עריכה חדשה: 3 מרץ 2026
אהובים-יקרים, אי-ודאות מעמידה למבחן את הסבלנות ואת אורך הרוח, את האמון ואת הכרת התודה.
כאשר משה עולה להר סיני לקבלת לוחות הברית והתורה, ההתמודדות עם הלא-נודע מאתגרת במיוחד:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב)
לשון הכתוב: "והיה שם" מלמדת שאין ה' מודיע למשה כמה זמן יצטרך להיות על ההר.
ההיגיון האנושי היה מניח שהשהייה על ההר תימשך בין שעות לימים בודדים, לכל היותר שבוע. אולם, בפועל ההמתנה על ההר הייתה ממושכת, ורק ביום השביעי ה' קרא למשה:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר, וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טו-טז)
בסופו של דבר משה שהה על ההר, ללא מים ומזון, ארבעים יום וארבעים לילה! פרק זמן ארוך שכזה הוא מעבר לתפיסת השכל האנושי:
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח)
"האור שבקצה המנהרה" – הענן המכסה את ההר מסמל את "הרחם הקוסמית" – משמע, בחציית מסך הערפל, אור הבורא נגלה.
אהובים-יקרים, לקראת עלייתו להר, משה נערך בשני מישורים –
במישור האישי, משה לקח עמו את יהושוע:
"וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (שמות כד, יג)
במישור הקולקטיבי, משה מינה את אהרן וחור להנהיג את העם בזמן היעדרותו:
"וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד)
אלא שכאשר משה התעכב ולא היה ידוע מתי ישוב, התגלתה תמונה מחרידה – האספסוף, החלק שבעם גס הרוח והנמוך התפתחותית, התקהל על אהרן. בעזות מצח וללא שמץ בושה הם דרשו מאהרן למצוא חלופה להנהגה, במישור הגשמי והרוחני כאחד – כלומר, הן למשה והן לאלוהים:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א)
הפועל "קום" מרמז על התנהגותם הבריונית והמזלזלת כלפי אהרן. כיוון שחש מאוים, אהרן נכנע לדרישתם ואסף מהעם זהב כדי ליצור פסל בצורת עגל:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי, וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן, וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר" (שמות לב, ב-ה)
במבחן המעשה, בני ישראל נכשלו רוחנית – במקום להתייצב לצד אהרן ולרסן את השוליים שבעם, כפויי הטובה וגסי הרוח, הם החרישו ולא עשו דבר.
וכך קרה שההגה עבר לידיהם של קומץ פוחזים זבי חוטם, ששלהבו את שאר חלקי העם לחגוג ולסגוד לעגל הזהב:
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו)
חומרת הנפילה הרוחנית-מוסרית של בני ישראל נרמזת בצפנים הבאים:
• "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים"
צופן ויקהל מלשון: ויקה = היכו, ל' מלשון לימוד – יחד מתקבל היכו לימוד, זהו רמז לכך שלמרות הניסים שפקדו אותם העם נותר בקיבעונו. בני ישראל אינם לומדים את שיעור האמון באלוהים ובמשה.
בנוסף, צופן קום מלשון וָקוּם (ריק/חלל) – מרמז שבני ישראל במהירות חסרת בושה ממלאים את החלל שנוצר ומחליפים את משה ואת אלוהים בעגל הזהב.
• "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים"
הביטוי: "כי זה משה האיש" מלמד על ניכור והוזלה – העם מוריד ממעמדו של משה ומתייחס אליו כאדם מן השורה, ולא כשליח האל שבחסד רב הוציאם ממצרים.
• "לא ידענו מה היה לו"
סגנון הדיבור האדיש והמתנער מאחריות מעיד על חוסר אכפתיות וכפיות טובה של העם כלפי משה, שליח האור שבצו האל הושיעם ממצרים.
• "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב"
צופן ויתפרקו מלשון ויִכְפְּרוּ (כפירה) וגם יַפְקִירוּ (הפקרה) – מרמז שבני ישראל, שתובעים למצוא מחליף למשה, כופרים בהנהגתו. וכך, העם, שאינו מתעניין בשלומו של משה, מפקיר אותו לגורלו.
• "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק"
במילה לצחק נחבא צמד המילים: לֵץ (לעג), חק (חוק) – יחד מתקבל לעג חוק. משמע, בני ישראל לועגים לחוק הקוסמי העליון של אחווה ושותפות גורל – אין הם דואגים למשה, אלא עסוקים בבידור ובשעשוע.
אהובים-יקרים, דעו כי מהות חטא עגל הזהב אינה היסטוריה, אלא מראה של החברה הישראלית היום.
כוונתנו לשיח הלעגני והמבזה שפשה במחוזותיכם – כפי שנרמז בצופן עגל הזהב מלשון עגל בהיפוך האותיות לעג, זהב בהיפוך האותיות בָּזָה.
עינינו יורדות מים על תרבות הלעג והבוז החוצה את כל חלקי החברה הישראלית, ואין יוצא מן הכלל: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים.
האווירה השלטת היא מסוכנת משום שרומסת חוקים וערכים ומקדשת לעג ובריונות.
במקום שיח ענייני ומכבד המתייחס למהות ולתוכן, אתם תוקפים ומשסעים זה את זה.
אין עוד כבוד לדרך ולמאמץ וישנה רמיסה של סמכויות מקצועיות. כל אחד מחשיב עצמו כסמכות עליונה, כאחד שיודע טוב יותר מכולם, ואין לו ממי וממה ללמוד.
ממקום מושבנו שלמעלה, קוראים אנו לכם להוקיע את תרבות הלעג והבוז. העמדה הגורסת שבשם "חופש הדיבור" כביכול מותר לומר כל דבר מפוררת אתכם כחברה.
הלקח מחטאו של אהרן הכהן הוא שחובה להתעלות מעל הפחד ואין להחריש ולהיכנע לבריונות, אלא לשים גבול ולשאוג את האמת!
עלייכם לחדול מלתת במה למי שאינם שומרים על שפה נקיה ודיבור מכבד. חיוני לעגן חוקים כדי לשמור על המרחבים הציבוריים והרשתות החברתיות נקיים משיח נמוך ורעיל, ולאכוף אותם בראש ובראשונה על שרים וחברי כנסת.
בתום תמסורותינו, אנו מברכים אתכם בשמירת המילה.
לו יהי