עריכה חדשה: 14 מאי, 2025
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות י"ז, ח' – י"ג)
אלא שבאופן די תמוה ובניגוד גמור להיגיון האנושי, שלושה חודשים לאחר היציאה ממצרים התורה ניתנת לבני ישראל במעמד הר סיני, ורק כעבור שנה וחודש ממועד יציאתם, אלוהים מצווה על משה להקים צבא, שיילחם את מלחמות בני ישראל במסעם במדבר ובכיבוש הארץ:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי, וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, א' – ג')
"וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָֹ֧ה אֶל משֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר, שְׂא֗וּ אֶת רֹאשׁ֙ כָּל עֲדַ֣ת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם, מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן" (במדבר א', א' – ג')
כיצד ניתן אפוא להבין סדר משונה זה של מתן התורה לפני הקמת צבא?
אהובים-יקרים, התורה קדמה להקמת צבא לוחמים כדי להורות לבני ובנות ישראל את הסדר הנכון בבריאה – האור קודם לעור! שכן הרוח היא מקור כל שישנו בגשמי, היא הכוח היוצר והמחיה כל ברוא ובריה.
אהובים-יקרים, לעיתים קרובות, נוהגים אתם להפוך את הסדר ולהציב את הגשמי מעל הרוחני במישור האישי והלאומי גם יחד. שיבוש הסדר הנכון משקף את תודעת האגו של הפחד והנפרדות ואת היעדר האמון בבורא. קטנות האמונה והספקנות באות לידי ביטוי באופן מוחשי בתיאור המערכה מול עמלק: בשעה שמשה הרים את ידו – ישראל גבר על עמלק, ואילו כאשר משה הניח את ידו – עמלק גבר על ישראל. התנועה של הרמת היד מסמלת אחדות עם הרוח, בעוד שהנחת היד מסמלת היפרדות מהרוח. המבחן הרוחני של עם ישראל, אז והיום, הוא לנקות את העמלק הפנימי של הספק ולהתמיר את ההישענות על כוח פיזי בכוח רוחני.
אהובים-יקרים, מטרת-העל של תקומתו מחדש של עם ישראל בארץ הקודש היא מעבר לצורך הישרדותי גרידא, ונועדה לכונן חברה המושתתת על חוקי האור של הבורא. "אור לגויים" – הכוונה להוות דוגמה חיה לחברה שוחרת צדק ומשפט, שלום ואחווה. עם ישראל הוא "האבא והאימא של האנושות" ותפקידו להאיר את הדרך לבאי העולם, לסייע להם בתהליכי חניכה וטרנספורמציה. תפקידו הייעודי של עם הסגולה הוא להנחיל לאומות העולם את הראייה האחדותית, שלפיה כל בני האדם ממקור אחד. בדרך זו, להוביל את גאולת האנושות והתעלות הפלנטה בעת הרת-גורל ומקודשת זו של ימות המשיח וחילופי העידנים.
אהובים-יקרים, טבח השביעי באוקטובר, שבמהותו (אם כי לא בהיקפו) היה שואה של יום אחד, אשר בו לאור יום נשחטו בני שלושה דורות ממשפחה אחת, ניפץ את האשליה שזוועות שכאלה עלולות לפקוד אתכם בגולה בלבד, ולא כאשר אתם ריבוניים ועם צבא. ברצוננו להעיר ולעורר אתכם שריבונות וצבא אינם ערובה להגנה וביטחון מלאים. קיום הברית הרוחנית שחתמתם עם הבורא במעמד הר סיני הוא 'קמע' השמירה וההגנה האולטימטיבי. צבא וכוחות ביטחון, חזקים וטובים ככל שהינם, אין בהם די שעה שמתרחקים אתם מהייעוד וסוטים מהדרך, כמאמר דוד המלך, מתקדש אמת:
"אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז, א').
אהובים-יקרים, רוחניות אשר משוללת ראייה אכפתית ואחדותית אינה רוחניות של אמת! המבחן הרוחני של ההנהגה והחברה הישראלית הוא להתעלות מעל הפחד למען שמירה על הערך הקוסמי העליון של הרעות והאחווה, הערבות ושותפות הגורל. יוסף הצדיק, למרות שהאחים שונאים אותו ומתנכרים לו, מפגין דאגה ואכפתיות, ויוצא לדרוש בשלומם:
"וַיֵּלְכוּ יֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה, וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ, וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית ל"ז, י"ב – ט"ז).
