עריכה חדשה: 6 ינואר 2026
אהובים-יקרים, ספר בְּרֵאשִׁית מתאר את ראשית מחזור האנושות הנוכחי, בעידן זה בן ששת אלפים השנה המתקרב עתה אל קיצו. הספר מתאר שרשרת של אירועים מכוננים: בריאת העולם, חטא אדם וחווה, רצח קין את הבל, נח והמבול, אבות ואימהות האומה, וכלה ביוסף הצדיק ואחיו.
'השחקנים הראשיים', קרי דמויות המפתח מספר בראשית, שבות למרכז הבמה בספר שמות. מסר נבואי אודות מפגשים קארמתיים מחודשים נרמז בצופן בְּרֵאשִׁית מלשון ראיית שוב. כלומר, דמויות המפתח מספר בראשית נפגשות שוב זו עם זו תחת תפקידים חדשים וזהויות אחרות.
בהלימה לטבע הזמן העכשווי של "הרמת הווילון בסוף המחזה", ברצוננו להסיר את מסכות הקארמה, ולהאיר את זהויותיהן הנסתרות של הדמויות המרכזיות שבחומש שמות.
אהובים-יקרים, יעקב ומשפחתו, בשעה שירדו למצרים, מנו שבעים נפש. לאחר מות יוסף ואחיו, בני ישראל מתרבים:
"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם, וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ה-ז)
צופן שִׁבְעִים מלשון שְׁבוּעָה וגם שׂוֹבַע, מרמז שהשבועה האלוהית לשלושת האבות, להקים מזרעם אומה, מתממשת בקצב מואץ. עם זאת, ביחס לאימפריה המצרית, העם העברי היווה קבוצה שולית מבחינה מספרית. לשון הכתוב: "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", אינה מתייחסת לכמות, אלא לאיכות – משמע, לכוח השפעתם של בני ישראל השומרים את המורשת.
אהובים-יקרים, מצרים הובילה את העולם העתיק מבחינה רוחנית, תרבותית, צבאית וכלכלית. בחלוף הזמן, מנהיגי הדת, כוהניה וחרטומיה, הסתאבו וסטו מדרך הישר.
בסיפור חלומות פרעה מופיעים סדקים ראשונים המצביעים על הידרדרותה הרוחנית של מצרים. שכן, אף לא אחד מכוהני מצרים מצליח לפתור את חלומות המלך. לאחר שיוסף פותר אותם, פרעה מכריז עליו כסמכות הרוחנית העליונה:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, לח, מד)
במרוצת הדורות, הפירמידות, שבמקור היוו מרחבים פיזיים לחניכות אור, הפכו לסמל להתפארות בעושרה הכלכלי ובחוזקה המדיני של מצרים.
פרעה החדש שקם, מקנא ביוסף הצדיק בשל החותם שהטביע בתרבות המצרית. לפיכך, הוא מעוניין להשכיח מלב העם המצרי את דמותו של יוסף:
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח)
טבע עצמי הנשמה הוא לזכור ולנצור, לשמור על הגחלת ולהמשיך את המורשת. לעומת זאת, טבע עצמי הנפש (אישיות האגו) הוא לשכוח ולהכחיש. כך פרעה החדש, שמונהג על ידי היבטי הצל, מתכחש למורשתו הרוחנית של יוסף. לא בכדי המילים חֹשֶׁךְ, שָׁכַח, כַּחַשׁ – מורכבות מאותן אותיות.
אלוהים, שרואה את תאוות השררה וההתכחשות מצד פרעה החדש למורשתו של יוסף, מודיע לו ש"בית הספר הרוחני" הבא יעבור לידי הנהגת אור חדשה,שתיוולד מקרב בני העברים. בניסיון לסכל את התוכנית האלוהית, פרעה מבצע שורה של מהלכים: מעביד את בני ישראל בפרך וגוזר להרוג את התינוקות הזכרים העברים.
