אהובים-יקרים, פרשת "וזאת הברכה" היא פרשת השבוע האחרונה בספר דברים, החותמת את התורה כולה. בניגוד לשאר פרשות השבוע הנקראות בשבתות, פרשת "וזאת הברכה" נקראת בחג שמחת תורה. עם סיום מחזור קריאת התורה השנתי מתחיל סבב חדש וקוראים חלק מפרשת בראשית. הסיום וההתחלה מחדש מיד נועדה לעורר אתכם שאין עמידה ברוחני, שכן תנועה שווה חיים. הלכה למעשה, קיימות רק שתי תנועות – התקדמות והמשך צמיחה והתפתחות, או הדרדרות אחורה וניוון רוחני.
אהובים-יקרים, בתחילת הפרשה מתוארות הברכות שברך משה את כל אחד משבטי ישראל טרם מותו:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים ל"ג, א')
"וזאת הברכה" – לשון יחיד ולא לשון רבים, מרמז שעם ישראל, אף על פי שמורכב משנים עשר שבטים, הוא גוף אחד. כשם שלכל נשמה ייעוד ותפקיד ייחודיים, כך לכל שבט. שלמות הגוף ותפקודו מותנים ביחסי גומלין הרמוניים בין האיברים.
אהובים-יקרים, בהמשך הפרשה מתוארת עלייתו של משה להר נבו:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ…" (דברים ל"ד, א')
משה נודע בהיותו גדול מתקדשי האמת, שכן אינספור פעמים התעלה מעל רצון עצמי הנפש (האגו) להישאר באזורי הנוחות ולאחוז בישן. משה תמיד היה פתוח לקלוט חדש ולנוע קדימה אל הלא נודע. צופן שם ההר נבו מלשון נע בו, כלומר יכולת ההתחדשות הפנימית. ההר מסמל את מסע ההתעלות, והפסגה את ההגעה למדרגה הנשגבה של אחדות האנושי עם האלוהי.
אהובים-יקרים, הכתוב מתאר את מותו של משה בלשון ייחודית ויוצאת דופן:
"וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים ל"ד, ז')
צופן עינו מלשון עין שלישית הנסתרת – האחראית על הראייה הרוחנית והתקשורת עם העליונים. למרות היותו בן 120 שנה, הראייה הרוחנית של משה הייתה צלולה וחדה. משה הוא "הרועה הרואה" שרעה את צאן ה' במדבר 40 שנה והתברך בהבנה שהחזון האישי, השבטי, הלאומי והעולמי שזורים זה בזה. צופן לחה מלשון לחות מחבר אל יסוד המים. החיבור של משה אל נביעת האור הנצחית ומקור החיים האלוהי לא פסק לעולם. סוד מעיין הנעורים טמון ביכולת להישאר ער רוחנית ולהתמיד לצמוח ולהתחדש. "הרוח היא המקור לכל" – המידה שבה אדם מחובר לרוח שבו קובעת את חיוניותו ובריאותו. ועוד, המספר 120 מייצג שלמות קוסמית ומרמז שמשה סיים את שליחותו מתוך חיבור שלם לאור העליון.
אהובים-יקרים, כפי שהארנו בתמסורותינו הקודמות, משה רבנו הוא גלגול נשמתי ישיר של האדם הראשון וגם של אברהם אבינו. למן ההתחלה ועד לסוף, חמשת חומשי התורה טבולים ברוחה של נשמה מיוחדת ונאצלה זו, אשר עם ישראל והאנושות כולה הם צאצאיה. הפרשה והתורה כולה נחתמות בשלושת הפסוקים:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ד, י' – י"ב)
צופן הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" הוא בראשי תיבות "בך נע קו". משה מהווה סמל ומופת לחיבור ישיר בין האדם לבורא (ציר אנכי) וליצירה במשותף עם האל, כפי שהיה בגן העדן טרם החטא הקדמון בראשית העידן.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בגן עדן עלי אדמות.
לו יהי