עריכה חדשה: 15 מאי 2026
אהובים-יקרים, בפרשת "במדבר", כשנה לאחר היציאה ממצרים, ה' ציווה על משה להקים צבא לוחמים שילחם את מלחמות ישראל במסעם במדבר ובכיבוש הארץ:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, א-ג)
כזכור, בפרשת "שמות" מתואר ששבועות בודדים לאחר שיצאו ממצרים, עמלק תקף ללא רחם את בני ישראל:
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח)
אמנם, משה ציווה על יהושע לאסוף אליו לוחמים ולהילחם בעמלק עד שייסוג, אך הקמת צבא לא עמדה כלל על הפרק:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק… וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב " (שמות יז, ט, יג)
לא כן התורה, שניתנה לעם ישראל כעבור פרק זמן קצר – שלושה חודשים בלבד לאחר שיצאו ממצרים:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי, וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, א–ג)
כיצד ניתן אפוא להבין סדר משונה שכזה – מתן התורה לפני הקמת צבא?
ובכן, "האור קודם לעור" – זהו הסדר הנכון בבריאה, שהרי הרוח היא מקור כל שישנו בגשמי, היא הכוח היוצר והמחיה כל ברוא ובריה.
מכאן שצבא ללא חזון, כוח ללא רוח – הם כמו גוף ללא נשמה.
משמע, המערכת המוסרית שבתורת משה מהווה את סלע הקיום הלאומי – הדבק המאחד שבלעדיה החברה מתפוררת מבפנים, כמאמר המלך שלמה:
"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ" (משלי כט, יח).
אהובים-יקרים, במערכה מול עמלק משה ביצע שני מהלכים משלימים: הראשון, מהלך פיזי – מינה את יהושוע לעמוד בראש הלוחמים. השני, מהלך תודעתי-רוחני – ניצב על ראש הגבעה והרים את שתי ידיו:
"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות יז, י-יב)
משה, שידע שהפילוג הפנימי בעם מעיד על התרחקותם מהרוח, ניסה להצית בליבם את החזון – הרמת הידיים כלפי מעלה מסמלת אחדות עם העליונים.
וכך קרה, שבשעה שמשה הרים את ידיו – ישראל גבר על עמלק, ואילו כאשר הניח את ידיו – עמלק גבר על ישראל. כדי למנוע תבוסה, מתואר שאהרן וחור תמכו את ידי משה, מימין ומשמאל.
יש כאן לקח חד וברור – בלעדי חיבור לרוח ולחזון, אין די בכוח ובלוחמים! כמאמר דוד המלך:
"…אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז, א)
לקח זה בא לידי ביטוי באופן מוחשי וקיצוני בשביעי באוקטובר, שהיה במהותו, אם כי לא בהיקפו, שואה של יום אחד – שכן לאור יום נשחטו בני שלושה דורות ממשפחה אחת. טראומה לאומית זו ניפצה את האשליה שריבונות וצבא חזק הם ערובה לביטחון והגנה, והיא קריאת השכמה לאחדות בתוככם ועם הבורא.
קמע ההגנה והשמירה האולטימטיבי הוא בקיום הברית הרוחנית שחתמתם עם הבורא במעמד הר סיני. צבא וכוחות ביטחון, חזקים וטובים ככל שיהיו, אין בהם די כשמתרחקים אתם מהייעוד וסוטים מדרך האור.
אהובים-יקרים, אור מהותו אחדות, ואחדות מהותה אכפתיות כלפי כלל חלקי השלם – הקרובים והרחוקים.
לפיכך, אין די בקיום מצוות התורה, שכן רוחניות אשר משוללת ראייה אחדותית ואכפתית אינה רוחניות של אמת.
תקומתו מחדש של עם ישראל בארץ הקודש לא נועדה לשרת צורך הישרדותי כי אם לשרת את חניכת האנושות. עם ישראל – "האבא והאימא של האנושות" – נועד להוות מודל לחברה מאוחדת ואכפתית.
אבי אבותיכם הראשון, אברהם אבינו, היווה סמל ומופת לאכפתיות, ונודע בהיותו "אלוף פודה השבויים" – ללא צבא אברהם יצא להילחם בקואליציה של ארבעה מלכים, ובדרך נס פדה מהשבי את כלל החטופים, לא רק את קרוביו, אחיינו לוט ומשפחתו, אלא אף בני עמים אחרים:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק, וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, יד-טז)
אברהם יצא למלחמה לא מתוך תאוות נקם או כדי לכבוש, אלא בשירות הערך הקוסמי העליון שלפיו "לא משאירים אף אחד מאחור!". ניצחונו היה בראש ובראשונה ניצחון הרוח – ניצחון הערכים, המוסר, האמת והאור! אברהם המחיש לאנושות העתיקה, שהייתה מסואבת ואנרכיסטית, שהשמירה על הצלם האלוהי היא המתכון לחיים של ניסים, הגנה והצלחה.
חסידי אומות העולם, שחרפו את נפשם וסיכנו את משפחותיהם כדי להסתיר ולהציל יהודים בשואה, מהווים דוגמא נוספת לחוק הקוסמי העליון של אחדות ואכפתיות לקרוב ולזר.
"מבחן האכפתיות" הגיע לפתחה של החברה הישראלית באופן נוקב וקיצוני בשביעי באוקטובר. המבחן נועד לעורר את החברה הישראלית לסדר העדיפויות הנכון – מצוות פדיון שבויים קודמת להבסת האויב.
למן היום הראשון למלחמה, החובה המוסרית של ממשלת ישראל הייתה להוביל עסקה לשחרור כל החטופים בפעימה אחת. בדרך זו, ניתן היה להציל עשרות חטופים שהופקרו למוות בשבי, ולחסוך ממשפחות החטופים את המאבק המביש להכללת יקיריהן בעסקאות החלקיות.
הבחירה של ממשלת ישראל להוביל עסקאות חלקיות לשחרור השבויים שבעזה היא כישלון מוסרי. ההישגים הצבאיים המפוארים אין בהם כדי לכפר על הכתם המוסרי שבהתנערות ההנהגה הישראלית ממצוות פדיון שבויים.
היפוך הסדר הנכון והחלטת הממשלה שמיטוט חמאס קודם להשבת החטופים, בטענה פחדנית ומרושעת של "חשש משביעי באוקטובר נוסף", היא בגידה בערכי התורה המהווים את הלב החי-הפועם של העם היהודי מאז ראשיתו.
התערערות חוסנה המוסרי של החברה הישראלית היא הסכנה הגדולה ביותר לעתיד המדינה, כשם שכתב והורה דוד בן-גוריון במאמרו "ייחוד וייעוד" (1951):
"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, כי אם בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".
תורת משה הניחה את התשתית המוסרית לאומה החדשה שאך נולדה.
במגילת העצמאות, דוד בן-גוריון, הלוא הוא משה רבנו (כפי שהארנו מוקדם יותר), התווה את המצע הערכי לרגל התקומה מחדש:
"מדינת ישראל… תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"
"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
"תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" (מגילת העצמאות, 1948)
"האור ערב לכלל חלקיו" – זהו מהות הבורא, והלוא העם הנבחר נועד להוות לו ראי – כפי שנרמז בצופן ישראל מלשון יש ראי לאל!
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בבחירות של לב.
לו יהי
בן-גוריון, דוד. "ייחוד וייעוד", כתבי דוד בן-גוריון, פרויקט בן-יהודה, 1951.
"הכרזה על הקמת מדינת ישראל" (מגילת העצמאות). מועצת העם, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). עיתון רשמי מס' 1.