עריכה חדשה : 8 מאי, 2025
אהובים-יקרים, פרשת "ויקרא" מפרטת את דיני הקורבנות שהיו מקריבים במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש. בעולם העתיק, בני האדם הרבו בהקרבת קורבנות מתוך תפיסה שגויה שכשם שניתן לשחד את הזולת, כך ניתן לשחד את האל לעשות את רצונם. אף קין הביא מנחה לאלוהים כדי שיבחר בו להיות "האחד" על פני הבל אחיו. לאחר שניסיונו לשחד את הרוח לא צלח, קין רצח את הבל מתוך אשליה שבדרך זו יוכל לרשת את מקומו.
אהובים-יקרים, ההיקף העצום של נוהג הקרבת הקורבנות בעולם העתיק שיקף את ניסיונות בני האדם לרצות ולשאת חן בעיני האל. בני האנוש הקריבו כאוות נפשם בכל מקום וזמן ואף זבחו את בניהם ובנותיהם לאלים. במתן התורה במעמד הר סיני, האלוקות מוקיעה ניצול לרעה של מעמד ההורות, ואוסרת באופן נחרץ על הקרבת הבנים והבנות:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ', א' – ג')
למרות האיסור המפורש והאזהרה החמורה, לאחר כיבוש הארץ והחלת הריבונות בה, עם ישראל מעתיק ממנהגי הגויים וזובח את בניו ובנותיו לאלוהי הנוכרים:
"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תהילים ק"ו, ל"ז – ל"ח).
אהובים-יקרים, לראשונה בעולם העתיק, תורת משה, בסיכול אותיות תורת השם (כינוי לבורא), הציבה סייגים וגדרות בנוגע להקרבת קורבנות מן החי: איסור על העלאת קורבנות על בסיס יוזמה אישית היכן ומתי שרוצים, קביעת הלכות וכללים שעל פיהם רק הכוהנים רשאים להעלות קורבנות במקום אחד בלבד – המשכן ומאוחר יותר בית המקדש. התורה אף מפרטת את הזמנים, סוגי הקורבנות ואופן העלאתם. בדרך זו, בתהליך הדרגתי אשר נפרס על פני דורות רבים, תורת משה הביאה לשחרור הצורך האנושי להקריב קורבנות, ולהכחדה מלאה של נוהג פסול זה.
אהובים-יקרים, לעומת קין אשר מביא מנחה לאל כתשלום שוחד, הבל מביא מנחה כמחווה של הודיה והכרת הטוב. על כן האלוהות שועה למנחתו של הבל ולזו של קין אינה שועה:
"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה, וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד', ג' – ה')
הנביא ירמיה מנסה לעורר את בני ובנות ישראל לכך שהכוונה, הווה אומר המניע, חשובה לא פחות, ופעמים אף יותר, מן המעשה:
"אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו" (ירמיהו י"ז, י')
לעומת בן האנוש שמחשיב את הפן החיצוני הגלוי, אלוהים רואה את נבכי נפש האדם, את הכוונה המונחת בעומק ליבו. צופן כליות מלשון כלי, משמע האלוקות חוקרת מבעד למעטה החיצוני הגלוי, בוחנת את הכוונה המסתתרת מאחורי המעשה. להשוות צורה לאלוהות משמעה לתור אחר הפנימי, 'לדוג' את המניע האמיתי שלכם ושל זולתכם.
אהובים-יקרים, אין תועלת בקיום מצוות ובתפילות ללא התיישרות פנימית לחוקי האמת והמוסר של בורא עולם. הנביא ישעיה מוכיח את העם על היעדר הלימה בין המעשה לכוונה, על הפער שבין החיצוני לפנימי:
"שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי, לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', י' – י"ז).
אהובים-יקרים, בעת הזו של ימות המשיח, הלוא הם אחרית הימים וחילופי העידנים, הנכם נבחנים ביתר שאת על פי האמת אשר בלבבכם, קרי הניקיון הפנימי וטוהר הכוונה. זוהי שעת הכרעה עבור כל אחד ואחת מכם, האם פניו/פניה לגאולה היא מלכות עצמי האור האלוהי או חלילה להגליה היא משילות עצמי העור הנפשי, כשם שנרמז בשם הפרשה:
ויקרא, מלשון קי צליל הגייה key, שפירושו באנגלית מפתח, בתוספת הערך אור יחד מתקבל "מפתח אור"
וגם
ויקרא בהיפוך אותיות צליל הגייה כיעוֹר, במובן של פגום מוסרית
דעו כי ההכרעה – האם להיות לאור או לעור? מעצבת את שארית חייכם הנוכחים ואף את פעימות החיים הבאות עד תום עידן זה.
אהובים-יקרים, הודות למשה רבנו, מתקדש אמת ומשרת האל, מנהג הקרבת הקורבנות פס מן העולם ואין הוא עתיד להישנות. באלה הימים בית המקדש השלישי, אשר אינו פיזי אלא רוחני-אנרגטי, מואצל מן השמיים במקום בירושלים המקודש לשלושת הדתות. ישרי הלב, אשר תוכם כברם, חשים באמת מקודשת זו.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם במסע של חקירה פנימית וגילוי העצמי.
לו יהי