עריכה חדשה: 29 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, ספר בְּרֵאשִׁית מתאר את ראשית מחזור האנושות הנוכחי בעידן זה בן 6,000 השנה שמתקרב עתה אל קיצו. החל מבריאת העולם, חטא אדם וחווה, רצח קין את הבל, נח והמבול, אבות ואימהות האומה וכלה ביוסף הצדיק ואחיו. בהתאם לחוקיות של "רֶצֶף הגלגולים", 'השחקנים הראשיים', קרי דמויות המפתח שבספר בְּרֵאשִׁית, מלשון רְאִיַּת שָׁב, שבות ועולות על בימת ההיסטוריה בספר שמות. בהלימה לרוח הזמן של 'הרמת הצעיפים', תפקידנו בקודש להסיר את מסכות הקארמה ולהאיר את ההזדמנויות ההתפתחותיות שבמפגשים הקארמתיים המחודשים.
אהובים-יקרים, יעקב ומשפחתו בשעה שירדו למצרים מנו 70 נפש. לאחר מות יוסף ואחיו בני ישראל מתרבים:
"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם, וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א', ה' – ז')
צופן שִׁבְעִים מלשון שְׁבוּעָה ו-שׂוֹבַע, מלמד שהבטחת האלוהות לשלושת האבות להקים מזרעם אומה, קורמת עור וגידים. עם זאת, ביחס לאימפריה המצרית העם העברי מהווה קבוצה שולית מבחינה כמותית. לשון הכתוב: "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד" מתייחסת לאיכות לא לכמות, ומצביעה על אי-ההיטמעות של בני ישראל בתרבות המצרית. השמירה על המורשת הרוחנית היא המקור לכוח ההשפעה של עם ישראל על האבולוציה של האנושות בעידן שמסתיים, למרות היותו מיעוט בקרב אומות העולם.
אהובים-יקרים, מי אשר תאוו להיות מספר אחד רודף אפילו את שאינם בין החיים. פרעה החדש, תאב השליטה, מנסה למחוק את זכר יוסף אף שכבר מת:
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח')
מהות עצמי הנשמה היא לזכור ולנצור, לשמור על הגחלת ולהמשיך את המורשת. לעומת זאת, טבע עצמי הנפש, הלוא הוא אישיות האגו, הוא של השכחה וההכחשה. פרעה, שמתקנא ביוסף הצדיק ובחותם הרוחני שהותיר אחריו בתרבות המצרית, מעוניין להשכיח מליבו של העם המצרי את יוסף. צופן חֹשֶׁךְ הוא 'קרוב משפחה' של צמד המילים שָׁכַח וגם כַּחַשׁ: האותיות המשותפות – ח', ש', כ' – רומזות שהחושך הרוחני מתבטא בשכחת המקור האלוהי ובהכחשת האמת. פרעה, אשר נשלט על ידי היבטי הצל שבתוכו, מעוניין להשכיח את תרומתו של יוסף ולהכחיש את השפעתו הרוחנית.
אהובים-יקרים, מצרים הובילה את העולם העתיק מבחינה רוחנית, תרבותית, צבאית וכלכלית. אלא שבמרוצת הדורות מנהיגי הדת, הכוהנים והחרטומים, סרחו מוסרית. ניתן להבחין בסדקים הראשוניםלהידרדרותה הרוחנית של מצרים בסיפור על חלומות פרעה. אף לא אחד מקרב כוהני הדת שבמצרים מצליח לפתור את חלומות פרעה. לאחר שיוסף פותר את חלומותיו, פרעה מכריז עליו כסמכות הרוחנית העליונה:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א, ל"ח – מ"ד).
אהובים-יקרים, במרוצת השנים, הפירמידות אשר במקור היוו מרחבים פיזיים לחניכות אור, הפכו סמל להתפארות בעושרה הכלכלי וחוזקה המדיני של מצרים. פרעה החדש מתבשר על ידי ההיררכיות האלוהיות שבית הספר הרוחני הבא עתיד לעבור לידי הנהגת אור חדשה,אשר תיוולד מקרב בני העבריים. בניסיון לסכל את התוכנית האלוהית, פרעה מחדיר בבני עמו את הפחד והאשליה שלפיה העבריים מהווים איום ממשי על מצרים, בבחינת גיס חמישי. בדרך זו, פרעה מהתל בבני עמו ומסווה את מניעיו האמיתיים. זו הסיבה שמלכתחילה אין הוא גוזר להרוג את הנערים והבחורים העבריים אלא 'אך' את הזכרים הנולדים לעבריים.
