עריכה חדשה: 11 פברואר, 2026
אהובים-יקרים, ההיררכיה בבריאה מושתתת על החוק הקוסמי שלפיו "הגבוה שומר על הנמוך". מטרתו של חוק עליון זה היא להבטיח התפתחות מתמדת של כלל חלקי הבריאה.
בסיפור בריאת העולם, האדם, שמצוי מעל החי והצומח בסולם ההתפתחות, מקבל את המעמד המיוחד של "נזר הבריאה":
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כז-כח)
לשון הכתוב: "וכבשוה ורדו" מכילה שלושה צפנים:
• וכבשוה -מלשון הַחֲשִׁיבוּהָ (לכבד ולהעריך).
• וכבשוה -מלשון שַׁבְּחוּהָ (להלל ולשבח).
• ורדו -מלשון דַּבְּרוּ (לדבר בשבחם).
יחד, הצפנים הללו מרמזים שהאדם מצווה להחשיב ולדבר בשבחם של החי והצומח, ובוודאי לא לפגוע בהם.
על האדם חלה החובה הרוחנית-המוסרית לנהוג באחריות כלפי מי שלמטה ממנו בהיררכיית הבריאה, כלומר להשתמש במעמד העליונות על מנת להיטיב, ולא כדי לנצל. עיקרון זה של זהירות וחרדת קודש כלפי מי שנמוכים ממנו בסולם ההתפתחות חבוי בצופן התואר נזר הבריאה – מלשון נִזְהָר ביִרְאָה!
אהובים-יקרים, האנושות העתיקה קידשה באופן ציני ואכזרי את ניצול המעמד ואת הפגיעה בחלשים בחברה, בבעלי החיים ובטבע.
לראשונה בתולדות האנושות, תורת משה חוללה מהפכה חברתית-מוסרית והגדירה חוקים שנועדו לבלום את ניצול העליונות.
פרשת "משפטים" מציגה מקבץ חוקים בנושאים מגוונים. הואיל והיריעה קצרה מלהקיף את כולם, ברצוננו לבאר כמה מהם:
"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כד)
עיקרון זה של מידה כנגד מידה אינו מכשיר נקמנות ואכזריות כפי שנהוג בטעות לפרש. ההפך מזה, הוא נועד ללמד חמלה ואמפתיה לזולת על ידי כך שהפוגע חווה על בשרו ובאופן מוחשי את הכאב שגרם.
בני ובנות האדם בעולם העתיק נהגו זה בזה בשרירות לב, בדומה לילד צעיר שעדיין אינו מפותח דיו לראות מעבר לעצמו ולהיכנס לנעליו של האחר. לפיכך, במערכת המוסרית שניתנה במעמד הר סיני, הכרחי היה להגדיר יחס ישיר בין סוג העבירה לסוג העונש במטרה לרסן כוח ובריונות.
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב)
התורה מוקיעה את משטר העבדות שאפיין את העולם העתיק, ולראשונה בתולדות האנושות מגדירה פתח יציאה לחופשי – בתום שש שנים.
התורה אף מצווה לרצוע את אוזנו של מי שנאחז במוכר ובידוע, ומוותר על יציאתו לחופשי:
"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ה-ו)
עצמי הנפש הילדי (האגו), שמונע מתלות ומריצוי, מעדיף עבדות על פני חירות. לעומתו, עצמי הנשמה הבוגר שואף תמיד לריבונות ולחירות.
לפיכך, אדם המוותר על חירותו נכנע להיבט הנפש של התלות והריצוי, דבר זה נרמז במעשה רציעת האוזן:
• צופן רציעה מלשון ריצוי – הפעולה הפיזית משקפת את הבחירה הפנימית בריצוי.
• האוזן היא האיבר של השמיעה – העבד אינו נשמע לקריאה הנשמתית להיות בן חורין.
"וְגֵ֥ר לֹֽא תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות כב, כ)
בפרשה, התורה חוזרת ומתריעה שלא ללכת בדרך המצרים של ניצול המעמד ופגיעה בגרים (זרים):
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט)
החזרה על הציווי מלמדת על התכלית העליונה של עבדות בני ישראל במצרים – לעורר בליבו של העם היהודי חמלה כלפי הזר וחזון של חברה שוחרת שוויון ואחווה.
צו מוסרי עליון זה עומד למבחן במציאות העכשווית – ביחסה של החברה הישראלית כלפי עובדים זרים. חובה לגלות אפס סובלנות כלפי השפלתם וניצולם, ויש לטפל בחומרה במקרים שכאלה אף כשהפוגעים הם נבחרי ציבור.
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כ-כא)
התורה אוסרת במידה שווה על פגיעה בגרים, באלמנות וביתומים. שכן, קבוצות אלו חשופות לשני סוגי פגיעות, כפי שמרמזים הצפנים:
• צופן אלמנה מלשון אילם – כל מי שקולו אינו נשמע: גר, אלמנה, יתום, אילם, חירש, עיוור, פגוע נפש או גוף.