כדי להסוות את המניע האמיתי לרדיפתו את בני ישראל, פרעה מוליך שולל את בני עמו ומשכנע אותם שהעברים מהווים איום קיומי על מצרים, בבחינת גיס חמישי:
"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה…" (שמות א, ט, יד)
כמו כן, פרעה קורא למיילדות העבריות, שפרה ופועה, ומצווה עליהן להמית את התינוקות הזכרים הנולדים לעברים:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טו-טז)
אלא שמהר מאוד מתברר, ששפרה ופועה חולקות סולם ערכים זהה ואמת אחת – שתיהן יראות שמיים ומעדיפות לסכן את חייהן, ובלבד שלא לחטוא:
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז)
לשאלת פרעה מדוע הן השאירו את הילדים בחיים, הן משיבות בתבונה ותושייה מעוררת השתאות:
עוז רוחן של המיילדות מונע שואה המונית. בעקבות צליחתן את המבחן הרוחני הכביר, הן זוכות להשגחה פרטית, ומגשימות חיים של ברכה ומזל בזוגיות ובהורות:
"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כ-כא)
המסירות וההקרבה של שפרה ופועה שורשה בגלגולן הקודם, שבו הן חלקו קשר קארמתי של סבתא (רבקה אימנו) ונכד (יוסף הצדיק):
- שפרה היא גלגול נשמתי ישיר של רבקה אימנו: האותיות ר' ו-ה' משותפות לשני השמות רבקה ושפרה, ולהם ארבע הברות. כמו כן, שניהם קשורים לבעלי חיים טהורים – רבקה מלשון בָּקָר, ובשם שפרה מסתתרות המילים שֶׂה וגם פָּרָה.
- פועה היא גלגול נשמתי ישיר של יוסף הצדיק: השם יוסף מסתיים באות פ' והשם פועה מתחיל בה, בהלימה לעיקרון הקוסמי שלפיו "כל סוף הוא התחלה, וכל התחלה היא סוף".
ועוד, שפרה ופועה ניחנו בידע רוחני עתיק אודות כוח ההשפעה של קול מקודש בתהליך הלידה. ללא אמצעים כימיים או פיזיים, הן השתמשו בטונים מקודשים לשיכוך כאבי היולדת ולמעבר הוולד בתעלת הלידה. צופן שמותיהן מרמז על חיבורן לידע רוחני זה: השם שפרה מלשון שׁוֹפָר ה', והשם פועה צליל הגייה פּוֹעֶה (הקול שמשמיע הכבש).
אהובים-יקרים, פרעה אינו מרפה מניסיונותיו לסכלאת התוכנית האלוהית להעביר את שרביט ההובלה הרוחנית למנהיג חדש, שייוולד מקרב העברים. לפיכך, הוא גוזר להשליך ליאור את התינוקות הזכרים הנולדים לעברים:
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב)
פרעה הופך את היאור, המהווה מקור חיים, למרחץ דמיםשל תינוקות חפים מפשע וחסרי ישע. זהו אות קלון בתולדות האומה המצרית שסרה למרותו של מנהיג אפל וחשוך.
ברקע הגזרה הנוראה, עולה למרכז הבמה צמד נשים לכאורה חדש, אך למעשה (כפי שמבואר בהמשך) מדובר בצמד ישן ומוכר:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ…" (שמות ב, ב-ג)
כשהסתרת התינוק אינה אפשרית עוד, האם יוכבד מונחת על ידי ההשגחה העליונה להציל את התינוק בדרך יצירתית ויוצאת דופן:
"…וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב, ג)
האם יוכבד מתקשה לשאת את החרדה לגורל בנה, ולכן האחות מרים מתנדבת לצפות ולהשגיח מרחוק:
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד)
שני צפנים מרמזים על מצבה הרגשי של מרים: ותתצב צליל הגייה ותעצב, מרחוק צליל הגייה מַר חוֹק (חוק מר). כלומר, מרים מתעצבת על הגזרה המרה. למרות זאת, היא מתעלה מעל הרגשות המרים וניצבת על המשמר, כפי שנרמז בצופן שמה מרים:מלשון מָרִים (טעם מר) וגם מֵרִים (מעלה).
מסירותן ותושייתן של האם יוכבד והאחות מרים מצילות את התינוק משה – משרת ה' והמנהיג שעתיד לגאול את עם ישראל ממצרים.
יש לציין, שפרשת "שמות" היא הפרשה היחידה בתורה שבה מתוארת אחוות נשים/אחיות – תחילה בין שפרה ופועה, ולאחר מכן בין יוכבד ומרים.
אהובים-יקרים, נס "משה בתיבה" התאפשר הודות להיערכות מיוחדת ושיתוף פעולה בין כוחות שמיימיים. "אוריון" היא קבוצה של ישויות אור רכות וחומלות האמונה על יסוד המים. ברובד הנסתר, קבוצת אור זו כיוונה את הגעת התיבה אל ארמון פרעה:
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (שמות ב, ה)
ברובד הרוחני הסמוי, מראה רב הוד וחסד נגלה – קני הסוף קדו בהשתחוויה לכבוד פמליית אוריון שליוותה את התיבה. צופן אוריון מלשון נין יאור, כלומר "בן היאור", הלוא הוא התינוק משה.