אהובים-יקרים, הפעם היחידה בתנ"ך שמתוארת אַחֲוָוה נשית אשר מניעה את גלגלי הגאולה מופיעה בפרשת שמות. בפרשה מסופר אודות 2 צמדים:הראשון, שפרה ופועה והשני, יוכבד ומרים. ברצוננו להאיר את גלגוליהן התנ"כיים הקודמים ואת הקשר הקארמתי הנסתר ביניהן.
אהובים-יקרים, פרעה מצווה על שתי המיילדות העבריות, שפרה ופועה, להמית את התינוקות הזכרים הנולדים לעבריים:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א', ט"ו – ט"ז)
אלא שמהר מאוד מתברר שלשפרה ולפועה סולם ערכים זהה ואמת משותפת – שתיהן יראות את ה' ומעדיפותלסכן את חייהןובלבד שלא לחטוא:
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ " (שמות א', י"ז – י"ט)
התושייה ועוז הרוח של צמד נשים זה מונעים שואה. מאחר והן צולחות את המבחן הרוחני הכביר, הן זוכות להשגחה פרטית ומגשימות גורל של ברכה ומזל בזוגיות ובהורות:
"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א', כ' – כ"א).
אהובים-יקרים, המסירות וההקרבה של שפרה ופועה שורשיהן ביחידת חיים קודמת ולהן קארמה של סבתא – נכד:
~שפרה היא רבקה אימנו: השמות רבקה ושפרה בעלי 4 הברות ושתיים מתוכן – ר', ה' – זהות. כמו כן, ישנה קרבה במשמעות של שני השמות: רבקה מלשון בָּקָר, כינוי לבהמות המשק הגדולות שור ופרה. בשם שפרה מסתתרות המילים שֶׂה ו-פָּרָה.
~פועה היא יוסף הצדיק: האות פ' סוגרת את השם יוסף ופותחת את השם פועה בהלימה לחוקיות הקוסמית שלפיה "כל סוף הוא התחלה וכל התחלה היא סוף".
אהובים-יקרים, שפרה ופועה ניחנו בידע רוחני עתיק אודות כוח ההשפעה של קול מקודש בתהליך הלידה. ללא אמצעים כימיים או פיזיים, באמצעות טוֹנִים מקודשים הן סייעו לשיכוך כאבי היולדת ולמעבר הוולד בתעלת הלידה. צופן שמן מרמז על חיבורן לידע אזוטרי: שפרה מלשון שׁוֹפָר ה', ואילו פועה מלשון פּוֹעֶה (הקול שמשמיע הכבש).
אהובים-יקרים, פרעה, שאינו מרפה מניסיונותיו לְסַכֵּלאת התוכנית האלוהית להעביר את שרביט ההובלה הרוחנית למנהיג חדש שייוולד לעבריים, גוזר להשליך ליאור את התינוקות הזכרים העבריים:
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א', כ"ב)
פרעה הופך את היאור, מקור חיים, למֶרְחַץ דָּמִים של תינוקות חפים וחסרי ישע. אות קלון בתולדות האומה המצרית אשר סרה למרותו של מנהיג אפל וחשוך.
אהובים-יקרים, בהמשך הפרשה, ברקע הגזרה הנוראית, שב ועולה למרכז הבמה צמד נשים 'חדש ישן':
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב', א' – ב')
מסירותן ותושייתן של יוכבד האם והאחות מרים, מצילות את מי שעתיד לגאול את עם ישראל ממצרים. בהכוונה של הרוח, יוכבד מכינה תיבה לתינוק ומניחה אותה ביאור. משאין האם יכולה לשאת עוד את המתח והחרדה לגורל התינוק, האחות נרתמת להשגיח על התיבה ולוודא מה יעלה בגורל אחיה הפעוט:
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב', ד')
צופן ותתצב צליל הגייה ותתעצב. צופן מרחוק צליל הגייה מַר חוֹק. מרים, שנעצבת בשל הגזרה המרה, מתעלה מעל הרגשות הקשים וניצבת על המשמר.
