עדכון אחרון : 5 יולי 2026
אהובים-יקרים, בתחילת פרשת "מטות" בני גד ובני ראובן מבקשים ממשה שלא לעבור את הירדן, בנימוק שהארצות שנכבשו מידי סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן מתאימות במיוחד למקנה הרב שלהם:
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה… הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה, וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב, ב, ד-ה)
משה, שחושש שהם מנסים להתחמק מהמלחמה על כיבוש הארץ, מגיב בחריפות ומבהיר שעל כל השבטים להשתתף במלחמה, ושאין הם יוצאים מן הכלל:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו)
העניין נפתר בכך שבני גד ובני ראובן מתחייבים ליטול תחילה חלק במלחמה על כיבוש הארץ, ורק לאחריה לשוב למשפחותיהם ולבתיהם שבערי הגלעד:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה… וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה… וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה… וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר" (במדבר לב, כ, כב, כה, כז)
משה, מנהיג אמת, חינך לשוויון ולאחריות משותפת.
למרבה הדאבון, בימים אלה הוויכוח על השוויון בנטל ועל חוק הגיוס זה מכבר חצה קווים אדומים, וקורע אתכם מבפנים.
דעו כי העמדה המפרידה של "הם" ו"אנחנו", המגלגלת את האחריות על חלקים אחרים בחברה, היא ההפך מרוחניות אמיתית – מדובר בבריונות ובפרזיטיות שהתחפשו לרוחניות.
למעט קומץ בחורי ישיבה שלומדים באמת, בבחינת "תורתם אומנותם", מאז טבח השביעי באוקטובר צו השעה קורא להיכנס כאיש אחד תחת האלונקה – חרדים, דתיים וחילונים.
"היקום מדבר בסימנים, באותות ובמופתים" – דוגמה לכך היא הפיגוע בירושלים (8.9.25) שבו נרצחו שישה ורבים נפצעו בגוף ובנפש.
העובדה שבין הקורבנות היו רבנים, דתיים וחרדים נועדה לעורר אתכם אל האמת – עם ישראל הוא גוף אחד ולב אחד.
כמו כן, החשיפה שלפיה לוחם מגדוד "חשמונאים" ואברך בעל רישיון נשק הם שנטרלו את המחבלים ומנעו אסון גדול אף יותר, נושאת מסר חד כתער: ההגנה על מדינת ישראל היא באחריותם של כלל חלקי החברה הישראלית, ללא יוצא מן הכלל.
ואם לא די בכך, מספר הקורבנות – שישה – מסמל משפחה וקהילה, אהבה לזולת ואחריות.
הפיגוע הנורא נועד להורות לכם שהדרך היחידה להיבנות מהחורבן היא שילוב כוחות בין כל המגזרים — חרדים, דתיים וחילונים — כשם שבני משפחה דואגים ועוזרים זה לזה. זוהי קריאת השכמה לעם ולהנהגה להחליף את שרירות הלב בתודעת שירות.
אהובים-יקרים, במעמד ההסכם בין בני גד ובני ראובן למשה, הם מפרטים בפניו את הכנותיהם לקראת השתתפותם במלחמה על כיבוש הארץ – בניית גדרות לצאנם וערים לילדיהם:
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ… לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ" (במדבר לב, טז, יח)
אלא שמשה מזדרז לתקנם ולהורות להם את הסדר הנכון – הטיפול בילדים חשוב יותר וקודם לטיפול ברכוש:
"בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (במדבר לב, כד)
בתשובתם הם מיישרים קו עם הסדר הנכון שהורה להם משה:
"וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה, טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד" (במדבר לב, כה-כו)
הלקח האמור של הצבת חינוך הילדים בראש סדר העדיפויות רלוונטי להיום במיוחד.
שכן בעת הזו מרבית האבות והאימהות לוקים בבלבול הדעת – מקדשים הישגים ותארים על פני חינוך הילדים לערכים ולמורשת.
סגנון ההורות "הדוחפני" הוא שרווח היום – אבות ואימהות דוחפים, במישרין ובעקיפין, את ילדיהם להיות הטובים ביותר בלימודים ובחברה. הורים אלה רואים בילדיהם שלוחות של עצמם, מעמיסים עליהם את השאיפות, המאוויים והחלומות האישיים שלא הגשימו.
הזנחת החינוך לערכים ולגבולות, להרגלים ולמשמעת, בד בבד עם הנהייה אחר חוגים ללא הבחנה וללא הקשבה לצרכים ההתפתחותיים של הילד ולטבעו הפנימי הנשמתי, מזיקה לטובתו העליונה.
האווירה התחרותית וההישגית שבה גדל הילד מכרסמת בביטחונו העצמי, כיוון שכל הזמן הוא משווה את עצמו לאחרים.
ההשוואה לאחרים מחדירה בילד אי-שקט תמידי, שכן הוא חש שאינו עומד ברף הציפיות של הסביבה.
חינוך לתארים במקום לערכים מרחיק את הילד מהיעדים שנשמתו בחרה להגשים טרם התגלמותה במרחב ארץ.
ההתרחקות מהרצון הנשמתי האמיתי גורמת לילד להרגיש מבולבל ואבוד. אין זה מפתיע שבשנים האחרונות חל זינוק במספר הילדים והילדות הפוגעים בעצמם בדרכים מגוונות: הסתגרות והתבודדות, החפצה של הגוף והמיניות, התמכרות למסכים, אכילה כפייתית, עישון, סמים, אלכוהול, ניסיונות אובדניים וכן הלאה.
יש לדעת כי עמוד שדרה מוסרי הוא המפתח להצלחה בחיים. לפיכך, תפקיד ההורה להיות מקור הזנה רוחני לילדו – להורות לו את החוקים והגבולות, הערכים והמורשת, בדרך אוהבת אך סמכותית.
על מנת שיוכל למלא את תפקידו כראוי, על ההורה להשקיע בהתפתחותו הרוחנית – בלשון מעשית, להימצא בתהליך אישי של ריפוי וחניכה כדי להצטייד בידע ובכלים הנחוצים.
הורה שמשקיע בהתפתחות האור שלו אינו חדל להיות רלוונטי בחיי ילדיו, וקרנו אינה דועכת לעולם.
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם באוזניים קשבות.
לו יהי