עדכון אחרון : 25 נובמבר, 2025
אהובים-יקרים, הכתוב מציין בקצרה, שאלוהים התגלה לאברהם, ושלאחר מכן אברהם ישב בפתח האוהל במזג האוויר החם:
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א)
סמיכות האירועים והמעבר החד ביניהם, מרמזים על מטרת ההתגלות האלוהית – לבשר לאברהם ששליחי הבורא בדרכם אליו. לאור זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, בציפייה דרוכה לבואם של השליחים. כשמבחין בהם, אברהם רץ לקראתם ומשתחווה:
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב)
לכאורה, אברהם מציע לשליחים אירוח צנוע – מעט מים ופת לחם:
"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיך אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶםָ…" (בראשית יח, ג-ה)
אולם בפועל, אברהם משרת את השליחים בחריצות וברוחב לב:
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי… לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב… וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ו-ח)
צופן עומד בהיפוך אותיות מודע – מרמז שאברהם מודע לחשיבות המעמד, ולכן דרוך וקשוב לגלות את פשר הביקור המסתורי.
אהובים-יקרים, מטרות הביקור המסתורי מתבררות לאברהם בהדרגה.
ראשית, אברהם מתבשר על הבן שעתיד להיוולד לו משרה:
"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ…" (בראשית יח, י)
שרה צוחקת לשמע הבשורה, ואלוהים מגנה את תגובתה:
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יב-יג)
מעניין, שבפרשה הקודמת "לך לך" מופיע תיאור דומה – אברהם אף הוא מגיב בצחוק לשמע הבשורה שעתיד להיוולד לו בן משרה:
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז)
נשאלת השאלה: מדוע אלוהים מגנה את הצחוק של שרה, אך לא את הצחוק של אברהם?
התעמקות בלשון הכתוב מלמדת שמדובר בסוגי צחוק שונים:
- "וייפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו" – הצחוק של אברהם הוא צחוק שמח הנובע מהלב.
- "ותצחק שרה בקרבה" – צופן בקרבה מלשון קַר בָּהּ (קרירות), וגם ביקרה (ביקורת). כלומר, הצחוק של שרה הוא צחוק ציני וספקני, מהול בביקורת סמויה על התוכנית האלוהית להעניק לה ולאברהם בן לעת זקנתם. שרה, במקום להודות על הנס הגלוי והחסד האלוהי, עסוקה במה שיחשבו עליה – שילעגו לה על שבזקנתה נולד לה ילד.
רוחניות אמיתית נבחנת בנכונות להודות מייד בטעות, ברם שרה מכחישה כי צחקה:
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח, טו)
שרה נופלת לאשליה (תודעת האגו) שלפיה מחשבותיו של האדם והרהורי ליבו נסתרים מאלוהים.
אהובים-יקרים, המטרה השנייה של הביקור המסתורי היא ליידע את אברהם בנוגע לתוכנית האלוהית להחריב את סדום ועמורה:
"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם… וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, טז, כ)
אלוהים מנמק, מדוע אברהם זוכה למעמד המיוחד של "שותף אמת בבריאה" – כיוון שאברהם מציב במקום הראשון את מלאכת החינוך:
"וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה…כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (בראשית יח, יז, יט)
לעולם הסדר הנכון הוא: הוראת חוקי האמת של האור למשפחה הביולוגית ולמשפחה הגרעינית קודמת לעשייה למען הקהילה. חניכתם של קרובי המשפחה היא האתגר הגדול מכל, כיוון שכרוכה במאמץ יומיומי ובהתעלות מעל הצורך לרצותם.
למרבה הדאבון, בימים אלה, מרביתם של מורי הרוח משקיעים בעבודה עם המטופלים והתלמידים שלהם, ומזניחים את יישום תורת האור בחייהם האישיים: עם ההורים והאחים, בן/בת הזוג והילדים.
היפוך הסדר נובע מרצון אנוכי להגדיל את מעמדם בעיני הסביבה ולקצור רווחים כספיים. זו הסיבה שעבור חלק מהמתקשרים ומורי הרוח, ערוצי התמסור נסגרו לא מכבר. בתקשורים שהם 'מעבירים' אין חדש, אלא שחזור של מידעים קודמים. עבור מתקשרים ומורי רוח אחרים, הערוצים קרובים להיסגר.
