עריכה חדשה: 30 אפריל, 2025
אהובים-יקרים, משה מוותרעל חיי מלוכה במחיצתו של מלך תאב שררה ומעגל כוהניו, אשר מצייתים בעיוורון ונמנעים מלהציב למלך מראת אמת. משה מעדיף להיות רועה צאן על פני חיים שאינם מיושרים עם חוקי הבורא ומוסר ה':
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן…" (שמות ג', א')
בשפת הרוח מנהיג האור מכונה "רועה". בעולם העתיק רעיית צאן הייתה שלב משמעותיבתהליך ההכשרה של מתקדשי אמת ובחירי ה' לקראת מילוי שליחותם. יעקב אבינו, יוסף הצדיק, משה רבנו והמלך דוד, כולם היו רועי צאן. ברעיית הצאן נבחנים הסבלנות, המסירות, הערנות, האכפתיות ואי-ניצול המעמד של הרועה. בהיעדר עיניים שצופות עליו, הרועה עלול לנצל את עליונותו ולהתאכזר לצאן. ועוד, בשקט של הטבע והרחק מהשאון, הרועה מתאמן בהתבודדות והתבוננות עצמית.
אהובים-יקרים, האלוהות מתגלה למשה, שרועה לבדו את צאן יתרו:
".. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', א' – ו')
בשעה שמבעירים עץ בתחילה, השכבה החיצונית נשרפת ובהדרגה, אף השכבות הפנימיות יותר עד שכל העץ משחיר ומתכלה. במעמד הסנה הבוער אירעה תופעה חריגה ויוצאת דופן: בעוד שהחלק החיצוני כהה והשחיר, מהחלק הפנימי של הסנה ניצתה אש כבירה, בלשון הכתוב "וירא מלאך ה' אליו בליבת אש מתוך הסנה". ככל שמשה התקרב אל הסנה האור גדל והלך, כמאמר הכתוב "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. פסוק זה נועד להורות לכם כי התנועה פנימה היא הדרך היחידה להתוודע לעצמי האור, המהות האלוהית שחיה בקרבכם, עוצמת הבורא הפועמת בתוככם.
אהובים-יקרים, האיכות האטומה של העור יוצרת אשליה כאילו האדם הוא אך ישות פיזית, קרי גוף ללא רוח. לאורך העידן שמסתיים, השתרשה תפיסה שגויה שלפיה אמיתי הוא רק מה שנקלט דרך החושים הפיזיים, בפרט של הראייה, בבחינת "מה שלא רואים לא קיים". אטימות העוֹר גרמה לבן האנוש להיות עִוֵּר למהותו האמיתית-הנצחית שהיא אור,חלק מאלוה. משל ליריעת בד כהה ואטומה שמכסה פְּרוֹזֶ'קְטוֹר גדול ויוצרת אשליה של היעדר אור.
אהובים-יקרים, צופן אטם בהיפוך אותיות טמא. טומאה היא הפרדה בין עצמי האור לעצמי העור, ואילו קדושה היא אחדות עצמי האור עם עצמי העור. לאורך העידן שמסתיים, שהוא בסימן של נפילה אל תודעת הנפרדות, בני האנוש שכחו את היותם עצמי אור בתוך עצמי עור, קרי עצמי אלוהי בתוך עצמי בשרי, נשמה בתוך גוף. משה רבנו היה הראשון להתעורר אל ההכרה הנשגבה לפיה בן האנוש הוא אור בתוך עור. במעמד הר סיני, עצמי האור הנשמתי של משה נשקף מבעד לעצמי העור הבשרי:
"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ, וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות ל"ד, כ"ט – ל' )
בני ישראל פוחדים להתקרב אל משה משום האור שזורח מפניו, לכן משה עוטה על פניו כיסוי:
"וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה, וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה, וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (שמות ל"ד, ל"א – ל"ה).
