עריכה חדשה : 23 פברואר 2026
אהובים-יקרים, בעולם העתיק, בני האדם הרבו בהקרבת קורבנות מתוך תפיסה שגויה שכשם שניתן לשחד את הזולת, כך ניתן לשחד את אלוהים לעשות את רצונם.
תפיסה ילדותית ומרצה זו הביאה לכך שבני האנוש הרחיקו לכת ואף זבחו את בניהם ובנותיהם לאלים.
כדי לרסן מנהג קדום זה, בפרשת "ויקרא" מובאים דינים הנוגעים להעלאת קורבנות:
• איסור על העלאת קורבנות על בסיס יוזמה אישית, היכן ומתי שרוצים.
• קביעת הלכות וכללים לפיהם רק הכוהנים רשאים להעלות קורבנות במקום אחד בלבד – המשכן, ומאוחר יותר בית המקדש.
• פירוט הזמנים, סוגי הקורבנות (מן החי ומן הצומח) ואופן העלאתם.
בהמשך, בפרשת "קדושים", אלוהים מוקיע את הניצול לרעה של מעמד ההורות ואוסר נחרצות על הקרבת הבנים והבנות:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ, א-ג)
אלא שלמרות האיסור המפורש והאזהרה החמורה, עם כיבוש הארץ והשתתת הריבונות, בני ישראלהעתיקו ממנהגי הגויים וזבחו את בניהם ובנותיהם. הקרבת הבנים והבנות מתוארת בשלושה מקומות בתנ"ך:
"וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ…" (מלכים ב יז, יז)
"וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת… לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ…" (ירמיהו ז, לא)
"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תהילים קו, לז-לח)
בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי שנפרס על פני דורות רבים, תורת משה – בהיפוך אותיות תורת השם (כינוי לבורא) – הביאה למיגורו של נוהג פסול זה באנושות כולה.
אהובים-יקרים, "הקארמה פועלת כמראה" – משקפת לאדם את מעשיו וכוונותיו.
דוגמה לכך היא המנחה שהביא קין לאלוהים כדי שיעדיף אותו על פני הבל אחיו. צופן קין מלשון קניין מרמז על המניע הנסתר של המנחה – ניסיון מצידו 'לקנות' את אלוהים. לאחר שניסיונו לא צלח, קין רצח את הבל מתוך אשליה שכך יוכל לרשת את מקומו ולהיות בחיר ה'.
לעומת קין שהביא מנחה לאלוהים כתשלום שוחד, הבל הביא מנחה כמחווה של הודיה והכרת הטוב. לכן, אלוהים שעה למנחתו של הבל אך לא לזו של קין:
"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה, וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ג-ה)
לעומת בני האדם שמחשיבים רק את עולם המעשה הגלוי, אלוהים מחשיב גם את עולם הכוונה הסמוי, כמובא בדברי הנביא ירמיהו:
"אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י)
הביטוי "חוקר לב" מתייחס לעולם הרגש (הכוונה), ואילו הביטוי "בוחן כליות" מתייחס לעולם המעשה, שכן הכליות ממוקמות באזור צ'אקרת המין, מרכז היצירה.
כלומר, הכוונה – המניע – חשובה לא פחות, ולעתים אף יותר, מן המעשה. משמע, אתם נקראים לבחינה עצמית לא רק של מעשיכם, אלא בעיקר של המניעים האמיתיים והסמויים שלכם.
אהובים-יקרים, אין תועלת בקיום מצוות ובתפילות מבלי התיישרות פנימית לחוקי האמת והמוסר של בורא עולם.
לאור זאת, הנביא ישעיהו מוכיח את העם על היעדר הלימה בין המעשה לכוונה ועל הפער שבין החיצוני לפנימי:
"שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּש זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי, לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, י-יז)
בעת הזו של אחרית הימים ומעברי העידנים, אתם נבחנים ביתר שאת על פי האמת אשר בלבבכם, קרי הניקיון הפנימי וטוהר הכוונה.
כל אחד ואחת נדרשים להכרעה – האם לצעוד במסלול הגאולה, היא מלכות עצמי האור האלוהי, או חלילה במסלול ההגליה, היא משילות עצמי העור הנפשי.
דעו כי ההכרעה – האם להיות לאור או לעור – מעצבת את חייכם בגלגול זה ובגלגולים העתידיים עד תום עידן זה. עיקרון זה נרמז בצופן הכפול של שם הפרשה ויקרא מלשון כאור או כעור.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בבחירת אמת.
לו יהי