מורי אור אלה מועלים בשליחות משום שאין הם מהווים דוגמה אישית. מתקשרים אלה מוליכים שולל את הקהילה ההולכת אחריהם, ומזינים אצלם את האשליה שדי בלמידת התאוריה ואין הכרח ליישמה בחיי היומיום. ברצוננו להעיר ולהתריע שללא יישום אמיתי של תורת האור אי אפשר לפרוץ דרך וליצור שינויים במציאות החיים.
אהובים-יקרים, משנודע לאברהם שאלוהים מתעתד להחריב את סדום ועמורה, אין הוא נותר אדיש. שש פעמיםאברהם נושא ונותן עם אלוהים, ומנסה למצוא צידוק מוסרי להסרת הגזרה:
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר… וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם… וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים… וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה…" (בראשית יח, כג-כד, כז-לב)
אברהם אבינו, שליח רוח של אמת, צולח פעם נוספת את המבחן הרוחני של אכפתיות לזר ולרחוק.
אהובים-יקרים, עם תום הביקור אצל אברהם, המלאכים ממשיכים לעיר סדום אל ביתו של לוט. אולם מהכתוב מתברר שמדובר בשני מלאכים, לא בשלושה:
"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה… וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה… וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה…" (בראשית יט, א, ג)
נשאלת השאלה: מהו פשר היעדרו של המלאך השלישי?
התשובה טמונה בכך שכל מספר נושא תדר ומשמעות ייחודיים:
- המספר שלוש מסמל כוחות של יצירה והולדה – שלושה מלאכים נשלחים לבשר על הבן שעתיד להיוולד לאברהם ולשרה.
- המספר שתיים מסמל את שני עמודי השער – שני מלאכים נשלחים אל לוט ומשפחתו, כדי להעניק להם שער של ישועה והצלה מן החורבן.
אהובים-יקרים, דמותו של לוט ניצבת כאנטיתזה לאברהם.
אצל לוט התאווה למעמד חברתי וחומרי מניעה את בחירותיו. לוט מתעלם מכך שאנשי סדום הם רשעים, ובוחר לגור בשכנות אליהם בגלל שיקולי כדאיות.
אף לאחר שהוא ומשפחתו נלקחים בשבי, אין הוא מתעורר לשנות אתסדר העדיפויות – להציב את הרוחני מעל החומרי, אלא חוזר לסורו וממשיך לגור בשכנות לאנשי סדום.
אהובים-יקרים, כדי להפגין עליונות ושררה, אנשי סדום נהגו לכפות יחסי מין על המבקרים בעיר -על גברים ועל נשים כאחד:
"…וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט, ד-ה)
מזעזעת לא פחות מכך היא תגובתו הנלוזה של לוט. כדי להצטייר בעיני אורחיו כבעל מעמד והשפעה, לוט מציע לאנשי סדום 'חלופה' – את שתי בנותיו הבתולות:
"וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט… וַיֹּאמַר… הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט, ו-ח)
לוט יוצא להגנת אורחיו במחיר הפקרת שתי בנותיו. מחרידה באותה מידה היא אדישותה של אשת לוט לגורל בנותיה – אין היא אומרת או עושה דבר כדי לגונן עליהן.
באירוניה מרה, אנשי סדום דוחים את סחר-המכר המזוויע שמציע לוט, ומאשימים אותו בהתנשאות עליהם:
"…וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת" (בראשית יט, ט)
לנוכח בריונותם של אנשי סדום המנסים לפרוץ פנימה, האורחים, שהם למעשה מלאכים, מתערבים. הם מושכים את לוט פנימה אל תוך הבית, ואז מחוללים נס – מסנוורים באור חזק את האנשים הצרים על הבית:
"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ, וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (בראשית יט, י-יא)
המלאכים חושפים את זהותם בפני לוט – מגלים לו שאלוהים שלח אותם כדי להציל אותו ואת משפחתו מהחורבן:
"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם, כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ" (בראשית יט, יב-יג)
הלעג מצד חתניו הוא מראת אמת לסדר העדיפויות הקלוקל של לוט:
"וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית יט, יד)
הרדיפה של לוט אחר כבוד ומעמד באה על חשבון המלאכה היקרה מכל – חינוך אנשי ביתו למוסר וערכים.
אהובים-יקרים, אף לאחר שמתחוור ללוט ומשפחתו כי אין מדובר באורחים רגילים, אלא במלאכי ה' ב'תחפושת', הם מוסיפים להתמהמה.