אהובים-יקרים, נס "משה בתיבה" הוא תולדה של היערכות מיוחדת ושיתוף פעולה בין ההיררכיות האלוהיות לאוריון. אוריון הוא שמה של קבוצת ישויות אור רכות וחומלות אשר אמונה על תדרי המים הקוסמיים. פמליית אוריון שמרה ווידאה שהתיבה תגיע בבטחה אל ארמון פרעה:
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב', ה' – ו')
בנסתר, מראה רב הוד וחסד נגלה – קני הסוף קדו והשתחוו לנוכח פמליית ישויות אוריון שליוו את התיבה. צופן אוריון מלשון נין יאור במובן של בן היאור, הלוא הוא משה.
אהובים-יקרים, יוכבד האם חשה באור המיוחד הקורן ממשה:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא…" (בראשית ב', ב')
בת-פרעה, שגם כן חשה באורו המיוחד של משה, חומלת עליו:
"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (בראשית ב', ו')
נער הוא הכינוי בשפת הרוח למתקדש אמת. צופן נער מלשון נִעֵר, מרמז שתמצית שליחות האור היא לנער, להעיר ולעורר על-פי המשוואה: להאיר = להעיר את הישנים רוחנית והרדומים תודעתית. ועוד, צופן חמלה בהיפוך אותיות החלמה. משה רבנו, על ידי שהורה את חוקי האמת והמוסר של האור, בתמצית עשרת הדיברות, דחף להחלמת האנושות העתיקה ממנהגים מתועבים ואכזריים, ביניהם עבדות, הקרבת קורבנות אדם ועוד. תורת משה הניחה את הזרעים להבראת המין האנושי ולהגדרה של סדר פלנטרי חדש. בעת הזו של סיום עידן, התהליך של ריפוי האנושות ועלייה בתודעה בעיצומו.
אהובים-יקרים, מרים, למרות גילה הצעיר, מתערבת ובצעד תבוני ונועז מציעה לבת פרעה להביא לתינוק מינקת עברייה:
"וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" (שמות ב', ז' – ט')
הודות למרים, משה גדל בחיק משפחתו. בדרך זו, ניטעים בו שורשיו הרוחניים וזהותו העברית.
אהובים-יקרים, עם היגמלו, משה מובא אל הארמון, גדל ומתחנך כנסיך מצרים:
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב', י')
צופן משה הוא 'קרוב משפחה' של מושיע. ועוד, משה בהיפוך אותיות השם (כינוי לבורא)מרמז על היותו נציג בפיזי של ההיררכיות האלוהיות.
אהובים-יקרים, לאורך העידן שמסתיים, צדיקי וחכמי הדורות ניסו לפצח את רצף הגלגולים של דמויות המפתח התנ"כיות. עד שנת 2012, הגישה למיידעים באקאשה (הספרייה הקוסמית) הייתה ממודרת, לכן מלאכת הפיענוח הייתה מאתגרת וברובן המכריע של הפרשנויות חלו שיבושים והטיות. לגבי שני הצמדים:- שפרה ופועה, יוכבד ומרים – חז"ל דייקו בפרשנות שלפיה יוכבד היא גלגול נשמתי ישיר של שפרה, ואילו מרים היא גלגול נשמתי ישיר של פועה.
אהובים-יקרים, בהלימה לטבע הזמן העכשווי של נשירת מסכות הקארמה והארת התצרף הקוסמי, מבקשים אנו לחשוף עוד חלקים שבפאזל – רבקה אימנו היא שפרה המיילדת וגם יוכבד האם, יוסף הצדיק הוא פועה המיילדת וגם מרים האחות:
~טיפול אימהי, מסור ומגונן הוא סימן ההיכר של רבקה אימנו ויוכבד האם.
~השגחה ודאגה לשלום האחים הוא הד.נ.א הרוחנישל יוסף ומרים. המילה סוּף חבויה בשם יוסף,רמז למרים שתצפתה על התיבה מבעד לקני הסוף.