מוקדם יותר, הכתוב תיאר כיצד האם יוכבד חשה באור המיוחד הקורן מהתינוק משה:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא…" (שמות ב, ב)
כעת, זו בת פרעה הנשבית באור המיוחד הזורח מהתינוק משה, ולכן חומלת עליו:
"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב, ו)
"והנה נער בכה" – שלא במקרה, בשפת הרוח מתקדש אמת מכונה "נער": צופן נער צליל הגייה נִעֵר, מלמד שתמצית שליחות האור היא לנער, להעיר ולעורר. שכן, המשמעות האמיתית והנכונה של "להאיר" היא להעיר את הישנים רוחנית והנמים תודעתית.
"ותחמול עליו" – החמלה שהתינוק משה מעורר אצל בת פרעה היא בעלת משמעות עמוקה: צופן חמלה בהיפוך אותיות החלמה, מרמז שתורת משה נועדה להניח את הזרעים להחלמת האנושות. "עשרת הדיברות" השתיתו סדר עולמי חדש – הנחילו לאנושות העתיקה והאנרכית את ערכי האור וחוקי המוסר האוניברסליים. בימים אלה, המכונים "ימות המשיח", תהליך הריפוי וההתעלות של המין האנושי בעיצומו.
אהובים-יקרים, מרים, למרות גילה הצעיר, אוזרת אומץ ומתערבת – היאמציעה לבת פרעה להביא לתינוק מינקת עבריה:
"וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב, ז)
בת פרעה משתכנעת, ומרים הולכת לקרוא לאמה:
"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד" (שמות ב, ח)
וכך קורה שיוכבד זוכה להתאחד שוב עם בנה, ולהניק אותו בשכר מבת פרעה:
"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" (שמות ב, ט)
הודות למרים, משה גדל בחיק משפחתו, וניטעים בו שורשיו הרוחניים וזהותו העברית.
בהמשך, עם היגמלו, משה מובא אל הארמון. כיוון שנמשה מהמים, בת פרעה קוראת לו משה:
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י)
לשם שניתן לו יש צפנים מיוחדים:
- משה בהיפוך אותיות השם (כינוי לבורא)- רמז לכך שמשה הוא דובר האלוהים.
- משה מלשון מושיע -רמז לכך שמשה נועד להושיע את בני ישראל מעבדות מצרים.
אהובים-יקרים, עד לשנת 2012 הגישה למיידעים באקאשה (הספרייה הקוסמית) הייתה ממודרת. לפיכך, מלאכת פיענוח זהויותיהן הנסתרות של דמויות המפתח התנ"כיות הייתה קרובה לבלתי אפשרית. כתוצאה מכך, ברובן המכריע של הפרשנויות חלו שיבושים והטיות. יוצאת מן הכלל, היא קביעת חז"ל שלפיה יוכבד היא גלגול נשמתי ישיר שלשפרה, ואילו מרים היא גלגול נשמתי ישיר של פועה.
בהלימה לחוקיות הזמן של "הרמת הצעיפים", ברצוננו להאיר עוד חלקים מהתצרף הקוסמי:
- יוכבד האםהיא גלגול נשמתי ישיר של שפרה המיילדת וגם של רבקה אימנו – טיפול אימהי מסור ומגונן הוא סימן ההיכר הן של רבקה אימנו והן של יוכבד האם.
- מרים האחות היא גלגול נשמתי ישיר של פועה המיילדת וגם של יוסף הצדיק – ההשגחה והדאגה לשלום האחים היא הדנ"א הרוחני הן של יוסף הצדיק והן של מרים הנביאה. ועוד, המילה סוּף חבויה בשם יוסף – רמז למרים שתצפתה על התיבה מבעד לקני הסוף.