אהובים-יקרים, הניצחון האמיתי הוא הניצחון הערכי, והתבוסה האמיתית היא התבוסה המוסרית. חסידי אומות העולם, למרות היותם לא-יהודים, חרפו את נפשם ואף סיכנו את בני משפחותיהם כדי להסתיר ולהציל יהודים בשואה. מצפונם ומוסריותם לא אפשרו להם לעמוד מנגד ולהיוותר אדישים. היפוך הסדר, דהיינו הצבת ההכרעה של חמאס לפני השבת החטופים בטענה של "חשש משביעי באוקטובר נוסף", גורם למשבר אמון חריף בתוך החברה הישראלית, שההתאוששות ממנו קשה אף יותר מטראומת השביעי באוקטובר. הבגידה בערך העליון של האחווה מעידה על ריקבון מוסרי, מכתימה מבפנים ומסכנת את מדינת ישראל. כשם שכתב והורה דוד בן-גוריון במאמרו "ייחוד וייעוד" (1951):
"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, כי אם בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".
אהובים-יקרים, אברהם אבינו נודע בהיותו "אלוף פודה השבויים", משום שבלעדי צבא אברהם יוצא להילחם בקואליציה של ארבעה מלכים: אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. למלחמה של אברהם אבינו בארבעת מלכי האזור הייתה מטרה אחת ויחידה – פדיון שבויים! כנגד כל הסיכויים של ההיגיון האנושי, אברהם אבינו, בדרך נס, מכניע את ארבעת המלכים, ופודה מן השבי את כל החטופים – לא רק את אחיינו לוט ומשפחתו אלא אף בני לאומים אחרים:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק, וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית י"ד, י"ד – ט"ו)
המלחמה של אברהם אבינו בארבעת המלכים לא נבעה מפחד, נקמה או רצון לכבוש כי אם מדבקות בערך הקוסמי העליון: "לא משאירים אף אחד מאחור!". הניצחון של אברהם אבינו הוא בראש ובראשונה וקודם לכל ניצחון של הרוח, של הערכים, של האמת, של האור! בנוף של העולם העתיק שטוף עבודת אלילים ואנושות הסוגדת לכוח ושררה, אברהם ממחיש לעמי הארץ כי השמירה על הצלם האלוקי היא המפתח לחיים של שמירה והגנה, ברכה ושגשוג.
אהובים-יקרים, אין אברהם אבינו מפלה בין דם לדם ומשחרר את כל השבויים, אפילו בני עמים אחרים. אחד מלקחי השואה החשובים ביותר הוא שאסור בתכלית האיסור לעשות סלקציה בין אדם לאדם, בין דם לדם. הבחירה של ממשלת ישראל להוביל עסקאות חלקיות לשחרור השבויים שבעזה, מהווה כישלון מוסרי שאינו נופל מחומרת אירועי השביעי באוקטובר עצמם. ההישגים הצבאיים המפוארים אין בהם כדי לכפר על התבוסה המוסרית במצוות פדיון השבויים. למן היום הראשון למלחמה, חובתה המוסרית של ממשלת ישראל היא להוביל עסקה לשחרור כל החטופים בפעימה אחת. בדרך זו היה נמנע המצב המחפיר של אלה שהופקרו למוות בשבי, וכן נמנע היה המאבק המביש של משפחות החטופים הנאלצות להיאבק, פעם אחר פעם, על הכללת יקיריהן ברשימות העסקאות החלקיות.
אהובים-יקרים, בראש ובראשונה אתם נבחנים בסדר העדיפות הנכון – בבחירות ובמעשים שמשקפים את ערכי האמת והמוסר של האור. חובה שכל אזרח ואזרחית בישראל, למן קטן ועד גדול, ידעו שיש "אבא ואימא למדינת ישראל" כלומר, הנהגה ועם שעבורם ערך הערבות ושותפות הגורל הוא ראשון במעלה. תפילות ואמירת פרקי תהילים למען החטופים, בניסיון לחמוק מקיומה של חובה מוסרית זו, הן התחפשות בזויה ופסולה מכל וכל. אצל האדם הרוחני האמיתי התפילות מגובות בעשייה נכונה, ולא נועדו להוות פתח מילוט מלעשות את מה שהוא המוסרי והנכון.
אהובים-יקרים, תורת משה הניחה את התשתית המוסרית של עם ישראל. במגילת העצמאות, דוד בן-גוריון, הלוא הוא משה רבנו (כפי שהארנו מוקדם יותר), התווה את המצע הערכי של המדינה שבדרך:
"מדינת ישראל… תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"
"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
"תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" (מגילת העצמאות, 1948)
ייעודו הרוחני של העם הנבחר הוא להיות ראי לקדוש ברוך הוא, לגלם את מידותיו של הבורא – האהבה והחמלה, החסד והאמת, השלום והצדק – כמאמר נעים זמירות ישראל, דוד המלך:
"וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (תהילים פ"ו, ט"ו)
הן צופן ישראל מלשון יש ראי לאל!
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בבחירות של לב.
לו יהי
בן-גוריון, דוד. "ייחוד וייעוד", כתבי דוד בן-גוריון, פרויקט בן-יהודה, 1951.
"הכרזה על הקמת מדינת ישראל" (מגילת העצמאות). מועצת העם, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). עיתון רשמי מס' 1.