לוט, אשתו ושתי בנותיו מעדיפים לסכן את חייהם, ובלבד שלא להיפרד מהרכוש ומהחיים הנוחים. באין ברירה, המלאכים מוציאים אותם בכוח מהעיר:
"וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר, וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (בראשית יט, טו-טז)
המלאכים מורים ללוט ומשפחתו להימלט על נפשם, ומתריעים בפניהם שלא להביט לאחור:
"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית יט, יז)
בהנחיה שלא להביט לאחור טמון מסר עמוק: באמת המציאות, קיימות רק שתי תנועות – הליכה קדימה או הליכה אחורה. עמידה במקום משמעותה ניוון רוחני המביא לידי חידלון גשמי. גורלה המר של אשת לוט, שמסתובבת לאחור כדי לשוב על עקבותיה, ממחיש עיקרון זה:
"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו)
נציב המלח מסמל קיפאון וקיבעון – אשת לוט אינה מתעוררת להמיר את העולם הישן של הסגידה לחומר בעולם חדש של ערכים ומוסר, מהות ומשמעות.
אהובים-יקרים, לאחר חורבן סדום ועמורה, שתי בנותיו של לוט טועות לחשוב שהן הניצולות היחידות. משום שרוצות להבטיח המשכיות וצאצאים, הן זוממות לשכר את אביהן כדי לשכב עמו ולהרות ממנו:
"וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לא-לב)
הכתוב מציין שמהבנים שנולדו להן מאביהן יצאו שני עמים – מואב ועמון:
"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן, וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם, וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו-לח)
בנותיו של לוט, אשר גדלו באווירה של קלקול מוסרי וראו כיצד אביהן מוכן להפקיר אותן לאנשי סדום, מחזירות לו באותו המטבע.
אהובים-יקרים, בין השנים 2012-2017 הוענקו 'גלגלי הצלה' אחרונים למי שהן היום לוט (מוגשם בגוף של אישה), אשת לוט ושתי בנותיו.
הושטת היד רבת הנדיבות והחסד, ניתנה להן דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
למרבה הדאבון, ארבעתן לא שעו לקריאה אחרונה זו. כתוצאה מכך, הן החמיצו את ההזדמנות לנקות את החובות הקארמתיים ולהגשים יחד את שליחות האור.
אהובים-יקרים, ישמעאל, שגדל באווירה של תחרותיות ומאבקי כוח בין שרה להגר, מקנא במעמדו הרוחני של יצחק ובהיותו בחיר ה'. כאח הבכור, בן שבע-עשרה, הוא מנצל את עליונותו ומתנכל ליצחק הצעיר, בן השלוש:
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט)
בלשון המקרא, למילה "מצחק" משמעות כפולה: לעג, וגם אינטראקציה בעלת גוון מיני. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור יוסף ואשת פוטיפר, כאשר היא מעלילה עליו שניסה לשכב עימה:
"וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה" (בראשית לט, יז-יח)
הדוגמה שלעיל מבארת את אופי ההתנכלות של ישמעאל ביצחק – ניסיון לערער את זהותו המגדרית ולהחליש את דימויו העצמי.
לאור התנכלותו של ישמעאל ליצחק, שרה תובעת מאברהם לגרש אותו. היא מכנה אותו "בן האמה" – כינוי המצביע על יחס קר ומתנשא כלפיו. שרה מתכחשת לעובדה שהבן שנולד לה באמצעות הגר, שפחתה, נחשב לבנה (בדומה לתינוק שנולד מאם פונדקאית):
"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, י)
זאת ועוד, הנימוק של שרה מתמקד בסכנה לירושה ולמעמדו של יצחק, ולא בדאגה לשלומו הנפשי.
אהובים-יקרים, שלמה המלך החכם באדם, הלוא הוא מנו מעידן אטלנטיס, הורה:
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א)
משמע, לכל תהליך ויעד התפתחותי מוגדר "אשראי קוסמי" – מסגרת זמן של הזדמנות לממשו. כאשר אדם אינו מנצל את ההזדמנות בזמן הנתון, הוא מאבד אותה והיקום עובר הלאה. חוק עליון זה נועד להבטיח תנועה והתפתחות מתמדת, ולמנוע קיפאון וקיבעון.