אהובים-יקרים, אף כי משה זוכה לחיי מלכות בארמון פרעה, אין הוא מתכחשלשורשיו הרוחניים ולמוצאו העברי. בראותו את אחיו העברים עובדים בפרך, ליבו של משה יוצא אליהם:
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם…" (שמות ב, יא)
הודות לאישיותו הפשוטה והאכפתית, לא רק משום כישוריו הרוחניים, משה זוכה לאהדה בקרב אנשי הארמון. עקב זאת, אצל פרעה מחלחלת בהדרגה ההכרה שמשה הוא בחיר ה', האחד המיועד. לכן, פרעה מסית את המצרים נגד משה, ומדביק לו תדמית של תאב שררה. פרעה אף מרחיק לכת ומעליל על משה כאילו הרג איש מצרי. למרבה הדאבון, השמצה מופרכת זו ("פייק ניוז" בלשון העכשווית) חלחלה לכתובים:
"…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יא-יד)
עיון מעמיק בטקסט המקראי מגלה רובד עמוק באישיותו של משה: במקרים של בריונות וניצול מעמד, משה תמיד קם להגן על החלש! משה אינו נותר אדיש, ומתקומם נגד אלימות בצורה שווה – הן כשמדובר במכה מצרי והן כשמדובר במכה עברי. על כן, לא יעלה על הדעת שאדם כה אנושי ואכפתי, מוסרי וערכי, יגעל את ידיו בדם.
כאשר משה מבין שפרעה מעליל עליו עלילות דם ורוצה להורגו, הוא בורח למדיין. למרות שנמלט על נפשו, משה אינו חדל להושיט יד לחלש:
"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן…" (שמות ב, טו)
ליד הבאר, משה רואה שהרועים המקומיים מתנכלים לבנות יתרו, ונחלץ לעזרתן:
"…וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן, וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב, טו-יז)
בכל זמן ומקום, משה נרתם להגן על חלשים, ללא הבדל מין, גזע, דת ולאום.
הושעת החלש מהווה את 'טביעת האצבע' הרוחנית – "חותם האור" של משה לאורך מחזורי חייו. אף בגלגולו בדמות אברהם אבינו, הוא מחרף את נפשו ונלחם בארבעת המלכים, כדי לפדות מהשבי את בן אחיו לוט ומשפחתו:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק, וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, יד-טז)
לפי העיקרון הקוסמי "כל אחרית היא ראשית, וכל ראשית היא אחרית", השם אברהם מסתיים באות מ' והשם משה נפתח באות מ' – איתות שמדובר באותה נשמה!
אהובים-יקרים, במדיין, משה פוגש את שבע בנות יתרו ליד הבאר. באר המים מסמלת את הרחם הקוסמית, והמספר שבע מסמל שבועה – אלו שני סימנים המרמזים על מפגש קארמתי מחודש, מעשה ידי ההשגחה העליונה (כשם שמבואר בהמשך).
כיוון שגדל בארמון פרעה, בנות יתרו טועות לחשוב שמשה הוא מצרי. הן מספרות לאביהן על החסד שהוא עשה עימן על יד הבאר:
"וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם, וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב, יח-יט)
לאחר ששומע את בנותיו, רעואל ממהר לארח את משה בביתו, ואף משיא לו את ציפורה בתו:
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב, כ-כא)
לבן הבכור שנולד, משה קורא בשם "גרשום" – שם המבטא את היותו גר בארץ זרה:
"וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב, כב).
למרות שציפורה מדיינית, משה נושא אותה לאישה. משה מזהה בחושיו האינטואיטיביים שציפורה היא זיווגו הנשמתי. שכן ברובד הנסתר מדובר במפגש קארמתי מחודש בין קרובי משפחה: משה הוא גלגול נשמתי ישיר של אברהם אבינו, וציפורה היא גלגול נשמתי ישיר של אשת לוט. זיווג זה, נועד להעניק הזדמנות שנייה להתעוררות רוחנית עבור הנשמה של אשת לוט/ציפורה, לאחר שבגלגולה הקודם היא הפכה לנציב מלח – סמל לעולם הישן ולסגידה לחומר.
גם לקשר המשפחתי של "חתן וחם" שנרקם בין משה לרעואל, ישנה משמעות קארמתית עמוקה: מדובר במפגש קארמתי מחודש בין "אב ובן" – משה הוא גלגול נשמתי ישיר של אברהם אבינו, ורעואל הוא גלגול נשמתי ישיר של ישמעאל.
שני הצפנים: ישמעאל מלשון יִשְׁמַע אֵל, רעואל מלשון עוּר אֵל, מרמזים על התכלית של המפגש הקארמתי המחודש – להעניק לנשמה של ישמעאל/רעואל הזדמנות שנייה להתעוררות רוחנית ואימוץ האמונה באלוהי אברהם.
בתום תמסורותינו, מפצירים אנו בכם להזדרז ולסיים את מערך שיעורי הנשמה ומסכת הקארמה.
לו יהי