ולנקמה בשונאים.
כיוון שכוחות החושך משרתים את הקיבעון והחזרה לישן, בתורת הקבלה הם מכונים "סיטרא אחרא" (בארמית: "הצד האחר") מלשון שירת אחורה – כלומר, שירות ההליכה לאחור.
לכן, כדי להרחיק את בני ובנות ישראל מכוחות האופל, חז"ל קבעו כללי הרחקה מחמירים בין בני הזוג עד לסיום תהליך ההיטהרות והטבילה במקווה.
למרבה הדאבון, טקסים ומנהגים שבהם נעשה שימוש בדם הווסת למטרות שונות קיימים אף היום. על החברה הישראלית לערוך בדק בית יסודי ולבערם מקרבה, שכן הם מנוגדים לחלוטין לחוקי התורה וערכי היהדות.
אהובים-יקרים, שבעת ימי הווסת מהווים את שלב "ריקון הכלי", ואילו שבעת הימים הנקיים שלאחריהם מהווים את שלב "בניית הכלי" (דפנות הרחם) והכנתו לקליטת אור חדש.
ההמתנה שני שבועות עד לאיחוד המיני היא מאמץ משותף המסמל את חידוש שתי השבועות – שבועת האישה לגבר ושבועת הגבר לאישה, כפי שנרמז בצופן שָׁבוּעַ מלשון שְׁבוּעָה.
התכלית הנעלה של יחסי האישות היא להזין באנרגיות חדשות את גופי האור העדינים ואת הגוף הפיזי של הגבר ושל האישה, שכן הגבר בטבעו הוא "צינור לאור", ואילו האישה בטבעה היא "כלי לאור":
• הגבר מייצג את "משולש הרוח" (המשולש במגן דוד עם הקודקוד הפונה מטה) – כלומר, את התנועה מהשמיימי אל הארצי. מהות זו נרמזת בצורת איבר המין הזכרי כמעין צינור.
• האישה מייצגת את "משולש החומר" (המשולש במגן דוד עם הקודקוד הפונה מעלה) – כלומר את התנועה מהארצי אל השמיימי, מהות זו נרמזת בצורת איבר המין הנשי כמעין כלי קיבול.
מכאן, שבעת האיחוד המיני נוצרת טרנספורמציה ותנועה מעגלית שלמה: הגבר מוריד אור מהעליונים וממירו לצורה גשמית (נוזל הזרע), ואילו האישה המקבלת לתוכה את האור בצורתו הגשמית, מתמירה אותו חזרה לאנרגיה ומעלה אותו דרך מרכז הגרון.
אצל בני זוג המפותחים רגשית ותודעתית, האיחוד המיני לובש צורה מעודנת יותר והשפעתו עוצמתית וממושכת יותר.
בתום תמסורותינו מברכים אנו אתכם בברית האהבה.
לו יהי