אהובים-יקרים, עצמי האור, מהותכם האלוהית, הוא החלק הבוגר אשר בכם, על כן מקדם בברכה את אתגרי החיים, משום שרואה בהם הזדמנויות לצאת מאזורי הנוחות, ללמוד ולהתפתח, לצמוח ולהתחדש. מהות היקום והקיום היא תנועה והתפתחות מתמדת. בהפך מזה, עצמי העור, עצמי הנפש הלוא הוא אישיות האגו, הוא החלק הילדיאשר בכם, לכן מחפש אחר המיידי, הקל והנוח, מתוך אשליה שהנוח הוא בטוח. צופן אנוכי מלשון נוח לי. כאותו ילד קטן התובע לקבל את שרוצה כאן ועכשיו, ללא התחשבות בנסיבות, באילוצי הזמן, המקום, הסדר הנכון והטבעי המתבקש. ברצוננו להעיר ולעורר אתכם שצופן נוחות מלשון נכות וכי הנחות גורמות אנחות. ההנחות לעצמכם מותירות אתכם מדשדשים במקום, ללא פריצת דרך ושינוי אמיתי בחיים.
אהובים-יקרים, שמחה צליל הגייה צמיחה, מרמז ששמחה של אמת נובעת מצמיחה רוחנית והתפתחות אור ולה איכות זוהרת וקורנת מבעד למעטפת העור הבשרית, שכן הפָּנִים הן ביטוי של הפְּנִים.
אהובים-יקרים, משרואה אלוהים שמשה מתקרב אל הסנה הבוער, הוא מצווה עליו להשיל את נעליו. צופן "של נעליך מעל רגליך" הוא: נעל מלשון נועל וגם נעול, רגליך מלשון הרגל.בפסוק חבויה הנחיה לפיה בשביל להתוודע לעצמי האור אשר בכם הוא מהותכם האלוהית, עלייכם לשחרר דפוסים ותבניות, להיפרד מתפיסות והרגלים ישנים. אל הקודש חיוני לבוא פתוחים לקלוט את החדש הלא ידוע בבחינת "אינני יודע את שאינני יודע".
אהובים-יקרים, במעמד הסנה הבוער, אלוהים מציג את עצמו כאלוהים של שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב. בנסתר, משה שהוא גלגול נשמתי ישיר של אברהם, ממשיך את מפעל חזון הארץ המובטחת שהתחיל במחזור חייו הקודם.
אהובים-יקרים, אלוהים, שנגלה אל משה במעמד הסנה הבוער, מצווה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות ג', ז' – ח')
צופן "ארץ זבת חלב ודבש" מרמז שייעודו הרוחני של עם ישראל הוא לסייע לאנושות לפתח את כישורי הלב והתודעה, בדרך זו להתרפא ולעלות בתודעה:
חלב – מייצג את עיקרון האם הנקבי (צד שמאל בגוף) של האהבה. צופן חלב הוא חיים לב: האות ח' תחילית המילה חיים ביחד עם המילה לב. צבעו הלבן של החלב מסמל טוהר וזכות. תינוקות יונקים מחזה של האם האזור של צ'אקרת הלב היא מרכז האהבה.
דבש – מייצג את עיקרון האב הזכרי (צד ימין בגוף) של הטרנספורמציה והעלייה בתודעה. צבעו המוזהב של הדבש מסמל התמרה והארה. לדבורה יכולת מופלאה להתמיר את הצוף לדבש.
אהובים-יקרים, כגודל השליחות גודל ההקרבה! משה יודע בחושיו הפנימיים שלהוביל רוחנית ולהיות מספר אחד כרוך באחריות ומסירות, ויתור והקרבה, מאמץ ואומץ, עמידה מול התנגדויות ואף כפיות טובה. משה, שאינו מחפש לעצמו כבוד ושררה, מתמודד עם סוגי פחד שונים:
~פחד להתעמת עם פרעה, מלך האימפריה המצרית:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג', י"א)
האלוהות מבטיחה למשה ליווי והגנה קרובים ואף מתדרכת אותו לומר לפרעה שאלוהים ציווה את בני ישראל לזבוח לו על ההר:
"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב).