• צופן יתום מלשון תום ותמימות – כל מי שאינו מתמצא במנהגי החברה: זרים, עולים חדשים, בעלי מוגבלות שכלית או נפשית ובעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך.
"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יח-יט)
התורה הקדימה את זמנה ולראשונה בתולדות האנושות קבעה פיצוי כספי על גרימת נזק גופני. הפיצוי הכספי כולל שני מרכיבים:
• הראשון, בלשון הכתוב: "שבתו ייתן" – כלומר, פיצוי על אובדן השכר בתקופת ההחלמה.
• השני, בלשון הכתוב: "רפוא ירפא" – כלומר, כיסוי הוצאות הטיפול הרפואי.
שני מרכיבים אלה מהווים את התשתית לזכויות הסוציאליות המודרניות (ביטוח לאומי) – דמי מחלה וכיסוי רפואי.
הקביעה שיש לשלם פיצוי כספי על גרימת נזק גופני נועדה לחנך לשליטה עצמית ולאחריות אישית.
"וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא, כט)
לראשונה בתולדות האנושות, התורה קובעת שאדם אחראי לא רק על התנהגותו, אלא גם על התנהגות בעל החיים שנמצא ברשותו ונודע בהיותו מסוכן. כיוון שהחברה בעולם העתיק הייתה חקלאית בעיקרה, התורה מתריעה מפני התרשלות בשמירת שור נוגח.
עיקרון זה רלוונטי גם כיום: אמנם החברה המודרנית אינה חקלאית עוד, אך ישנם בעלים של כלבים מסוכנים שאינם נוקטים באמצעי הבטיחות הדרושים למניעת פגיעה בזולת.
"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה)
התורה קובעת שמי שהתרשלותו גרמה לשריפת שדה אחר, חייב לפצות כספית את בעלי השדה.
קביעה זו רלוונטית במיוחד בישראל, שכן לעיתים נגרמות שריפות ביערות ובשדות הארץ כתוצאה מהפרה של הוראות הבטיחות – הדלקת מדורות במקומות אסורים, כיבוי חלקי בלבד של גחלים, עישון בלתי זהיר וכיוצא בזה.
"כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב, יח)
בעולם העתיק, בני ובנות האדם קיימו יחסי מין עם בעלי החיים כדרך להפגנת עליונות ושררה.
התורה אוסרת על כך מפורשות ומוקיעה את ניצול המעמד ואת השימוש לרעה באנרגיה המינית.
אמנם במרוצת הדורות היקף התופעה פחת משמעותית, אך אין להתעלם משרידיה. מעשים כאלה אסורים על פי חוק, אך לעיתים לא מדווחים עליהם – הן משום שבעל החיים עצמו אינו יכול להתלונן, והן בשל הבושה שעלול לחוש מי שעד לעבירה זו.
"וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ, לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה, מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, כח-ל)
בפסוקים שלעיל מובהר שכיבוש הארץ יעשה בהדרגה, במטרה לשמור על האיזון שבין האדם לטבע. גירוש מהיר מדי של העמים היושבים בארץ עלול להוביל לנטישה בבת אחת של שטחים חקלאיים נרחבים. כתוצאה מכך, הארץ תהפוך לשממה וחיות הבר יתרבו ויסכנו את האדם.
פסוקים אלה נועדו לעורר אתכם לכך שהפגיעה במרקם העדין שבין האדם לחי ולצומח, היא למעשה פגיעה בעצמכם.
למרבה הדאגה, כיום האיזון האקולוגי מופר בשל תאוצת הבנייה ברחבי הארץ. פרויקטים גדולים של בנייה פוגעים במרחבי המחיה הטבעיים של בעלי החיים. גישה בלתי מתחשבת זו מביאה לריכוזים של בעלי חיים – תנים, שועלים וחזירי בר, בישובים ובערים, דבר המהווה מטרד וסכנה לתושבים.
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמות כג, כה-כו)
לשון הכתוב: ועבדתם מלשון עובד תם – מרמז שיש לעבוד את ה' בתום לב, שלא על מנת לקבל שכר.
שמירת התורה מתוך אהבה ללא תנאי, לא מתוך פחד וריצוי, היא המפתח לחיים ארוכים מתוך רווחה גופנית ונפשית, כפי שמרמזים שני הצפנים שבהמשך הפסוק:
• "וברך את לחמך" – הלחם מסמל את בשר הגוף, כלומר את הרובד הפיזי שבאדם.
• "ואת מימיך" – המים מסמלים את הרגש, כלומר את הרובד הנפשי שבאדם.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בחיבור לכוח החיים.
לו יהי