עדכון אחרון: 7 יולי 2026
אהובים-יקרים, בעולם העתיק בני האדם הקריבו קורבנות וזבחו לאלים בכל זמן ומקום.
הם עשו זאת מתוך אשליה שלפיה כפי שניתן לשחד את הזולת, כך ניתן לשחד את הכוחות העליונים כדי שיעשו את רצונם.
תפיסה ילדותית ומרצה זו הביאה לכך שבני האדם הרחיקו לכת ואף זבחו את בניהם ובנותיהם.
כדי לרסן מנהג קדום זה, מובאים בפרשת "ויקרא" דינים הנוגעים להעלאת קורבנות:
• איסור על העלאת קורבנות על בסיס יוזמה אישית, היכן ומתי שרוצים.
• קביעת הלכות וכללים שלפיהם רק הכוהנים רשאים להעלות קורבנות, ובמקום אחד בלבד – המשכן, ומאוחר יותר בית המקדש.
• פירוט הזמנים, סוגי הקורבנות (מן החי ומן הצומח) ואופן העלאתם.
בהמשך, בפרשת "קדושים", מוקיע ה' את הניצול לרעה של מעמד ההורות ואוסר נחרצות על הקרבת הבנים והבנות:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ, א-ג)
אלא שלמרות האיסור המפורש והאזהרה החמורה, עם כיבוש הארץ וכינון הריבונות, בני ישראלמעתיקים ממנהגי הגויים וזובחים את בניהם ובנותיהם.
שלושה מקומות בתנ"ך מזדעקים לנוכח העלאת קורבנות אדם בקרב בני ישראל:
• "וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ…" (מלכים ב יז, יז)
• "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת… לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ…" (ירמיהו ז, לא)
• "וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תהילים קו, לז-לח)
בסיכומו של דבר, לאורך הדורות, תורת משה – בהיפוך אותיות תורת השם (כינוי לבורא) – הביאה להוצאת קורבנות אדם מחוץ לחוק ולדה-לגיטימציה הדרגתית של הקרבת בעלי חיים, בישראל ובאנושות כולה.
אהובים-יקרים, "הקארמה פועלת כמראה" – משקפת לאדם את מעשיו ואת כוונותיו כאחד.
דוגמה לכך היא המנחה שהביא קין לאלוהים כדי שיעדיף אותו על פני הבל אחיו – צופן קין מלשון קניין מרמז על המניע הנסתר של המנחה – ניסיון מצידו 'לקנות' את אלוהים.
לעומת קין, שהביא מנחה לה' כתשלום שוחד, הבל הביא מנחה כמחווה של הודיה והכרת הטוב.
לאור זאת, שועה ה' למנחתו של הבל, אך לא לזו של קין:
"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה, וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ג-ה)
יש כאן לקח חשוב – לעומת בני האדם שמחשיבים רק את עולם המעשה הגלוי, ה' מחשיב גם את עולם הכוונה הסמוי, כמובא בדברי הנביא ירמיהו:
"אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י)
הביטוי "חוקר לב" מתייחס לעולם הרגש (הכוונה), ואילו הביטוי "בוחן כליות" מתייחס לעולם המעשה – שכן הכליות ממוקמות באזור צ'אקרת המין, שהיא מרכז היצירה.
מכאן שהכוונה – המניע – חשובה לא פחות מן המעשה, ולעתים אף יותר.
אי לכך, אתם נקראים לבחון, נוסף על מעשיכם, גם את המניעים האמיתיים שלכם.
אהובים-יקרים, אין תועלת בקיום מצוות ובתפילות ללא התיישרות פנימית לחוקי האמת והמוסר של בורא עולם.
כיוון שכך, בנאום חריף, מוכיח הנביא ישעיהו את העם על היעדר הלימה בין המעשה לכוונה – על הפער שבין החיצוני לפנימי:
"שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּש זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי, לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, י-יז)
התוכחה האמורה רלוונטית היום במיוחד – שכן בזמן הזה של ימות המשיח וחילופי העידנים, אתם נבחנים ביתר שאת על פי האמת אשר בלבבכם, קרי הניקיון הפנימי וטוהר הכוונה שלכם.
כל אחד ואחת נדרשים להכרעה:
האם לצעוד ב"מסלול הגאולה" – של מלכות עצמי האור האלוהי,
או חלילה ב"מסלול ההגליה" – של משילות עצמי העור הנפשי?
ההכרעה – האם להיות לאור או לעור? – מעצבת את חייכם בגלגול הנוכחי ובגלגולים העתידיים עד תום עידן זה, כפי שנרמז בצופן הכפול של שם הפרשה ויקרא:מלשון כאור וגם כעור.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בבחירת אמת.
לו יהי