~פחד שלא ידע כיצד לענות לבני ישראל כאשר ישאלו אותו איך קוראים לאלוהים שהוא מדבר בשמו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג', י"ד)
אלוהים מורה למשה לכנותו בשם "אהיה אשר אהיה" כדי להעביר מסר לבני ישראל כי מדובר במקור האחד העליון שהוא מעבר לזמן ומקום: האל שבעבר נגלה לאבות האומה, האל שבהווה מושיעם ממצרים, והאל שעתיד להביאם אל הארץ המובטחת.
~פחד מפני הספקנות וקטנות האמונה של בני ישראל. את הפחד הגדול ביותר משה חושף אחרון:
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה" (שמות ד', א')
כדי שבני ישראל יאמינו למשה ויקבלו את שליחותו, אלוהים 'מצייד' את משה בשלושה מופתים: המטה שבידו הופך לנחש ושב להיות מטה, היד שמוכנסת לחיקו נעשית מצורעת ואז שבה ונרפאת, מי היאור הופכים לדם:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ, לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶך וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן, וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמות ד', ב' – ט').
אהובים-יקרים, משה, שעדיין חושש מגודל האחריות שבשליחות, מעלה לבסוף את סוגיית גמגומו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י')
בתשובתה, האלוהות מעוררת את משה לכך שכל שישנו בפיזי מקורו ברוחי:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה, וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד', י"א – י"ב)
כל תופעה במציאות הגשמית, מהקטנה והשולית ביותר ועד הגדולה מאוד, מקורה ברוח. נשאלת השאלה אם כן, מדוע אלוהים ברא את משה מגמגם?
אהובים-יקרים, בדורו של משה, התודעה האנושית הייתה מפותחת פחות ובשלב ראשוני יותר. בדומה לילד צעיר שמסוגל לתפוס רק את מה שהוא מוחשי, הגמגום של משה נועד להעניק לבני ישראל סימן ממשי לכך שמשה אכן מעביר את דברי האל. בשעה שמשה העביר את מסרי הרוח דיבורו היה שוטף והוא לא גמגם, כפי שנרמז בפסוק "ואנוכי אהיה עם פיך".
אהובים-יקרים, משה, שעדיין חושש מגודל האחריות שבשליחות, מתחנן לאלוהים להעביר את התפקיד לאדם אחר:
"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד', י"ג)
בתגובה, אלוהים גוער במשה ובו בזמן מעודד אותו שהוא לא לבד, שכן אהרון אחיו, בדרך להצטרף אליו ולהיות שותף אמת בהנהגת העם:
"וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (שמות ד', ט"ו – י"ז)
פסוק כ"ז מתאר שאלוהים מתגלה לאהרון, מורה לו להצטרף למשה ולהיות שותף בהנהגת העם. ואמנם, אהרון יוצא לקראת משה ומאיר לו פנים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד', כ"ז).
אהובים-יקרים, המפגש עם אהרון נוסך במשה ביטחון וכוחות לקראת השליחות:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', כ"ט – ל"א)
הפועל"וילך", שמופיע בלשון יחיד ולא רבים, מרמז שבין משה ואהרון אין תחרות על המקום הראשון. משה ואהרון סמל ומופת לשילוב כוחות ושיתוף פעולה מלא.
אהובים-יקרים, בנסתר, אהרון הכהןהיה חונךומורה רוחני למשה. מדובר במפגש קארמתי מחודש בין אהרון, הלוא הוא מלכי צדק מלך שלם, למשה, הלוא הוא אברהם אבינו:
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית י"ד, י"ח – כ')
בדומה לאהרון שיוצא בלבביות לקראת משה ומגבה את שליחותו, מלכיצדק מלך שלם מקבל בחגיגיות את פניו של אברהם ומברך את שליחותו בעולם. ועוד, אהרון ומלכיצדק שניהם כוהנים.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בתעוזת הלב.
לו יהי