אהובים-יקרים, אף כי משה זוכה לחיי מלכות בארמון פרעה, אין הוא מתכחש לשורשיו הרוחניים ולמוצאו העברי. בראותו את אחיו העבריים עובדים בפרך, ליבו של משה יוצא אליהם:
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם…" (שמות ב', י"א)
בארמון פרעה, משה אהוד בקרב המצרים, בשל אישיותו הפשוטה והאכפתית, ולא רק משום כישוריו הרוחניים. אלא שבהדרגה מחלחלת אצל פרעה ההכרה כי משה הוא "האחד" בחיר ה'. פרעה, שחש מאוים, מסית את המצרים נגד משה ומדביק לו תדמית של תאב שררה. פרעה מעליל על משה כאילו הרג איש מצרי. למרבה הדאבון, השמצה זו חלחלה אף לכתובים:
"…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב', י"א – י"ד)
מדובר בשקר מופרך כל יסוד, שהרי לא יעלה על הדעת שזה שקם להגן על החלש ונאבק בבריונות,במו ידיו ירצח אדם אחר. לנוכח ניצול של מעמד, משה אינו נותר אדיש ואוכף בצורה שווה למכה המצרי ולמכה העברי.
אהובים-יקרים, משה, שמבין שפרעה רודף אותו ומעליל עליו עלילות שווא, נאלץ לברוח למדיין. למרות שנמלט על נפשו, משה ממשיך להפגין ערנות ורגישות לאחר:
"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן, וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב', ט"ו – י"ז)
במדיין, משה נחלץ לעזרתן של שבע בנות יתרו, שיוצאות לשאוב מים מן הבאר אך נתקלות ברועים המקומיים אשר מגרשים אותן.
אהובים-יקרים, בכל מקום ומצב משה מושיע את החלש, ואין זה משנה האם מדובר בגבר או אישה, מצרי, עברי או מדייני. מעלה זו של משה היא 'טביעת האצבע' הרוחנית שלו, 'חותם' האור האישי. אף ביחידת חייו הקודמת, בדמות אברהם אבינו, הוא מחרף את נפשו ויוצא להילחם בארבעת המלכים במטרה לפדות מהשבי את בן אחיו לוט ומשפחתו:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק, וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית י"ד, י"ד – ט"ז)
אברהם מסתיים באות מ' ואילו משה נפתח באות מ', בהלימה לחוקיות הקוסמית לפיה "כל אחרית היא ראשית וכל ראשית היא אחרית".
אהובים-יקרים, במדיין, משה פוגש את שבע בנות יתרו ליד הבאר. באר המים, שמסמלת את הרחם הקוסמית, ביחד עם הסיפרה שבע, מלשון שבועה, הן איתותים מהרוח שמדובר במפגש קארמתי, מעשה ידי ההשגחה העליונה. בנות יתרו מספרות בהתלהבות לאביהן על החסד שעשה עימן משה:
"וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם, וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב', י"ח – י"ט)
רעואל, שמתרשם מדברי בנותיו, ממהר לארח את משה בביתו ואף משיא לו את ביתו, ציפורה, שיולדת לו בן:
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה, וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב', כ' – כ"ב ).
אהובים-יקרים, בנסתר, המפגש בין משה לרעואל, כהן מדיין, הוא מפגש קארמתי מחודש בין אב ובן מיחידת החיים הקודמת – בין אברהם אבינו לישמעאל. מטרת המפגש המחודש הייתה להעניק לרעואל, שהוא גלגול נשמתי ישיר של ישמעאל, הזדמנות נוספת להתעוררות רוחנית ואימוץ האמונה באלוהי אברהם: צופן ישמעאל מלשון יִשְׁמַע אֵל, בדומה לכך צופן רעואל מלשון עוּר אֵל.
אהובים-יקרים, למרות מוצאה המדייני של ציפורה, משה נושא אותה לאישה, שכן הוא מזהה בחושיו האינטואיטיביים כי היא זיווגו הנשמתי: בסמוי, מדובר במפגש קארמתי מחודש בין משה, הלוא הוא אברהם אבינו, לבין ציפורה, הלוא היא אשת לוט. המטרה של גורל זיווגי זה הייתה להעניק הזדמנות נוספת להתעוררות רוחנית למי שבגלגולה הקודם הפכה נציב מלח. הפיכתה של אשת לוט לנציב מלח שיקפה את העדפתה את העולם הישן על פני החדש, את החומרי על פני הרוחני.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בסיום מערך שיעורי הנשמה ומסכת הקארמה.
לו יהי.