במקרה של ישמעאל, ההזדמנות לשנות את התנהגותו כלפי יצחק פקעה, ולכן אלוהים מורה לאברהם להישמע לשרה:
"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (בראשית כא, יא-יג)
הבטחת האלוהים לדאוג לעתידו של ישמעאל מרגיעה את אברהם, והוא שולח את הגר וישמעאל. בכך, ההשפעה המזיקה של ישמעאל על יצחק נבלמת:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ…" (בראשית כא, יד)
נטרול השפעה מזיקה של אחים בוגרים על אחים צעירים רלוונטי היום יותר מתמיד.
בימים אלה, בתים רבים בישראל מתפקדים כמעין בתי מלון והארחה עבור הילדים הבוגרים, בני השבע-עשרה ומעלה. ילדים אלה נוהגים בבתי הוריהם כאילו מדובר בבתים שלהם: בועטים בסמכות ההורים, במנהגי וחוקי הבית, ואינם נוטלים חלק במטלות הבית, אלא נכנסים ויוצאים כרצונם, תוך ניצול ציני של שירותי האכלה, הכביסה והניקיון המסופקים על ידי ההורים.
אחים בוגרים אלה מהווים דוגמה רעה, ויש להם השפעה שלילית על אחיהם הצעירים. במצב כזה, חובה לקרוא לסדר את הילד הבוגר ולדרוש ממנו, בטון תקיף ונחרץ, להתיישר לחוקי הבית ולכבד את סמכות ההורה. במידה והילד הבוגר מתבצר בעמדתו, חובת ההורה להרחיקו מהבית, במטרה להגן על הילדים הצעירים מהשפעותיו המזיקות, ועל מנת להבטיח את התפתחותם התקינה.
אהובים-יקרים, בין השנים 2013-2015 הוענק 'גלגל הצלה' אחרון למי שהוא היום גלגול נשמתי ישיר של ישמעאל.
למרבה הדאבון, הוא בחר במודע, לבעוט בהושטת היד שניתנה לו דרך זו המשרתת אותנו מקדמת דנא, כותבת שורות אלה.
כתוצאה מכך, הוא החמיץ את ההזדמנות לממש את חזון הנשמה בזוגיות, בהורות ובייעוד.
בנוסף, ערוצי התקשור שהיו לו נסגרו, קהילתו הרוחנית התפוררה, ומעמדו הרוחני ניטל לצמיתות. כמו כן, הוא גזר על עצמו מסכת חדשה של גלגולים תיקונים עד לתום עידן זה.
אהובים-יקרים, דרך מורי האמת של האנושות, בחירי האל, נביאיו ומשרתיו, להציב בעדיפות עליונה את קיום ההנחיות המתקבלות ממקורות האור וההדרכה העליונים. משמע, להזדרז ליישמן אף במחיר ויתור על שיקולים של כדאיות ונוחות אישיים. הצבת הרוחני לפני החומרי זהו הסדר הנכון, שכן מקור הכול הוא ברוח.
הפרשה נחתמת באחד מהאירועים העוצמתיים והמכוננים ביותר בתולדות המין האנושי – ניסיון עקדת יצחק:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, א-ב)
אברהם אבינו מצווה להקריב את היקר לו מכל – בנו יחידו, לכאורה בניגוד גמור להבטחת האלוהות כי מיצחק יקום לו זרע:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יז, יט)
למרות ההתנגשות בין ההבטחה המוקדמת לציווי בהווה, אין אברהם נופל למלכודת האגו של התרעומת והכפירה באלוהים, אלא מזדרז לקיים את שנצטווה. אברהם משכים בבוקר ושוקד על ההכנות למסע:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, ג)
צופן ויחבוש את חמורו מלשון ויכבוש את החומר – על משקל "איזהו גיבור הכובש את יצרו", כלומר אברהם מתעלה מעל המאוויים האישיים.
זאת ועוד, בתיאור ההכנות למסע, ו' החיבור מופיעה שבע פעמים, בסמיכות לכל פועל: וישכם, ויחבש, ויקח, ויבקע, ויקם, וילך. האות ו' מסמלת את החיבור בין ארץ לשמיים, והמספר שבע מלשון שבועה, את המחויבות הרוחנית. רמז לכך שאצל אברהם החלקים התחתונים של הנפש (האגו) מאוחדים עם הנשמה העליונה.
