אהובים-יקרים, רובו ככולו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה.
מוקדם יותר בפרשת "דברים", לראשונה חושף משה את הזווית האישית של מי שעמד בראש המחנה – הוציא את בני ישראל ממצרים והובילם במדבר במשך ארבעים שנה.
דבריו ממחישים את המשא הכבד ואת הבדידות הכרוכה בהנהגת אמת:
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט)
משה מתאר כיצד הסכסוכים הפנימיים והריבים הילדותיים של בני ישראל הקשו מאוד את המסע:
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב)
במקום להיות שותפי אמת למסע ולאחד כוחות למען החזון, בני ישראל הרבו להתלונן ולנאץ את ה', כפי שקרה לאחר חטא המרגלים:
"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ, אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כז-כח).
בהמשך, בפרשת "ואתחנן", בגילוי לב יוצא דופן, משתף משה את בני ישראל במה שהתרחש "מאחורי הקלעים" – מתאר באוזניהם כיצד התחנן בפני ה' לאפשר לו להיכנס אל הארץ המובטחת:
"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ, אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן…" (דברים ג, כג-כה)
ואולם תחנוניו לא הועילו, שכן ה' דחה באופן נחרץ את בקשתו:
"…וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כג-כו)
מטבע הלשון "למענכם" היא דרכו המעודנת של משה לומר "בגללכם": משה רומז שמרירותם וספקנותם של בני ישראל התישו והכשילו אותו – גרמו לו להכות בסלע במקום לדבר אליו כפי שנצטווה.
למרות שראוי היה יותר מכולם להיכנס אל הארץ המובטחת, משה לא 'שבר את הכלים' והמשיך לשרת את ה' במסירות.
אמנם באותה יחידת חיים לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת, ואולם בגלגוליו שלאחר מכן, בדמות שמואל הנביא ואליהו הנביא, כיהן בתפקידי הובלה ולקח חלק פעיל במימוש החזון.
משה מהווה סמל ומופת לאהבה ללא תנאי את הבורא ובאופן התנהלותו חבוי לקח אוניברסלי חשוב – לדעת לקבל "לא"! גם במצבים של מפח נפש כשדברים קורים שלא על פי הרצון האישי, אל לכם לנטוש את הדרך כי אם להמשיך לדבוק בערכים ובשליחות.
אהובים-יקרים, בפרשת "וזאת הברכה", מתואר איך עד לרגע האחרון, משרת משה בנאמנות את בני ישראל – ומעניק לכל שבט ברכה מיוחדת:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א)
"וזאת הברכה" לשון יחיד ולא לשון רבים – מרמז שעם ישראל, אף על פי שמורכב משנים עשר שבטים, הוא "לב אחד וגוף אחד".
הגיע העת שתפנימו כי עיקרון "האחדות" הוא המבחן הרוחני ומקור הברכה וההגנה של עם ישראל, מראשיתו ועד היום.
על כן, היום יותר מתמיד נקראים אתם לחדול מהעימותים הפנימיים, וליישם את עיקרון האחווה – לנהוג באכפתיות אחד כלפי השני מתוך ראיית המכנה המשותף המחבר בין חילונים לדתיים, שמאלניים לימניים, מזרחיים לאשכנזים, יהודים ללא יהודים.
"ואהבת לרעך כמוך" – זוהי הדרך היחידה לזכות בברכת האל ולממש את חזון ישעיה לזמן הזה של ימות המשיח ואחרית הימים:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, א-ב)
לכשתשכילו ליישם את תורת האור ולהוות סמל ומופת לחברה שוחרת שוויון ואחווה, תזכו להכרה עולמית בזכותכם הטבעית על ארץ הקודש ובהובלתכם את התעלות האנושות:
"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג)
וכאדוות במים השלום בתוככם יתפשט עד אשר יחבוק את העולם כולו:
וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב, ד).
בתום תמסורותינו, מברכים אנו אתכם בלב שלם.
לו יהי