מובל על ידי האינטואיציה, אברהם, הלוא הוא האדם הראשון, מחליט שלא לשתף את שרה, הלוא היא חווה, בציווי האלוהי לעקוד את יצחק. בכך אברהם מתקן את המשגה מיחידת החיים הקודמת שבה התרצה לחווה ואכל מהפרי האסור. בפעם הזו, אברהם מפגין עצמאות רוחנית ונאמנות לאמת הפנימית.
קיים יחס ישיר בין מהות החטא לאופי התיקון – בין האכילה מעץ הדעת לעקידת יצחק. האדם הראשון לקח ממה שאינו שייך לו – אכל ללא רשות מעץ הדעת שאלוהים הניח בגן העדן. ביחידת החיים שלאחר מכן, אברהם מצווה לתת את מה ששייך לו – לעקוד את בנו על העצים ולהעלותו לעולה לאלוהים, כלומר התיקון הוא בעץ!
אהובים-יקרים, הורה שילדו יקר לליבו מחנכו לאהבת הבורא ללא תנאי, שכן תכלית הקיום האנושי היא לבטא את האלוהי בחיי היום יום – לגשר בין שמיים לארץ.
בתשובתו ליצחק בנו, אברהם מורה לו אמת מקודשת – ההתמסרות ללא תנאי להנחיות הרוח היא ערך עליון:
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ז-ח)
הכתוב מספק מספר רמזים המלמדים על הקשר האמיץ שבין אברהם ליצחק:
- "ויאמר אבי" – מבטא קרבה ואהבה מצד יצחק כלפי אביו.
- "הנני בני" – מלמד שאברהם הוא הורה נוכח וקשוב, חם ומסור.
- "וילכו שניהם יחדיו" – מעיד על יחסי האהבה והשותפות שבין האב לבן.
למרות הסיטואציה הקשה מנשוא, בתשובתו ליצחק בנו: "אלוהים יראה לו השה לעולה" – אברהם מותיר פתח של תקווה לישועה ומהפך לטובה.
ואכן, אהבתו ללא תנאי של אברהם לבורא, מביאה לתפנית חדה בעלילה. רגע לפני שעוקד את יצחק, ארכי-מלאך גבריאל נגלה אליו:
"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, י-יב)
בסמוי, עקידת יצחק מסמלת התעלות רוחנית וטרנספורמציה מלאה. 'עקידת' הנפש (כניעת האגו), כלומר התיישרות לרצון הבורא, היא המפתח לחיים מלאים של ברכה ושגשוג:
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, טו-יח).
אהובים-יקרים, הנכם אדונים לגורלכם! שכן בחירותיכם הן שקובעות איזה תסריט חיים מבין סך כל התסריטים הפוטנציאליים יתממש.
בפרשה נעשית הבחנה ברורה בין שני אופני הנהגה:
- דרך לוט – מייצגת את התאווה למעמד חברתי וחומרי, חשוכה רוחנית-מוסרית ומובילה לקארמה של כיליון ואבדון. צופן לוט מלשון לוּט שפירושו מכוסה.
- דרך אברהם – מייצגת את אהבת הבורא וההשתוקקות לשרתו, מוארת רוחנית-מוסרית ומובילה לקארמה של שגשוג ושל שותפות אמת עם הרוח. בערך אברהם נחבא צמד המילים אוהב בורא וגם אוהב רם (רם הכוונה לשוכן מרומים).
אהובים-יקרים, במעמד הר סיני כלל נשמות ישראל נכחו וקיבלו על עצמן ייעוד נשגב – להורות לאנושות את העיקרון הקוסמי לפיו: "הגבוה שומר על הנמוך". פירוש הדבר: מי שנמצא למעלה בסולם ההתפתחות פורס חסות ומושיט יד למי שנמצא למטה.
ברם, ישנה עוד כברת דרך לעשות, שכן ניצול מעמד עדיין נפוץ בארץ ובעולם. זהו מקור הכאב והסבל לאורך עידן זה המתקרב עתה אל קיצו.
בעלי סמכות במשפחה – הורים ואחים בוגרים, ובקהילה – מחנכים, מטפלים, רופאים, מנהלים, מפקדים, נבחרי ציבור, רבנים ומורי רוח – אל להם לנצל את אלה הכפופים ותלויים בהם.
צו עליון מקודש זה מוצפן בראשי התיבות של הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער", מלשון אֶתִּי תִּהְיֶה!
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באהבת הבורא.
לו יהי